זה היה באחד הימים בשעת אחר הצהרים של חורף תשפ"ה, השנה. ישבתי במחלקת הילדים בבית החולים, ליד מיטתו של מנדי בן השש שלנו שעובר ל"ע טיפולים קשים, והסלולרי שלי לא הפסיק לצלצל ולרטוט.
"אמא" מתקשרת בת התשע היקרה שלי, "איזה ארוחת צהרים טעימה הייתה לנו, אל תעלבי, אבל השניצל היה ממש דומה לשניצלים שלך, גם המרק והירקות, גם מוישי וחני אכלו בתיאבון".
"אמא" המכשיר מצלצל שוב והפעם זו בת השבע שלי המתוקה, "חיממנו עכשיו את ארוחת הצהרים שהגיעה בבוקר, איזה טעים זה היה, גם לך ולמנדי בבית חולים יש כזה אוכל טעים?"…
עוד באתר:
משהו בתמימות שלה, בשאלה הילדותית הזו, היכה בי פתאום וגרם לי להתחיל לבכות.
מהרגע שגילו למנדי שיחי' את המחלה ל"ע חיינו הפכו לקרוסלה מסחררת, ימים של אישפוזים, מרדף אחר בני משפחה ומתנדבים שיואילו לעשות 'לילות' עם הילד ויאפשרו לנו, ההורים לתפוס כמה שעות שינה לקראת עוד יום של אשפוז החלטות קשות ושיחות עם רופאים.
עברנו, ואנו עדיין עוברים, ימים נוראים, ימים של בכי ותפילות, ימים של לב שבור וקרוע.
ובתוך כל הימים הנוראים האלו, הארוחות החמות של בית התבשיל הפכו לנו לעוגן, כמו לפיד שמפיץ אור וחמימות בחושך וקור. בוקר בוקר, לפנות בוקר, כשכולם עוד ישנים, השליחים הנפלאים של בית התבשיל מניחים בפתח הבית שלנו ארוחת צהרים מבושלת מזינה, בשפע, באהבה.
ברגעים הקשים ביותר, גם כשעל הפרק ריחפה האפשרות שניאלץ לנסוע לחו"ל לטיפולים, ידענו שלא משנה מה, לילדים שחוזרים מבית הספר, מהחיידר, תחכה ארוחה חמה ומזינה, אוכל שכולם אוהבים, רק לחמם במיקרוגל ולשבת לאכול.
זה מה שהחזיק אותנו, איפשר לי ולבעלי שיחי' לטפל במנדי, לשהות לצידו בבית החולים בלב טיפה יותר רגוע, לעבור את השנה ולהגיע עד הנה, לחודש אלול תשפ"ה כשברוך ה' גם מנדי שיחי' הולך ומשתפר בניסי ניסים.
יהודים יקרים, תורמי בית התבשיל, אני בטוחה שביום הכיפורים כשישקלו בשמים את ה'מנות של כוח' שהענקתם לנו, הארוחות שבזכותם צלחנו ב"ה משברים וימים נוראים, הכוח שנתתם לנו יהפוך עבורכם – לכוח אדיר של זכות וחסד ורחמים לפני כיסא הכבוד, שבזכותו תכתבו לשנה טובה ומתוקה בעז"ה.
מתקשרים עכשיו ל'בית התבשיל' 1800-350-535 שולחים סעודה ליהודי רעב או למשפחה רעבה, מעניקים להם 'מנה של כוח' ובעז"ה זוכים במידה כנגד מידה לכוח הרוחני החזק ביותר להיכתב ולהיחתם בזכותו לשנה טובה ומתוקה אכי"ר.
