תעלת סואץ מוכרת לנו כאחד ההישגים הגדולים של האדם בעידן המודרני. חנוכתה בשנת 1869 שינתה לחלוטין את התעבורה הימית העולמית. אבל למען האמת זהו אינו רעיון מודרני, ראשית סיפורה נעוץ בעומק ההיסטוריה. וגם, איך האחים המוסלמים קשורים?
שליטים גדולים רבים ניסו ליישם את רעיון חיבור הימים כבר בעת העתיקה, חלק יותר בהצלחה וחלק פחות. המצרים הקדמונים פנטזו על בניית תעלה כדי להעביר גושי אבן ענקיים לבניית המונומנטים הפרעוניים וכדי לשנע ספינות מלחמה מצד לצד.
ע"פ אריסטו, הניסיון הראשון לחפור תעלה המחברת בין ים סוף לנהר הנילוס נעשה כבר על ידי פרעה ססוסתריס השלישי, סביב שנת 1800 לפנה"ס. פרעה ססוסתריס השאפתן הגה את הרעיון של חיבור ים סוף והים התיכון, דרך הנילוס וענפיו.
עוד באתר:
אריסטו מציין כי בניית התעלה הופסקה כאשר פרעה גילה "שהים גבוה מהיבשה". פרעה חשש שפתיחת נהר הנילוס לים סוף תגרום למי הים המלוחים לזרום לנילוס, ותהרוס את מקור המים העיקרי של ארץ מצרים.
אחרי ססוסתריס, רעיון התעלה שתחבר בין הימים עלה שוב במוחו של פרעה נכו השני בסוף המאה ה-7 לפנה"ס. מסופר שהוא עשה ניסוי ושלח ספנים פיניקים להקיף את אפריקה, כדי לראות כמה זמן זה לוקח. הם חזרו אחרי 3 שנים מהצד השני.
העבודה על התעלה התחדשה בתקופת פרעה נכו, ויש מחלוקת מדעית האם היא באמת נחנכה בסוף והתחילה לפעול. בכל מקרה, פרעה נכו מת והפרוייקט השאפתני ננטש ודעך, ולא ברור לנו האם בכלל הספיק בחייו לחנוך אותו.
מאוחר יותר, השליט הפרסי דריווש הגדול המשיך מהמקום שבו פרעה נכו השני הפסיק. על פי הרודוטוס, התעלה כנראה הושלמה בזמנו של דריווש, והייתה רחבה מספיק כדי ששתי ספינות יעברו במקביל. בתקופתו של דריווש היה קיים מעבר נתיב מים טבעי בין האגמים המרים לים סוף, מה שהקל על הבנייה.
הנתיב בין האגמים היה חסום באמצעות סחף. דריווש, שהפעיל צבא עצום של עבדים, פינה אותו כדי לאפשר שייט. דריווש היה כל כך מרוצה מהתוצאות ומעצמו שהוא השאיר כמה כתובות שהתפארו בהישג הזה, הוא ממש עף על עצמו. אבל האמת ההיסטורית הייתה פחות מלבבת. דריווש חיבר את האגמים המרים לים סוף שזה היה יחסית קל. אך למעשה הוא לא הצליח לחבר אותם לנילוס כמו שרצה, אלא באמצעות תעלות קטנות שמתאימות לניווט רק בעונת השיטפונות. כלומר זאת הייתה תעלה חצי כוח.
לאחר מותו של אלכסנדר מוקדון הגדול, הגנרל תלמי השתלט על מצרים, הכריז על עצמו כפרעה והחל את השושלת התלמיית (שהאחרונה בה הייתה קליאופטרה, האדם האחרון בהיסטוריה שנשא בתואר פרעה). בנו תלמי ה-2 לקח על עצמו שוב את פרוייקט התעלה. היסטוריונים מדווחים כי הוא סוף סוף השלים את התעלה המיוחלת.
תלמי הצליח להשלים את הפרוייקט המיוחל בזכות מנגנון של סכרים לוויסות הגובה, שהמהנדסים (שחלקם היו עוד של מוקדון) המציאו. כך נפתרה את הבעיה של שמירה על הנילוס נקי ממי מלח. לדברי היסטוריונים, רוחב התעלה היה כמעט 50 מטר, והיא הייתה עמוקה דיה כדי לאפשר מעבר של ספינות גדולות. הישג מטורף.
התעלה הזו התקיימה בצורה זו או אחרת עד המאה ה-8 לספירה, עד שנסגרה על ידי הח'ליף העבאסי אל-מנסור. המטרה בסגירת התעלה הייתה למנוע מאויביו להשתמש בה כדי לשלוח אנשים ואספקה ממצרים למתנגדיו בערב הסעודית. חוסר תחזוקה גרם לתעלה להתפרק והיא נעלמה לתוך המדבר וגם נשכחה מזכרונם של האנשים.
התעלה העתיקה הזו התגלתה מחדש על ידי נפוליאון בשנת 1798 במהלך המערכה הצרפתית במצרים ובסוריה. נפוליאון חשב שאם ניתן יהיה לשקם את התעלה היא תאפשר לצרפת מונופול על הסחר עם הודו. הגנרל הצרפתי הורה למהנדס האזרחי הראשי שלו, ז'אק-מארי לה פרה, לערוך סקר טופוגרפי של אזור סואץ ולחפש אותה.
לה פרה וחבריו המהנדסים הצליחו להתחקות אחרי תוואי "תעלת הפרעונים" מהים האדום עד הנילוס. מאוחר יותר, כשנפוליאון כבר הפך לקיסר צרפת, הוא ביקש מהמהנדס הראשי שלו למצוא דרך לפתוח מחדש את התעלה ולהשמיש אותה.
אך גם לה פרה דיווח בטעות לנפוליאון כי הים האדום גבוה יותר מהים התיכון, ויהיה צורך בסכרים מאוד מסובכים כדי למנוע ערבוב קטסטרופלי של מים. נפוליאון גורש ממצרים והרעיון ננטש. בניית תעלת סואץ המודרנית כמו שאנחנו מכירים אותה החלה רק חמישים שנה מאוחר יותר ב-1859, ונמשכה 10 שנים עד 1869.
הכרייה נוהלה על ידי חברה צרפתית עבור ממשלות מצרים וצרפת בראשותו של פרדיננד דה לספס. על-פי הערכות, כמיליון וחצי פועלים מצריים הועסקו בעבודות הבנייה וכ-125,000 מהם מתו תוך כדי העבודות, בעיקר מכולרה.
התעלה נפתחה בנובמבר 1869 ברוב טקס והדר במעמד קיסרית צרפת יוג'יני, שהייתה גם בת דודה של המהנדס הראשי לספס, ועזרה לו לדחוף ולקדם את הפרוייקט. לפלס ניסה גם לכרות את תעלת פנמה, אך הפרוייקט נכשל ופשט רגל.
יוני בייט שירת במשרד רוה״מ ומשמש כיום כפרשן ומרצה ליחסים בינלאומיים עם דגש על המזרח התיכון
