הקרבה של חיים: פרשת ויקרא \ הרב נהוראי משה אלביליה

חומש חדש – התחלה חדשה…

דברים חדשים בחיים תמיד באים בהרגשה טובה, טבע האדם לשמר תמיד את ההתחלה של דברים שהוא עשה בחיים [לא משנה שאחרי כן זה מתמסמס].

קחו לדוגמא אדם שקונה אוטו חדש, נכון תמיד הוא אוהב להשאיר את הניילון על כסא הנהג?

או כל פעם שהוא נכנס לאוטו, נכון הוא שואף מלוא ריאותיו את ריח הריפודים החדשים…

אך בל נשכח את משפטו של רש"י הקדוש שקבע כי "כל ההתחלות קשות".

למה קשה?

כי עכשיו אותו אדם שקנה את האוטו החדש, כמה שהוא נהנה מהאוטו ומהסיבובים עליו ומהביקורים בתחנת הדלק בגלל הסיבובים.

הוא צריך לשלם עליו לבנק כל חודש, מהמשכורת אשר הוא ורעייתו עובדים עליה קשה בעמל ויזע.

לקח הלוואה לא?

ביטוחים, חובה, מקיף, צד ג', כל אחד והתשלום עבורו אשר מקוזז שנתית.

חומש ויקרא אותו אנו פותחים בשבת זו הבעל"ט, הוא הנקרא בפי חז"ל "חומש הקרבנות", וכבר בתחילת הפרשה אומרת התורה הקדושה:

"אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" (א,ב).

קרבן במהותו יש לו שני צדדים, או הקרבה של משהו מסוים, רצון, או כל משהו אחר, או קרבן שבא על כפרה, כי אם קצת נתבונן בכל מהלך ההיסטוריה כל דבר שנברא ונעשה בעולם, מישהו הקריב עבורו משהו, וזה היסוד של כל אדם מוסרי אשר שכל בקודקודו יודע שבשביל לחיות חיים הוגנים ומלאי סיפוק, יש משהו בחיים שאני כל כך אוהב, ושאני באיזשהוא יצטרך לוותר עליו.

ואם כן צריכים אנו לבאר מדוע הפסוק דיקדק בדווקא אדם "כי יקריב מכם", לכאורה הפשט אומר וכי מה חשבת להביא ממישהו אחר? מה הדגש על "מכם"? הלא כבר למד המדרש תנחומא "מכם ולא מאומות העולם"? וכבר מצאנו במדרש אגדה (ויקרא כז) על קרבנות הגוים: "אמר להם הקב"ה איני מבקש מכם לא קרבן ולא בניכם ולא בנותיכם ואיני מבקש מכם דבר אלא מבניי?

אלא, הבה ונשמע את ביאורו הנפלא של ר' יחיאל יעקב וינברג בעל "השרידי אש" (המאמר מעובד מדבריו) זצוק"ל שהרי תאמרו יהודי מקריב להקב"ה, וזה הנכרי מקריב לאליליו, זה יותר מזה! זה [הנכרי] כשמקריב הוא בעל התנתקות מהמציאות ואילו יהודי כשמקריב משהו הוא מגיע למצב של דביקות בהקב"ה, וקריעת המסך המאפיל על המציאות כדברי ר' עקיבא כשסרקו את בשרו במסרקות של ברזל אמר (ירושלמי ברכות ט,ה): "לא חרש אני ולא מבעט ביסורין אני, אלא כל ימיי הייתי קורא  את הפסוק הזה ואהבת את ה' אלקיך וכו', והייתי מצטער מתי יבוא לידי".

וזה אולי היסוד הכי גדול בחיים:

יהודי רואה בקרבן תכל'ס, עשיתי עבירה, אני מביא קרבן, או שאני מקריב משהו שחשוב לי עבור משהו שנצרך לי (כמו האדם שקנה רכב שהבאנו למעלה), גוי לא רואה בזה כל חשיבות הוא מקריב לאליליו וזהו זה…

וזה מה שצריך לדעת את החשיבות העצומה של קרבן לא מאף אחד אחר!!!

אלא מעצמך!!!,
אדם כי יקריב מכם!!!

ואם אתם רוצה לדעת באמת מה זה קרבן, בואו ותשמעו את דבריו המאלפים של רבי עקיבא איגר ע"ה אשר סיפר על עצמו באגרותיו (עמוד 181) מה זה אדם שמקריב את עצמו, וכמה לפעמים אפילו כשזה לא נוח לו [תקראו את זה שוב ושוב מחזק מאוד!!!].

"ואם אכוף כהגמון ראשי להתנהג ברבנות, או אתור דרך למצוא מנוח לפרוק עול הרבנות ולישב כאחד ההמונים, באשר ידוע לכם כי מאסתי בה הרבה, אתה ה' ידעת את כולה. מלבד אימת ההוראה לחסר דעת כמוני, בכל עת כאילו גיהנם פתוח תחתי, וההכרחים להציע בפני רבים עניני פלפול אשר לא ימלט משמחת לבב לפעמים (כשאומר פשט טוב בלימוד). גם קשה בעיני ענין הפרנסה להטיל עול על הציבור על לא דבר בלי יגיע כפיים, וליקח מיחידים אשר אולי קצתם נותננים מחמת בושה בלי רצון נפשם.

באמונה, כי רוב תפילתי בימים הקדושים [הימים הנוראים!] להוציאני ממסגר אסיר הזה, אף כי אינני יחיד בדבר הזה, אעפ"כ מסתמא הגדולים טעמם ונימוקם עמם, ואנכי לא מצאתי מרגוע לנפשי כלל וכלל. גם זוגתי הצדקת נשמתה בגן עדן הסכימה עמי בדבר הזה, והוסכם בינינו, אם יזכנו ה' ונגדל בנינו להשיאם, אזי נשב במנוחה בפת חריבה ומים לחץ, ולעבוד את ה'. פעמים רבות אמרתי לעמיתי הרב ישראל וורעשנר נ"י ולבני ר' אברהם, כי לדעתי בוחר אנכי יותר להיות שמש בבית הכנסת או שומר לילה, להתפרנס מיגיע כף וללמוד רוב היום.

אח…

איזה הקרבה, הלוואי עלינו..

מעט מזה..

שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל היקרים והאהובים!!!

===

המאמר נכתב לרפואת

בני יקירי

יונתן בן ספיר רעיה הי"ו.

וכן להצלחתם ולרפואתם השלמה של כל יהודי אוקראינה שיחיו…

בתושח"י.