פרשת דברים: בין לבין ובין המצרים | מחשבת הפרשה

התורה מאריכה בפרטי פרטים את כל אתרי וסימוני הדרך של עם ישראל במדבר אך כאשר התורה מדגישה את פארן ותופל התורה מדגישה ומוסיפה עוד שתי מילים: "בין פארן ובין תופל" מדוע ולמה?

ביהדות ישנם שתי ערכים מרכזיים: אמונה באל אחד ואהבת ישראל. 

שני הערכים הללו כוללים את כל מצוות התורה אלו שבין אדם למקום ואלו שבין אדם לחבירו.

עוד באתר:

צפו בתיעודים

הלוחמים מסכמים חודשיים: מאות תשתיות ועשרות פירים

קובי פינקלר

התיעוד שריגש המונים

מרגיש את החורבן: ילד קטן מתייפח בבכי

אבי יעקב

מרגש

"ביום שה' לקח לי את הילד, עזבתי הכל"

גיל ישראלוב

צפו בדברים

'רואים דברים שלא צריך לראות': הפוסק בדברי הדרכה להורים

נתי קאליש

אם נביט בהיסטוריה היהודית נראה שהנפילות והמעידות הגדולות שלנו בערכי היסוד הללו קרו ב'ימי הביניים' 'בין המצרים' בין שבעה עשר עשר בתמוז ובתשעה באב:

בשבעה עשר בתמוז ארע חטא העגל, חטא עבודה זרה שפגע באמונה בהקב"ה. 

לאחר מכן בתשעה באב ארע חטא המרגלים המסמל שנאת חינם שהרי המרגלים לא רצו להפסיד את מקומם בכניסה לארץ וכמו כן החלה מריבה בין עם ישראל לעצמו על היחס לארץ ישראל.

יתירה מכך מבאר רבי שלמה אפרים מלונטשיץ מחבר הספר כלי יקר כי האימרה המזעזעת: 'ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ה' אתנו הוציאנו מארץ מצרים' יכלה להאמר לאחר שהתחזק שריר השנאה של בין אדם לחבירו.

כאשר האדם שונא את הזולת, וליבו מתמלא בשנאה כלפי חבירו הרי שהשנאה נוכחת בחייו והוא מתחיל לשנוא אפילו את הקב"ה ר"ל.

לכן הפסוק מדגיש את מילת הביניים 'בין לבין' בן פארן ובין תופל בין דברי ה'תיפלה' של עם ישראל בחטא העגל שהרי תיפלה בלשון חז"ל היא עבודה זרה – מקום תיפלות, לבין מעשה העגל בפארן, לרמז על ימי בין המצרים שאנו שרויים בתוכם, בין שבעה עשר בתמוז לבין תשעה באב.

יותר נכון בין שתי החסרונות שאירעו בימים אלו חוסר אמונה בהקב"ה ושנאת חינם.

אמונה בה' ואהבת ישראל צריכים להיות מעורים ומחוברים זה לזה, כאשר אדם יותר ירא אלוקים הרי שהוא יותר אוהב אדם, וכאשר שנאת אדם עולה על ליבו הרי שחסר לאדם באמונה. 

כלומר ההתעלות מעל ציניות, שנאות, קנאות, קנוניות, חשבונות אישיים, וויכוחים פנימיים וחיצוניים, איננה רק מרבה שלום בין האדם לחבירו ובתוך עם ישראל אלא מחזקת את האמונה בהקב"ה.

ההתחזקות באהבת ישראל מרוממת את האדם בינו לבין אלוקיו ובינו לבין עצמו.

אהבת ישראל ביהדות איננה ערך חברתי סוציאלי,  אלא מקורה באמונה בה' ולכן כאשר צורת הקיום של מצוות בין אדם לחבירו מתוך אמונה של בין אדם למקום, היא שונה בתכלית ממי שעושה זאת כי סתם בא לו להרגיש שהוא עושה טוב.

העבודה הרוחנית של האדם במיוחד בימי בין המצרים היא לחזק את שריר הטוב, להרבות אהבה בנינו לבין עצמנו: בין האדם למקום, בין האדם לחבירו, ובין האדם לעצמו.