'שבת נאך שבועות': מקבלים שוב את הכתרים

הזדמנות שנייה לקבל את התורה: מעלת השבת שאחרי חג השבועות במשנת רבותינו גדולי החסידות

ז' בסיוון תשפ"ד, 13/06/24 13:15

א+

א-

השבת הקרובה, השבת שאחרי שבועות, מכונה בקרב חסידים – "שבת נאך שבועות", והמשמעות היא כפולה: "שבת שאחרי שבועות", ושבת שהיא "עוד שבועות", דהיינו חג שבועות נוסף [המלה 'נאך' באידיש משמעותה גם 'אחרי' וגם 'עוד']. גדולי החסידות אמרו על מטבע לשון זה, כי בשבת שאחרי שבועות ישנה עדיין את הארת החג, ולכן היא 'עוד שבועות'.

הרבי מנחם נחום מטשערנוביץ הסביר את הטעם לכך ששבת שאחר שבועות היא 'עוד שבועות', שכן בקבלת התורה קיבלו ישראל שני כתרים, שאחר כך נלקחו מהם, וכתבו הספרים הקדושים שכשבאה שבת מחזירים להם את הכתרים, וזוהי הנשמה היתירה שישנה בשבת. נמצא, שבשבת שוב זוכים להרגיש את אותה הארה של הכתרים שהיתה בקבלת התורה – בחג השבועות.

יתרה מכך, אמר הרבי ה'בית אברהם' מסלונים, שהסיבה לכך שבשבת שאחר חג השבועות ישנה עדיין הזדמנות לקבל את הארת החג היא, שכך היה גם בקריעת ים סוף, שדתן ואבירם לא היו שם, כי היו מאלו שאמרו 'נשובה מצרימה', ואחרי ששמעו כי הים נקרע לכל ישראל, חזרו ונקרע הים פעם שניה במיוחד עבורם. וכמו כן בחג קבלת התורה, אפילו אלו שהתאחרו ועדיין לא קיבלו את התורה בשבועות, הניחו להם מקום מן השמים בשבת זו לקבל את התורה.

בספר גדלת מרדכי נכתב: "לענ"ד הענין בזה כמו מי שהוא זוכה לשמחת נישואין נמשך השמחה לשבעה ימים שבעת ימי המשתה ובפרט בשבת שחל בהם נקרא שבת שבע ברכות וכו' כך השבת הגדול הזה, כי החג הזה נקרא יום חתונתו זה מתן תורה שמברך החתן להכלה כנסת ישראל כלה קרואה וכו' ונמשך השמחה לשבעה ימים וכו', ומזה הטעם אין אומרים בהם תחנה ובפרט בשבת הזה, ע"ש. וכך כתב בספר אהלי יעקב (לר' יעקב, חתן רבי ישראל מהוסיאטין זצ"ל): שמעתי מפי זקני החסידים שאמרו בשם צדיקים מהדורות הראשונים, כי שבת אחרי שבועות נקרא 'שבת נאך שבועות' ופירשו עפ"י מה דאיתא במס' תענית (כו') 'צאינה וראינה וגו' ביום חתונתו זה מתן תורה ושבת אחרי שבועות – עדיין שבועות כי כנסת ישראל בבחינת כלה ושבת זו היא השבת השמחה".

רבה של גריידינג, רבי יעקב וייצמן הסביר את המנהג לכנות שבת זאת "השבת שאחרי שבועות", על פי דברי המגן אברהם (סי' תצ"ד) שהתורה ניתנה ביום נ"א לספירה, וממילא, כיון שהכל מודים שבשבת ניתנה תורה, נמצא שחג השבועות היה אז ביום שישי, שהוא יום החמישים לספירת העומר, ובשבת שלאחריו היה מתן תורה. ואף על פי שעדיין לא נצטוו ישראל אז על חג השבועות ולא ידעו עליו, מכל מקום לאחר מכן הורגלו לקרוא לשבת שבה ניתנה התורה – "שבת שאחרי שבועות".

ובספר דרש משה: "והנה השבת שלאחר שבועות נקרא בפי כל 'שבת נאך שבועות'. ומדוע אינם מכנים כך לשבתות שאחר שארי המועדים, דהיינו אחר הפסח, ואחר חג הסוכות, ואומרים בשם ר' ישראל מריזשין זיע"א דהיינו 'נאך שבועות' שעדיין הוא שבועות כל השבוע אחר השבת. וכבר אמרתי ג"כ טעם לכך, עפ"י מה דאיתא במשנה חגיגה (יז'), שלא לקיים דברי האומרין עצרת אחר השבת, וכן מצאנו כמה פעמים כעין זה בש"ס לענין קצירת העומר בשבת, מגל זה, מגל זה, אקצור אקצור וכו', כדי להוציא מלבן של צדוקים וכו' לכן אנו אומרים ג"כ 'שבת אחר שבועות'.