הבוקר באולפן "עומקא דליבא" נפתח באבחנה חדה של חברה: "את חיה בסיפור חסידי", היא אמרה לאפרת ברזל. ואפרת, המגדירה את עצמה כ"הכי ליטאית בעולם", שלא ביקרה באומן או אצל הרבי, יצאה למסע של פגישה עם הלב החסידי יחד עם ברכי שילת (מנהלת "צמאה" וחב"ד בקמפוס). השיחה הפכה מהר מאוד לא רק לדיון על יום הילולת הרבי מליובאוויטש (ג' בתמוז), אלא למסע בין-דורי על נשיות, תהליכי התקרבות, והפתחים הקטנים שדרכם חודר האור לחיינו.
ברכי שילת, שנמצאת בימים אלו בתווך שבין שמחות משפחתיות – בר המצווה לבנה הבכור (שהגיע אחרי שש בנות) וחתונה קרובה לבתה – מספרת על המהפכה השקטה שמוביל בעלה ב-20 השנים האחרונות. "היום חסידות זה סטייל, זה טרנד, כולם לומדים תניא", אומרת ברכי. "אבל כשאנחנו התחלנו, החסידות הייתה שייכת רק לחסידים פנימה. בעלי התקשר לראשי ישיבות הסדר והציע להם שיעורים באהבת השם ואהבת ישראל, ואנשים אמרו לו 'לא, חסידות לא אצלנו'".
הראשון שפתח את הדלת היה הרב יהושע שפירא מישיבת רמת גן, ומאז חולל ניגון הנשמה מהפכת ענק. מיזם "צמאה" משלב בין עיבודים עכשוויים לניגונים עתיקים לבין התוועדויות ולימוד, ובשנה האחרונה אירח בבנייני האומה כ-100 אלף איש מכל המגזרים. "העם צמא", מדגישה ברכי, "יש צמאון אדיר לרוחניות גלויה".
עוד באתר:
השיחה תפסה תפנית מרתקת כאשר השתיים ניתחו את המושג "גאולה" במשקל פעול – כמצב קיים ולא רק כמשאלת עתיד. "המילה גאולה היא בלשון נקבה, והיא אומרת שאת כבר גאולה בתחומים מסוימים", מסבירה אפרת. "הרווחת כסף, השגת מעמד, את מכובדת – תרגיעי. את לא צריכה להילחם יותר ולהוכיח את עצמך כל היום, שזה בדיוק האנטי-שבת. את יכולה לחזור לשלום הבית, לחזור להיות אישה יהודייה שיודעת 'לבקש חיבוק' בלי להרגיש חלשה או מסכנה".
ברכי הסכימה עם האבחנה והצביעה על מגמה עולמית, אפילו מחוץ למגזר: "אחרי תנועת פמיניזם דרסטית וברוטלית שהעמידה נשים במצב שבו הן צריכות להוכיח הכל – להיות גם אמא, גם קרייריסטית, גם רעיה וגם שומרת סף – יש היום תנועה של נשים שרוצות לנשום, להרפות, ולחזור לנשיות הטבעית שלהן. לא להרגיש שכל הערך שלנו מגיע רק מלעשות עוד ועוד". ברכי שיתפה כיצד ימי מלחמת איראן וההסתגרות בבית החזירו אותה לפרופורציות והולידו בה את הרצון להרפות מהעשייה החיצונית ולהיות נוכחת באמת בתוך השמחות של ילדיה.
ברכי הרחיבה על היחס המהפכני של הרבי מחב"ד לנשים, שהיה שונה מכל מה שהיה מוכר בעולם החסידי. הרבי היה מפנה את בית המדרש המפורסם ב-770 מגברים כדי לערוך כינוסים מיוחדים לנשים, שבהם דיבר על מעלתן ועל תפקידן הייחודי.
"מצד אחד זה פמיניזם במיטבו – הרבי קבע שאם אתה לא נשוי אתה לא יכול לצאת לשליחות, כי הגבר והאישה הם מבנה שלם ובלעדיה אי אפשר", מציינת ברכי. "מצד שני, הרבי מעולם לא ביקש מהנשים להיות כמו הגברים. הוא הדגיש את התכונות הייחודיות להן: היכולת לחנך, להשפיע ולהוביל את הבית מתוך רכות ואהבה, בלי הצורך להוכיח שוויון מלאכותי".
אפרת חשפה באולפן סיפור אישי, אותו הגדירה ברכי כ"סקופ". בשנים שבהן אפרת כבר חזרה בתשובה ובעלה עדיין היה חילוני, התעורר קו אדום סביב חינוך הילדים. הבעל סירב בתוקף לחינוך דתי תל-אביבי רגיל. מי שליוותה את אפרת במשך 16 שנה הייתה הרבנית קנייבסקי ע"ה.
