לבד בשולחן השבת עם רבה של באר שבע

לפני כעשר שנים זכינו להתארח לסעודת שבת בביתו של רבה של באר שבע, הרב יהודה דרעי, שהלך השבוע לעולמו בגיל 66. הרבה הספדים מרגשים שמעתי השבוע בהלוויה הגדולה שיצאה מפתח ישיבת פורת יוסף. דיברו שם על גדלותו בתורה, על ההתמודדות שלו עם קשיי הילדות בפנימיות כבן למשפחת עולים ממרוקו, על הרבצת התורה ועל העמידה על משמר ההלכה בבאר שבע, על הספרים הרבים שכתב, על המשפחה המפוארת שזכה להעמיד ביחד עם הרבנית מרים תבדל"א. והכול נכון כמובן. אבל אנחנו זוכרים מהשבת ההיא גם את ההומור הנפלא, את הסיפורים העסיסיים על הרב עובדיה יוסף ועל יצחק נבון, את הלבביות. והזיכרון הכי חזק שלנו מאותה שבת קסומה, הוא של כבוד הרב הראשי של באר שבע עומד בראש שולחן השבת – עומד, לא יושב – ומוזג לנו ולילדינו עוד ועוד מנות. אני כותב "מוזג" כי זאת המילה שבה הוא השתמש. למזוג לכם עוד חמין? עוד בשר? עוד סלט? עוד ועוד ועוד. עד שכאבה לנו הבטן מרוב מזיגות ומרוב צחוק.

ימים ספורים לפני שהוא אושפז הייתה לי הזכות לפגוש אותו על בימת ישיבת מרכז הרב, בעצרת המסורתית לציון יום ירושלים. הוא עלה לבמת הרבנים בקושי רב, ממש היה צריך לעזור לו, אבל אחרי שקראתי לו לדבר הוא התמלא בכוחות ונתן דרשה עסיסית עם כל החן ומאור הפנים שלו: "מוריי ורבותיי, אחיי ורעיי היקרים, בני הישיבה המסולאים מפז. העצרת הזאת כשמה כן היא 'עצרת הודיה מרכזית'. כבני תורה, במקום של תורה, אתם יודעים להודות, להלל, לשבח ולפרסם את ניסיו של הקדוש ברוך הוא.

עוד באתר:

הדרמה בעיצומה

תיעוד אווירי מכביש 1: השריפות שנקלטו במצלמות התנועה

גדי פוקס

"יש פה מישהו?"

תיעוד דרמטי: מוודאים שאיש לא נשכח ברכבים

אלי יעקובוביץ

השריפה בעיר החרדית

האש מתפשטת במהירות: פונו בניינים בבית שמש

שמעון כץ

לצמצם סיכונים

תיעוד חריג: הטרקטור הורס את גדר ההפרדה בכביש 1

אבי יעקב

"יש תופעה מעניינת שאף פעם לא הבנתי. הרי במלחמת ששת הימים כולם התרגשו. הייתה התרוממות רוחנית בכל העם על כל פלגיו, חילוניים ודתיים. היו כותרות בעיתונים 'מאת השם הייתה זאת היא נפלאת בעינינו'. איזו התרוממות. אנשים ראו את נס ההצלה עין בעין, מי מילל ומי פילל. איש לא האמין שבתוך כמה ימים הקדוש ברוך הוא יביא לנו כאלה ניסים. לא רק שניצלנו, אלא גם חזרנו לירושלים עיר הקודש, לשריד בית מקדשנו.

"אבל בואו נראה מה קורה היום: מי מתרגש עדיין מהיום הגדול הזה? בני הישיבות, אתם בני התורה, לומדי התורה, קובעי העיתים לתורה, וגם שומרי המסורת המתפללים המאמינים בה', המצפים לישועה בכל יום. אבל ככל שיותר רחוקים מן התורה – הנס התפוגג. ההתרגשות כבר לא קיימת. הם כמעט ולא מציינים את היום הזה. אני לא רוצה לדבר על אלה שרוצים לחזור אל הגבולות שהיו לפני המלחמה, עפרא לפומייהו. רבותיי, איך שומרים את ההתרגשות, את תחושת הכרת הטוב על הנס הגדול? 'מי חכם וישמור אלה ויתבוננו חסדי השם'. רק מי שחכם יודע לשמר את כל אלה. למה? כי הוא יודע להתבונן. אדם כזה יכול בהתבוננות שלו להגיע לדרגה שהוא כל יום רואה ניסים.

"להתבונן. להבין דבר מתוך דבר. להבין שמה שיש לנו היום הוא המשך של הניסים הגדולים שהיו אז. זה רבותיי המעלה של בני תורה, של המחוברים לתורה, שיודעים להתבונן בחסדי השם, ולהודות יום יום בכל תנאי ובכל מצב. ואנחנו כאן בבית המדרש הזה, ישיבת מרכז הרב, המקום הנכון ביותר להודות להלל ולשבח את הקדוש ברוך הוא. יהי רצון שכשם שהתקיים בנו: 'ולירושלים עירך ברחמים תשוב', נזכה להמשך: 'ותשכון בתוכה כאשר דיברת' במהרה בימינו, אמן".