ארץ זבת צבע: כששבעת המינים פורחים על הקנבס של יוסי ביטון

כשהחורף הישראלי מגיע לשיאו והאדמה ספוגה במימי הגשמים, מתרחש בטבע תהליך סמוי מן העין. חז"ל מלמדים אותנו שטו בשבט הוא היום שבו "עלה השרף באילנות", אותם חיים חדשים שמתחילים לזרום במעלה הגזע עוד לפני שהעין האנושית מבחינה בפריחה. המעבר הזה בין הנסתר לנגלה, בין השורש העמוק באדמה לבין הפרי המפואר שעל הענף, הוא בדיוק המקום שבו נפגשים עולמו של האדם ועולמו של האמן יוסי ביטון. עבור ביטון, כל משיכת מכחול היא סוג של "שרף", אנרגיה פנימית שזורמת מהנשמה אל היד, וממנה אל הבד, עד שהיא מבשילה לכדי יצירה שכולה שבח לארץ ישראל.

במרכז התצוגה של ביטון לימים אלו עומדת היצירה המרהיבה "שבעת המינים". בניגוד לאמנים המפרידים בין הפירות, ביטון בחר לרכז את כולם על קנבס בודד ורחב ידיים, המהווה מטאפורה ויזואלית לפסוק המפורסם בספר דברים: "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ". בתורה, שבעת המינים אינם רק רשימה חקלאית; הם מייצגים שבע דרכים שונות לעבוד את הבורא. הרימון מסמל את המצוות ("מלא כרימון"), הגפן את השמחה, והזית את השמן והאור. ביטון, בידו המיומנת, מצליח להפוך את הפסוק הזה מחזון מילולי למציאות חזותית פועמת. כל פרי בציור מקבל את הכבוד הראוי לו: הרימון מתפוצץ מאדמומיות עמוקה, הזיתים בוהקים בגוון כסוף-ירקרק שמעניק להם נופך של עתיקות מקודשת, ואשכולות הענבים נראים כמי שספגו את כל אור השמש הירושלמית.

העבודה של ביטון היא אמנות של מגע יד אנושי וחשוף. בעולם שבו הכל הופך מהיר ומכני, ביטון מתעקש על התהליך הסיזיפי והמסור. כל משיכת מכחול נעשית מתוך כוונה, כל כתם צבע נבחן שוב ושוב עד שהוא משיג את הדרגת האור המדויקת. הסגנון שלו הוא שילוב נדיר בין "חרדת קודש" קלאסית לבין תעוזה מודרנית. בציור שבעת המינים, ניתן לראות כיצד הרקע האבסטרקטי והצבעים הנוזליים מתמזגים עם הפרטים המדויקים של הפירות. זהו הניגון של ביטון,  היכולת לקחת את החומר הגולמי ולהפוך אותו לרוחני. כשהוא מצייר את התמר ("ודבש"), הוא לא רק מצייר פרי מתוק; הוא מצייר את ה"צדיק כתמר יפרח", את העמידות והזקיפות של הרוח היהודית.

עוד באתר:

צפו באודישן

לראשונה: רולי דיקמן הציע למתמודד מילים וביקש לחן

המלחינים

אלו המטרות

אחרי קריסת השיחות: טראמפ שוקל תקיפה נרחבת על איראן

יוני שניידר

חילוץ מורכב בשחקים

בגובה 50 מטר: הפצוע נקשר לאלונקה וחולץ מהעגורן

אבי יעקב

מתוך 'שולמלייכם'

מיוחד: קובי ברומר במחרוזת עם אלי קליין ואיצי ברי

שימי ברוורמן

החיבור הזה בין הטבע לאדם בא לידי ביטוי גם ביצירותיו האחרות של ביטון. בציורי הכותל שלו, האבנים אינן רק דוממות; הן מגיבות למציאות. הדמעות הכחולות הזולגות בינות לאבני הכותל הן ביטוי ויזואלי לתפילת הדורות. בציוריו המתארים את ירושלים, הוא בוחר לעיתים קרובות בגוונים ורודים-ענוגים, המזכירים את צבע הפריחה המוקדמת של השקדייה בטו בשבט, צבע של התחלות חדשות, של טוהר ושל יופי שלא הוכתם. גם בדיוקנאות הצדיקים שלו, היראה ניכרת בכל קמט הבעה ובכל ניצוץ בעיניים. עבור ביטון, לצייר את פניו של הרבי מלובביץ' או של הבאבא סאלי זו משימה שדורשת הכנה נפשית לא פחות מאשר מיומנות טכנית. הוא מחפש את האור הפנימי שבאדם, ממש כפי שהוא מחפש את האור הפנימי שבאילן.

טו בשבט מלמד אותנו שיעור חשוב באמנות החיים: הסבלנות. העץ משקיע חודשים של הכנה מתחת לפני השטח לפני שהוא מניב פרי אחד. כך גם ביטון. יצירותיו הן פרי של בשלות מאוחרת ושל אומץ לחזור אל הייעוד שנולד איתו. הוא נוהג לומר: "אני מעניק ללקוח פיסה מנשמתי", ובקנבס של שבעת המינים, הנשמה הזו פרוסה לעיני כל. הלקוחות שמכניסים את עבודותיו לביתם, מהתערוכות המפוארות במלון 'וולדורף אסטוריה' ועד לבתים פרטיים ברחבי העולם, מספרים על ציורים שאינם מפסיקים "לדבר". הם משתנים עם אור היום, הם מזכירים בכל רגע את הקשר הנצחי שלנו לארץ ואת הברכה הטמונה באדמתה.

ביום שבו אנו מברכים "שהחיינו" על פרי חדש, אנו מוזמנים לברך גם על האמנות שמזכירה לנו את יופיו של העולם. הציור של יוסי ביטון הוא סעודת אמנים לרוח. הוא מזכיר לנו שגם האדם, ממש כמו הרימון או הזית, נושא בתוכו מאגרים אינסופיים של פוטנציאל, ושכל מה שצריך זה את היד הנכונה שתדע למשוך את הצבע הנכון ולהוציא את האור החוצה. בטו בשבט הזה, כשאנו מביטים בשבעת המינים המרהיבים שעל הקנבס, אנו רואים את השתקפותה של הארץ כולה – חיה, צומחת, צבועה באהבה ומחכה להמשך היצירה הגדולה.

לצפייה והתרשמות מהקולקציה המלאה של ביטון בקרו באתר: www.yossibittonart.com

או בקרו בגלריה גרשון אגרון 22, ירושלים

טל' ליצירת קשר: 0587085325