כאשר המשפחה עברה לרעננה, נפתחו בפניה שתי אופציות לגנים בהסכמת הבעל: גן ממ"ד או גן חב"ד. אפרת נכנסה לרבנית קנייבסקי שאלה אותה בפני חדר מלא נשים: "חב"ד או ממ"ד?". הרבנית הביטה בה ואמרה בנחרצות: "רק חב"ד". בעקבות הפסק, הילדים (ובהמשך גם הנכדים) התחנכו בגני חב"ד ברעננה. אפרת ייחסה לגננות של חב"ד את ה"גירסא דינקותא" ואת האהבה הטהורה לתורה שהובילה את בנה הבכור, בסופו של תהליך, לסיים את לימודיו בישיבת חברון הליטאית.
אפרת שיתפה בטור שכתבה בעבר על בוקר אחד שבו נשארה לתצפת על נכדתה עלמא בריכוז של גן חב"ד ברעננה. לידה עמד עידו, בחור חילוני צעיר, השומר של הגנים מטעם העירייה. כשאפרת שאלה אותו מה הוא עושה שם, הוא ענה: "אני אחרי דקה רואה פה מבחינת ביטחון מה שצריך, אבל בגן הזה אני נשאר". כששאלה למה, ענה השומר בהתרגשות: "מה שהילדים האלה לומדים בגן, אני לא למדתי בחיים שלי. יש פה משהו…".
ברכי הגיבה בכאב: "זה כואב שילדים בארץ ישראל גדלים בלי לדעת את הדברים הכי בסיסיים על הזהות שלהם – מה זה יום כיפור או חג השבועות. זו הסיבה שחב"ד מפעילה את 'חב"ד בקמפוס' ואת ארגון 'סיטין' (חב"ד לנוער) עם בני נוער לא דתיים. זו פשוט זכות הציבור לדעת מי הוא".
ברכי, שאמה חזרה בתשובה בארצות הברית דרך חב"ד בקמפוס, למדה בעצמה דווקא בסמינר הליטאי "שרנסקי" בתל אביב (במבנה ההיסטורי בנווה צדק). היא נזכרה כיצד הייתה יושבת על הדשא כמדריכה חבדניקית יחידה ולומדת תניא עם חניכותיה הליטאיות שאהבו את המקום ואת המורות.
השיחה הגיעה לשיאה כשברכי שאלה את אפרת על הרגע המכונן שבו פגשה את עולם הטיפול והנפש. אפרת, שהוריה היו אנשי תקשורת מוכרים (אביה הוא גבי ינון, מקרייני החדשות המיתולוגיים של 'קול ישראל' מירושלים), שיתפה בסיפור קריעת הבית שלה: בהיותה בת 18, כחיילת וקצינה צעירה בקריה, שוטטה במהלך הפסקה בלונדון מיניסטור וחצתה את הכביש אל בית המשפט בשאול המלך כדי לשרוף זמן. היא עלתה במעלית, פתחה דלת עץ חומה וכבדה באקראי, וראתה את אמה ואת אביה עומדים שם, כל אחד עם עורך דינו. שם, בדלת השלישית, גילתה שהם מתגרשים. "סגרתי את הדלת וטסתי במדרגות. שם הבנתי שמשהו נחרב, ושם נזרע הזרע לכל מה שאני עוסקת בו כל החיים – לבקש את השלום הפנימי, את ה'וישם לך שלום'".
אפרת סגרה מעגל מרגש כשסיפרה שאביה חזר לאחרונה, בגיל מבוגר, להקריא חדשות במחלקת החדשות של תאגיד השידור, ובכך מתקיימת ברכתה של הרבנית קנייבסקי, שהביטה בו פעם בעיניה הקדושות ובירכה אותו בברכה שלא נתנה לאיש: "אתה עובד ברדיו? שתזכה להיות זה שיודיע ברדיו שהמשיח הגיע".
לסיום, חשפה אפרת את המקור לשם ספרה המפורסם – 'ממש'. היא הסבירה שבחרה בשם זה (במקור ממושג של הפסיכולוג דונלד ויניקוט) כדי לתאר את הרגע שבו רגש או חלום רחוק הופך למציאות קיימת, להתממשות (When it gets real), כמו הרגע שבו אמא מחזיקה סוף סוף את התינוק שייחלה לו.
ברכי נדהמה והאירה את השם באור חסידי מטלטל: "ממש זה ראשי התיבות של השם של הרבי – רבי מ'נחם מ'נדל ש'ניאורסון. והמילה הזו היא המילה הכי מאפיינת את הרבי, שכל הזמן היה אומר על הגאולה 'בקרוב ממש'".
התוכנית נחתמה ללא מילות פרידה רגילות, שכן כפי שציטטה ברכי מתוך ספר ה"היום יום" של חב"ד: "חסידים אינם נפרדים לעולם, כי בכל מקום שבו הם נמצאים – הם משפחה אחת".
האזינו לתוכנית המלאה, עומקא דליבא בהגשת אפרת ברזל ב'קול חי':
