לפני חטא אדם הראשון, היו שני מצבים: טוב ורע. לאחר החטא נוצרה מציאות שלישית, טוב ורע מעורים זה בזה. זאת משום שזוהמת הנחש שהוטלה בחווה בחטא הקדמון היה ההנאה עצמית, הנאה מאכילת עץ הדעת.
בגלל שמהות החטא הקדמון של אדם הראשון, היה באכילה של הנאה עצמית. אנחנו צריכים לתקן את החטא האכילה לא על ידי התנזרות ופרישות מאכילה אלא על ידי אכילה מתוקנת קדושה ונעלית, כזאת שהיא לשם שמים והאדם מוציא את ההנאה עצמית מעצמו.
לכן הדרגה הנעלית והאידאה המתבקשת לה צריך לשאוף היהודי השלם שכל מעשיו יהיו לשם שמים, גם אלו הנוגעים לו עצמו, גם על צרותיו שלו, הוא יתפלל אך ורק בגלל צער השכינה, על החלק האלוקי שבו ששרוי באותו הצער.
עוד באתר:
תחילת התהליך היה ביציאת מצרים, שם אכן יצאנו מעבדות לחירות, אבל טרם זכינו לזכך את הנפש החומרית שלנו ולהיות כלי קיבול לקבלת עול מלכות שמים וביטול ההנאה העצמית שלנו.
בדיוק בשביל זה יש את ספירת העומר:
בספירת העומר אנו סופרים את העומר את המאכל שיקצר, יטחן, ויאכל בקדושה ובטהורה, לאחר חמישים ימי ספירה והכנה לקבלת התורה בה ביטלנו את ההנאה העצמית שלנו באמירת נעשה ונשמע ובכך זכינו לבטל את זוהמת הנחש.
מסיבה זו מבאר רבי אברהם אבו-חצירה בספרו גנזי המלך כי גם בדבר הנמוך ביותר כמו אכילה הפסוק מדגיש 'וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה' אנחנו צריכים להרגיש כי אנו אוכלים ממש לפני ה'. כלומר גם בעת האכילה אנחנו צריכים לאכול בקדושה, בטהרה, ובמכובדות, כמו בעת לימוד תורה ועמידה בתפילה, 'לפני ה'.
הרי אדם רוצה לאכול כי רעב או כי טעים לו אבל לא בשביל להרגיש לפני ה', אבל אנו כיהודים צריכים להפוך ארוחת בוקר פשוטה לקדש קדשים.
'קדושים תהיו כי קדוש אני'-הקב"ה רוצה שנדמה אליו ויתירה מכך נזכה לאכול בקדושה ובטהורה רק בשביל לחיות את החלק והניצוץ האלוקי שיש בנו, באכילה לפני ה' האכילה עצמה נחשבת למצווה וקרבת אלוקים.
אדם צריך להרגיש חלק מהשכינה, ולא חיצוני לה.
נכתב על פי משנתו של רבי צדוק הכהן מלובלין לפרשת קדושים.
