אמא!!! בן השלוש כבר עומד ליד הדלת רחוץ, נקי, מסורק ומלא התרגשות מדבקת. אמא!!! מתי הולכים לצלמת??
אמא שלו מחייכת לעצמה וממשיכה לארוז עוד חליפה אחת נחמדה ליום יום כדי לגוון את התמונות. ועוד כיפת קטיפה חדשה. אחר כך היא ממלאה בקבוק במיץ, אורזת כמה בסקויטים בשקית בודקת שהשעה לא מידי מוקדמת ויוצאת סוף סוף לדרך כשלצידה פעוט זוהר ומאושר.
עוד באתר:
כל הדרך הוא מקפץ לצידה. ניכר בהחלט שהוא מחכה מאוד לחוויה הגדולה הממתינה לו.
שהרי כבר יומיים שהוא מבשר לכל עובר ושב (וגם לאלו שבגן או בבית) שהוא הולך להצטלם, ויעשו לו תמונות יפות ואחר כך יהיה לו חלק'ה. כבר יומיים שהוא מבקש לראות את הכיפה היפה שאמא קנתה, בודק שהנעליים של שבת עדיין מבריקות ובעיקר מ-ת-ר-ג-ש….
אבל אז, מאחורי הדלת של הסטודיו קורה משהו כל כך מוזר עד שאמא שלו בודקת ליתר ביטחון אם מדובר באותו ילד או שאולי היא החליפה אותו בדרך…
פתאום, בבניין הסגור והשקט, מאחורי הדלת הגדולה. הוא מפסיק לקפץ בהתלהבות ולפטפט בהתרגשות. אלא רק אוחז בחוזקה ביד של אמא שלו ואומר לה בשקט :"אני לא רוצה להיכנס לכאן, בואי נחזור הביתה"
"אבל למה?" אמא שלו באמת לא מבינה מה קרה. "אנחנו ניכנס לכאן והאישה הטובה תצלם אותנו במצלמה גדולה מאוד"
לא. אומר לה הקטנצ'יק. אני לא רוצה אישה ולא מצלמה גדולה. בואי נחזור הביתה ותצלמי אותי במצלמה שלנו. טוב??
לא. לא טוב…
הדלת נפתחת פתאום והילד בן השלוש נראה במו יצור מבוהל ואומלל וממש לו כמו מועמד רציני לצילומי חלק'ה עליזים. ממש לא.
ארוכה הדרך לתמונה…
ילדים בני שלוש הם עוד לא גדולים מספיק כדי להבין בדיוק "מה הולך" וכבר לא קטנים כל כך בשביל לתקוע אותם באיזה סל נצרים ולצלם אותם " בלי לשאול אותם".
ילדים בני שלוש הם הילדים הכי חמודים בעולם, אבל הכי לא צפויים שיש. הכי.
אומנם לא חסרים הילדים ה"זורמים" א לו שמאושרים להחליף כובעים, לטפס על גדר העץ הדקורטיבית ולהחזיק את הדובי החמוד.
אבל ישנם גם הילדים האחרים שלא מבינים מה בעצם הם עושים כאן? מה פתאום שישימו להם קסקט? מי החליט שהם צריכים עכשיו לחייך? ולמה המטריות הגדולות הללו והאורות שפתאום מבזיקים ומסנוורים אותם?
הם לא מכירים את האישה הזאת שמצלמת והם גם מאוד מתביישים ממנה .
אז אמא. מתי נחזור הביתה??
אז אם אתם בכל זאת רוצים צילום יפה עם חיוך אמתי ובלי שום שאריות של דמעות בהלה בעיניים, כדאי שתשקיעו עוד קצת ב"רגע שלפני.."
מה מתאים:
בחרו את סגנון הצילום שיתאים לילד שלכם. האם יתאים לו הסטודיו הסגור והמענין, או שמא צילומי חוץ בחיק הדשא ופרחים? האם הוא יאהב להצטלם עם כדורים ודובונים? או שאולי טלית וספר תורה הם אילו ש"יקנו אותו" . אחרי הכל, התמונות הן בשביל לצלם למזכרת ילדות מתוקה ומאושרת. אז למה לא לתת אותה עד הסוף?
בא נדבר על זה:
כדאי לראות דוגמאות וסגנון של הצלמת מראש( תיאום ציפיות להורים…)ואחר כך לידע גם את הילד מה הולך לקרות .
מה זה סטודיו? איך הוא נראה? מה עושים בו? ולמה מצפים ממנו?
אם אפשר להראות לו תמונות שכבר נעשו לילד אחר מבני המשפחה, או לאחד מהחברים והטוב ביותר להיפגש מראש עם הצלם המיועד!
טיפ מועיל לכולם ,לבקש מהילד לבחור "חבר משחק" שיבוא לראות איך הוא מצטלם, זה יכול להיות דובי שהוא אוהב במיוחד, או אפילו מכונית צעצוע.
תפקידו של הצלם:
הילד כבר מוכן, עכשיו נמדדת יכולתו של הצלם ביצירת אווירה מתאימה.
אצלי סדר הדברים הם:
קבלת פנים-" מי זה הילד הגדול/המתוק שבא להצטלם אצלי?" נותנת לו להתאקלם במרחב להתבונן ואפילו לגעת.
צילום מקדים-"בוא תראה איך המצלמה שלי מצלמת.." (לפעמים התמונה הזאת היא המוצלחת ביותר!)להראות לו את התמונה: "איזה חמוד"
יצירה משותפת-"אני צריכה עזרה.."
סדר פעולות-לידע מה הולך לקרות ראשון ומה אחרון.
כמובן שישנה גם המיומנות שנרכשת עם הזמן, לתפוס את הרגע הנכון לדעת מתי הפרצוף הוא חמוץ ומתי הוא מתוק, מאולץ.. , חושב, מהרהר…
ואל תשכחו שגם המצלמה הכי משוכללת לא יכולה, בסופו של דבר, לייצר בעצמה חיוך של ילד. וזה, בעצם, העיקר.
הכותבת רות קריבוס, 32, צלמת ילדות עשרה, ומפתחת הנישה לצילומי בת מצווה במגזר החרדי – והדתי. 052-3200824 [email protected]
