יש נקודה מאוד רגישה שהיא אמנם כללית מאוד אך בחיים מדברים עליה הרבה..
מה ההבדל בין אדם שיש לו לב והוא אכפתי לזולת, לבין אדם שיש לו לב וכולם מכירים אותו, אך לעזור לזולת רחוק ממנו כרחוק מזרח ומערב?!
ואם תיקח את זה רגע לרוחניות, "רשעים הם ברשות ליבן", אמרו רבותינו, וצדיקים אסור שיהיה להם לב לעזרה לזולת "ליבן ברשותן"? וכי שמענו כדבר הזה?
עוד באתר:
תמיד מדברים על מדינת ישראל בעולם, ועל הצבא "כצבא המוסרי בעולם", קחו כדוגמא אדם שיהיה זרוק במטרו, ברכבת התחתית באחת ממדינות אירופה ויבקש צדקה לא נראה לי שאי מי יזרוק לכיוונו איזה שהוא סכום כסף שבסופו של יום הוא יאמר "אם לא הסכום הזה היום שקיבלתי חבל שבאתי לשבת כאן", אף אחד לא יתייחס עם לב באופן אמיתי ומורגש, אם הוא לא יהודי אמיתי, או שיש לו איזה שהוא שורש יהודי..
וזה היופי שלנו שחז"ל הגדירו אותו בשלושה משפטים: "רחמנים ביישנים גומלי חסדים"..
והיכן פגשנו את הלב בפרשת השבוע?
הבה ונראה..
"וכל הנשים אשר נשא ליבן אותנה בחכמה בחכמה טוו את העזים" (שמות לה,כו).
מקשה בעל ה"זרע שמשון" זצוק"ל (ויקהל אות ד') – אם הנשים נשא ליבם אותם, אז הם ברשות ליבן, ולכאורה זו מידתן של רשעים?!, אז מה השבח הגדול ששיבחה התורה בזה את הנשים?
ומתרץ הרב וזה לשונו:
"ויש לומר שהנשים אי אפשר שיהיה ליבן ברשותן שהרי רשות אחרים עליהן, ומטעם זה אינן ברשות ליבן, שאם תעבור על דת משה ויהודית (שתעבור על האיסורים שיגרמו לה לצאת בלא כתובה) תצא מבעלה ותפסיד כתובתה ולא תמצא מי שישאנה, וכו', אבל כאן הכתוב מיירי [עוסק] באומנות הצריכה חכמה יתירה, כמו שפרש"י על פסוק זה, וללמוד אומנות כמו זו אינו תלוי ברצון האדם לשעבד ליבו ועצמו לכך, דדילמא [אולי] לא יעלה בידו לפי שאין לו בטבעו אימון ידים הצריך, ואפילו שיהיה ליבו ברשותו לא יועיל כלום, אבל אם הלב ישאנו ללמוד אומנות זו שמע מינה שהוא מוכן בטבעו ללמדו אם ירצה לטרוח, ועל זה אמר הכתוב וכל הנשים אשר נשא ליבן וכו'".
ומתבאר מכאן דברים נפלאים – אשה תמיד תהיה מחוברת בנפש לבעלה, רשות אחרים עליה, ולכן שבאים כאן לדבר על הלב שהוא המנוע של האברים באדם, בזכותו הכל יוצא לפועל, צריכים לדעת שאפשר לעשות המון, דברים מגוונים בחיים, ללמוד דברים חשובים שיקפיצו את רמת החיים קדימה, אך אם הלב שלך לא איתך, מה שנקרא בשפתנו "אינטואיציה", הרגשה בתוך תוכך שאולי באמת זה לא זה, הדברים לא יצאו לפועל.
מעלתן הגדולה של הנשים הייתה שהם לא רק טוו את העזים, בתור מלאכה גרידא, אלא הם באו עם הלב לעשות, כי הפסוק בתורה היה יכול להיכתב כך "טוו את העזים כל הנשים אשר נשא ליבן אותנה בחכמה", אבל זה לא נכתב כך ללמדנו, על המעלה הגדולה של אדם שמודע לרגשותיו, מודע לפנימיות הגדולה שנתן לו הבורא.
ולכן בזכות זה עם ישראל ניחן בשלושת המידות הללו של:
רחמנים – כי הרחמים באים מתוככי פנימיות האדם
ביישנים – בושה היא דבר טוב, שהלב מעביר את הפקודה למוח, וכך האדם מתבייש.
גומלי חסדים – שאתה שומע על מקרה מצער וקורע לב, אתה מאוד רוצה לעזור ולגמול חסד בין אם זה אתה עצמך ובין אם זה בממונך.
כולם דברים הבאים בזכות הלב של האדם..
וכמה זה חשוב!!
והבה נראה מעשה מה זה לב רחום אמיתי (מידות דיליה, חלק א' עמוד תקי'):
"נשאל פעם מרן החזון איש ע"ה: ילמדנו רבינו באים אל הרבי מאות יהודים, וכל אחד מהם בא עם בקשותיו – זה מבקש על פרנסה, וזה על בריאות, זה על חיים טובים וזה על שידוכים – הכל בעניינים גשמיים של העולם הזה, ולרבי עצמו הרי אין שייכות כלל וכלל לכל ענייני העולם הזה, וכיצד הרבי מסוגל להבין את צרכיהם ולענות להם?
ענה להם החזון איש זצ"ל: "באמת אין לי שייכות כלל לצורך שלהם, אבל אני בהחלט יכול להבין שבני אדם צריכים..."
הלוואי וכולנו היינו יכולים להבין את מה שהבין מרן החזון איש ע"ה..
שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל היקרים והאהובים!!
המאמר מוקדש לעילוי נשמתם של כל קדושי פרעות שמחת תורה התשפ"ד
ולהבדיל לעילוי נשמת כל חיילי צה"ל שנפלו ברצועת עזה
ת.נ.צ.ב.ה
