"ומסר לן אורייתא": על מקורו של פיוט האקדמות

במרבית קהילות אשכנז נהוג בחג השבועות לקרוא את פיוט ה"אקדמות". פיוט זה, הכתוב בשפה הארמית, כולל 90 שורות שכל אחת מסתיימת באותיות "תא". תחילה, מסודר הפיוט לפי סדר הא'-ב', כאשר לכל אות מוקצות שתי שורות, והשורות שאח"כ יוצרות את ראשי התיבות "מאיר ביר רבי יצחק יגדל בתורה ובמעשים טובים, אמן וחזק ואמץ".

הפיוט מחולק, מבחינה תוכנית, לכמה חלקים. החלק הראשון של הפיוט מתאר את גדולתו ורוממותו של הקב"ה. אחר כך מתוארים המלאכים המשמשים ומשרתים אותו. החלק הבא כולל שבח כלפי עם ישראל, העוסקים בעבודת ה'. כשלאחר כך חלק די ארוך מתאר את הדו-שיח בין עם ישראל לאומות, כאשר עם ישראל  מסבירים על השכר הצפון לעובדי ה' לעתיד לבוא. בסוף הפיוט, קטע די קצר הפונה לשומעים ומעודדם ללמוד תורה.

עוד באתר:

הדרמה בעיצומה

תיעוד אווירי מכביש 1: השריפות שנקלטו במצלמות התנועה

גדי פוקס

השריפה בעיר החרדית

האש מתפשטת במהירות: פונו בניינים בבית שמש

שמעון כץ

"יש פה מישהו?"

תיעוד דרמטי: מוודאים שאיש לא נשכח ברכבים

אלי יעקובוביץ

באופן שיטתי

הסיר שלטי חטופים - ונאלץ להתפטר מתפקידו

שמעון כץ

מקורו של הפיוט באשכנז של לפני כ900 שנה. באותה התקופה המנהג בקהילות אשכנז היה שבמועדים מיוחדים קוראים את קריאת התורה עם תרגום לארמית, כאשר בעל הקורא היה קורא פסוק בלשון הקודש, ואחר כך המתרגם היה קורא את אותו הפסוק בארמית.

מנהג זה היה שריד למנהג קדום יותר, מזמן חז"ל. אז, ארמית הייתה שפת הדיבור בקרב פשוטי העם, ולכן היו נוהגים לתרגם כל פרשה ופרשה לארמית. בתקופות מאוחרות יותר, ארמית כבר לא הייתה מדוברת ולכן לא היה טעם בתרגום, אולם בזמנים מיוחדים, כמו בחג השבועות, עדיין נהגו לתרגם. כך, בסוף קריאת הפסוק הראשון של הקריאה, כאשר המתרגם היה אמור להתחיל בתרגום, היה קורא את ה"אקדמות" וכביכול מבקש רשות מהקהל להתחיל את מלאכתו.

עם השנים, בטל מנהג התרגום בקריאת התורה של שבועות, אולם בבתי הכנסת המשיכו לומר את ה"אקדמות" אחרי הפסוק הראשון של קריאת התורה. חלק מן האחרונים תמהו על מנהג זה, שכן לא מצינו שיפסיקו את קריאת התורה עבור אמירת פיוט, ויש בכך משום הפסק בקריאת התורה, ולכן הציע הט"ז לקרוא את ה"אקדמות" טרם קריאת התורה. עם השנים, רוב קהילות האשכנזים קיבלו את הצעת הט"ז, אולם במרבית קהילות גרמניה המשיכו במנהג המקורי.

בעל המחבר של פיוט ה"אקדמות", ששמו מופיע אף בגוף הפיוט, הוא רבי מאיר בן רבי יצחק, המוכר גם בשם רבי מאיר ש"ץ. על פי האגדה, נשלח רבי מאיר על ידי קהילתו אל מעבר לנהר הסמבטיון על מנת להביא משם יהודי מעשרת השבטים שיוכל לנצח כומר שהיה הורג בכשפיו יהודים רבים, הזמן היחיד בו ניתן היה לחצות את הנהר הוא בשבת שאז הנהר נח מזעפו, אולם הוא נמצא מעבר לתחום שבת ולכן חצייה שלו מהווה חילול שבת.

רבי מאיר קיבל היתר לחצות את הנהר בדרכו לשם, משום שמדובר בפיקוח נפש. אך ידע שאת החצייה בדרך חזור, לכיוון אשכנז, יוכל רק היהודי מעשרת השבטים לעשות, והוא עצמו לא יוכל לחזור לקהילתו ולמשפחתו. כך, לפני שהיהודי יצא לדרך, חיבר רבי מאיר את הפיוט, ובאמצעות אותו יהודי הופץ הפיוט ברחבי אשכנז. על פי אותה אגדה, נשא רבי מאיר את בתו של אותו יהודי לאשה מעבר לנהר הסמבטיון, ואילו אותו יהודי נשא לאשה את בתו של רבי מאיר.