השבוע אני רוצה לשתף אתכם בטלפון חסוי שקיבלתי יום אחד,
"שלום וברכה כבוד הרב," כך פותחת האשה בקול חלוש, "אני רוצה להתייעץ על עניין מאד אישי, אבל חשוב לי לדעת שהדברים יישארו חסויים"
לאחר שנתתי לה את הסכמתי שהדברים לא יצאו החוצה היא התחילה לשתף
עוד באתר:
כמובן שכל פרטי הסיפור שונו לחלוטין.
"האמת שאני לא יודעת מאיפה להתחיל… זה קשור לבעלי… אני ממש ממש מתמודדת. קשה לי", כאן נשבר קולה והבנתי שמעבר לקו היא מוזילה דמעות.
המתנתי בדממה, מורגל בסיטואציות מעין אלו.
לאחר מספר רגעים המשיכה האלמונית וכך סיפרה "בעלי, לא נעים לי להגיד, אבל הוא לא אדם דתי. נ-ק-ו-ד-ה. אין לו שום חיבור לקדוש ברוך הוא, המצב הרוחני שלו קורע לי את הלב."
האישה נאנחה בכאב, וכך המשיכה:
"אבא שלי בחר בו כבחור מתמיד. הוא גם שילם עליו ממיטב כספו, בהתחלה בעלי שיחק מצוין בתפקיד. כשהיינו מתארחים אצל ההורים שלי בשבתות אז הוא היה קם ל'ותיקין' ואומר דברי תורה, אבל בבית הוא הפך לאדם אחר. תפילות חטופות ביחידות, לא פותח ספר וכל כולו שקוע בהבלי העולם הזה.
במשך השנים, ככל שנולדו ילדים והוא הבין שאני עמוק עמוק בכיס שלו הוא פשוט עזב הכל. מה שנשאר זה רק כובע, חליפה וזקן. – מתחת לזה אין כלום.
האזינו>>>
בשלב זה עצרתי את שטף דבריה של האישה הכאובה:
"אני שומע כל מילה. מבין היטב את ההתמודדות, וחושב שאולי אוכל לעזור. אבל יש לי בקשה: שתבואו אלי שניכם ביחד".
"שנינו ביחד?" שאלה האישה בתמיהה עמוקה. "מה הקשר שלי לבעיות של בעלי? אני אישה ישרה והגונה, יראת שמים מקפידה על קלה כבחמורה. הבעיות הן רק שלו. אין לי שום קשר למצב"
—
שבוע לאחר מכן הם התיצבו בקליניקה,
הגבר- יוסף חיים התיישב בניחותא רגל על רגל, לעומתו, אשתו רבקה ישבה בדריכות וכל שריריה סיפרו על מתח ולחץ עצום שסוחבת,
ואילו יוסף חיים שידר נינוחות וכל שלוות העולם ניכרה על פניו.
פניתי ליוסף חיים ושאלתי: "מדוע רבקה אשתך פנתה לטיפול?"
יוסף חיים פרש את ידיו לצדדים ואמר שבכנות אינו מבין כלל מה הסיפור, "מבחינתי יש לי חיים נהדרים אשה נפלאה וילדים בריאים, פרנסה מכובדת, ואיני מבין על מה המהומה"
—
"על מה המהומה", הזדעקה רבקה "וכי אתה לא יודע כמה ייסורי נפש אתה גורם לי?? הבושות היומיומית שאני סופגת בגללך מעלות לי את לחץ הדם וגורמות לי לסטרס בלתי נסבל,
מה השכנים חושבים לעצמם על אדם שאף פעם לא דורך בבית כנסת השכונתי? מה יהיה עם ישיבות? איזה סמינר יקבל את לאהלה שנה הבאה? על שידוכים אני בכלל לא חושבת…."
"אני לא יודע מה את רוצה ממני" הגיב יוסף חיים בתמיהה "אני כן יודע שיש המון דברים שאני ממש מתחשב בך בהם למרות שלא פשוט לי, את יודעת היטב שכבר שנים אני רוצה להחליף רכב לרכב חשמלי שהוא יותר נח ויותר חסכוני ורק בגלל הפחדים שיש לך מהשכנים אני משלם דלק. לא ידוע לי שהתורה אוסרת לנהוג ברכב נוח, אבל אני מבין את הרגישות שלך. הנה אני גם לא מגלה לאף לאחד שאני לומד הנדסת חשמל, מה בסך הכל אני עושה? רוצה לפרנס את הבית בכבוד ולסלק חובות. את אולי רוצה שאחיה על חשבון אחרים, אבל אני מרגיש ממקום של אחריות שלא כך צריך לחיות. גם פה אני מרגיש שמה שמנהל אותך זה לא דברים אמיתיים אלא פחדים חברתיים, וזה בסדר, אני לא דוחק בך להתגבר על זה, אבל לפחות אל תאשימי אותי.
***
חברים יקרים.
בעיניי, אין דבר כזה צד אחד.
בני זוג הם כמו כלים שלובים, גובה המים בשני הכלים זהה לחלוטין.
כשאותה אישה הגיעה אלי התחלתי לברר מהם המנועים שלה בעבודת ד'. מתברר שיושבים שם שיקולי דעת רבי עוצמה:
"מה יגידו"
"איך אני יצליח לתמרן את בעלי להשתנות"
"איך אני אגרום לתלמידות שלי להתחזק"…
כלומר- יש המון פעילות חיצונית מרשימה, אבל מעט מאד אם בכלל חיבור אמיתי פנימי ועמוק.
והמצב של בעלה הוא בעצם שיקוף מדוייק, מעין צילום רנטגן לתוך הלב שלה.
ולמרות שהיה נראה שצד אחד מוסרי וערכי והצד השני רדוד ועסוק בעצמו זה לא בדיוק כך, בבדיקת עומק גם מי שנראה מאד מוסרי הוא יכול להיות מנוהל מפחדים לא פחות מבן זוגו הרדוד וה'אגואיסט'.
כשבני זו מבינים את העומק הזה ומוכנים להסתכל לעצמם בעיניים ולעשות עבודה, אז כל אחד מתחיל לבנות בתוכו משהו אמיתי, מדוייק ומחובר יותר.
יהי רצון שנזכה להתנקות מהקליפות החיצוניות ולהצליח להתחבר יותר ויותר לאור האורות של האמת.
פסח כשר ושמח.
