החופש הגדול: "כשסוחבים יהלומים – זה קל"

איך ידע הסוחר, בלי לפתוח את הדלת, שהסבל הביא לו סחורה של מישהו אחר? | הדס לוינשטרן בתובנה מיוחדת לחופש הגדול

י"ח בתמוז תשפ"ד, 24/07/24 12:53 עודכן: 12:54

א+

א-

"בתחילת החופש אנחנו מכינים לוח גדול", אומרת הדס לוינשטרן, שבעלה אלישע הי"ד נפל ברצועת עזה לפני כ7 חודשים, "ואנחנו כותבים את כל הפעילויות, ותמיד למעלה אנחנו כותבים איזשהו פסוק שמאוד מתחבר. והשנה הבעתי משאלה שנכתוב את הפסוק: 'שפטו יתום ריבו אלמנה'. כי כל הזמן יש מריבות בבית, כל הזמן, ואני אומרת להם, תקשיבו, אלמנה לא יכולה, לא יכולה להתעסק עם הריבי יתומים האלה. אתם חייבים לעשות לי טובה. אגב, הם לא מקשיבים, אין שום הנחות, זה לא מעניין אותם. כמו שאמרה לי חברה טובה, אסור לצער אלמנה, אבל גם אסור לצער יתומים, אז אנחנו במורכבות".

"רציתי לשתף במשל של המגיד מדובנא: באחת העיירות היה יריד גדול, וליריד הגיעו סוחרים מכל המחוז, ואת כל הסוחרים שיכנו במלון, אמרו להם כשהם ירדו מהרכבת, אתם הולכים למלון, והסחורה שלכם תגיע אחריכם. שני סוחרים, שוכנו חדר ליד חדר, והיה להם שם משפחה זהה, לצורך הדוגמה – לשניהם קראו מר כהן. והנה דפיקה בדלת, מגיע הסבל, הבחור שסוחב את המזוודות. הוא כולו מתנשף ואומר: 'מר כהן, הבאתי לך את הציוד!' אז מר כהן אומר לו מעבר לדלת: 'זה לא שלי, זה של הכהן השני בחדר הסמוך'. הסבל מאוד מתפלא, הוא אומר לו: איך אתה יודע, בלי לפתוח את הדלת, שלא הבאתי את הציוד שלך אלא של השכן שלך?' אז הוא עונה לו: 'אני סוחר יהלומים והכהן שלצידי סוחר בדים. כשסוחבים את הסחורה שלו מתנשפים, אבל כשסוחבים את הסחורה שלי, את היהלומים, זה קל'".

"ואני רוצה להגיד את זה בהקשר של המעמסות והמורכבות, שאני לגמרי מבינה אותה, וזה באמת ממש לא בסדר שמאריכים שירות סדיר ומאריכים צווי מילואים ולא מאריכים את שנת הלימודים, קשה מאוד במקביל גם עם העבודה, גם עם המלחמה וגם עם החופש. אבל אנחנו תמיד צריכים לזכור שהסחורה שלנו – הילדים שהקב"ה נתן לנו, הם יהלומים".