הלב זועק נקמה! אבל מהי? \ הרב שניאור אשכנזי

עוד שלושה יהודים קדושים עלו הלילה על מזבח קידוש ה', עוד 15 ילדים נותרו יתומים ללא אבא שיוביל אותם לחופה, והלב שותת דם: "רבש"ע, עד מתי?", "למה יאמרו הגוים איה אלקיהם, יודע בגוים לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך".

אבל אין הפתעה: שלוש הקדושים זכו לקיים את הגדולה שבמצוות, אותה נקרא מחר בפרשת השבוע: "ונקדשתי בתוך בני ישראל". כבר לפני 3300 שנה מכינה התורה לכך כי חלק מהחיים היהודיים, יהיה גם למות למען היהדות, למסור את החיים למען שמו יתברך.
אבל מה הלאה? מה מוטל עלינו לעשות? יהודי לא שואל "למה", מדוע זה קורה, איננו מבינים את הסיבה לכך, אבל יהודי שואל "מה"? מה עלי לעשות הלאה?

זה היה בימים הללו , לפני 67 שנים, קהילת חב"ד חוותה את פיגוע הטרור הראשון כנגד בניה. בראש חודש אייר תשט"ז, פרצו מחבלי פידאיון אל מתחם "בית הספר למלאכה" בכפר חב"ד ופתחו במטח יריות רצחני. התלמידים שהו בבית הכנסת והתפללו ערבית והמחבלים ירו בראשם . המדריך נטבח ועוד חמישה נערים צעירים הי"ד. עד היום אפשר למצוא באולם בית הכנסת את הסידורים פתוחים בתפילת ערבית כשהם מנוקבים בכדורים ומוכתמים בדם. זאת הייתה מכת חרב ליישוב הקטן שתושביו – כולם עולים חדשים – עוד ליקקו את הפצעים של היטלר וסטאלין ימ"ש.

בימים הראשונים אחרי האירוע לא הגיעו מברקי חיזוק מהרבי מליובאוויטש. אחר כך הסביר הרבי (ראו בהקדמה לאגרות קודש יג) כי נהג כמו אהרן הכהן: "וידום אהרן". ובלשונו: "נתעכב המענה כי קשה היה לכתוב לאחר המאורע". הכאב והזעזוע היו גדולים מדי בשביל להכיל אותם במילים.
אבל החל מיום השבעה, החל הרבי לשגר מברקים ומכתבים בזה אחר זה שתוכנם אחד: את התשובה קיבלנו באירוע הטרור הראשון בהיסטוריה כנגד העם היהודי: כאשר פרעה גזר להרוג את התינוקות הנולדים בחדר הלידה ולהטביע את הזכרים ביאור, אומרת התורה משפט שמעצב לנצח את התגובה היהודית למשברים: "וכאשר יענו אותו – כן ירבה וכן יפרוץ".

המשבר מחייב אותנו לדבר אחד: להגיב איפה שהם רצו לפגוע. לתקן ישירות איפה שהם רצו לקלקל. המשבר אינו אומר שטעינו, הוא אינו אומר שעלינו לסגת, ההיפך הגמור: הוא אומר שאנו עושים משהו חשוב ולכן אנשים רעים נאבקים במה שהם חוששים ממנו. הרבי תבע להפוך את האסון לניצחון ולעשות הרבה יותר להעצים את התפתחות הכפר.

כבר ביום ה"שלושים" לפיגוע, התכנסו ראשי המדינה בכפר חב"ד לחגיגת הנחת אבן פינה לאגף חדש בבית הספר: מגמת לימוד דפוס ובית הדפסה משוכלל שנקרא בשם "יד החמישה". במשך עשרות שנים יצאו מבית הדפוס הזה מיליוני סידורים, ספרי חבד בעברית, באנגלית ובכל השפות בהן מדברים יהודים – וזה היה המענה העוצמתי לתפילה שהופסקה, לסידורי התפילה שנוקבו בכדורי רשע, לאלו שהעלו בדעתם שהם יוכלו לגדוע את השירה היהודית.

איפה הם רוצים לפגוע? נקשיב להם עצמם: העיתונאי צבי יחזקאלי קיים סדרת ראיונות עם המחבל זכריה זביידי ימ"ש. הם התיידדו די במקרה, זביידי ניסה להרוג אותו ולא הצליח…

יחזקאלי הגיע לסקר את הלווייתו של סגנו של זביידי, מפקד גדודי אל אקצא בג'נין ימ"ש, שנהרג בידי הצבא הישראלי וזביידי ירה בו כדור. אבל זביידי פספס והכדור עבר מעל ראשו. העיתונאי החרוץ קיבל חשק לשוחח עם המחבל ולהבין את מניעיו (האומללים).

"זביידי שאל אותי מי אני? איך אני מגדיר את עצמי? עניתי שאני ישראלי. ישראלי נאור, ישראלי יפה, שיכול לשבת עם אחד כמוהו לארוחה על כבש שחוט. התשובה לא סיפקה אותו והוא שאל: 'מה אתה אחרי שאתה ישראלי?' אמרתי: 'אני עברי, מדבר עברית, האמת היא שאני גם קצת ערבי, אני מדבר גם ערבית'. והוא שוב שאל: אבל מה ההשתייכות הדתית שלך? במה אתה מאמין?
"לא הבנתי מה הוא רוצה. דת, מבחינתי, הייתה משהו שעבר מהעולם. אמרתי לו: 'למה אני צריך דת? אני לא דתי כמוך, אני לא פרימיטיבי כמו הקנאים הדתיים שלך מסביב'.

זביידי אמר: 'אני אגיד לך מה אתה בעיקר: אתה טיפש. כי אם אני אהרוג אותך עכשיו זה יהיה בגלל שאתה יהודי, וכמה טיפש אתה למות בשביל משהו שאתה לא…!'. זביידי אמר: 'אתה בעיני יהודי, וגם בעיני עצמך, כי הגעת לארץ הזו רק בגלל שאתה יהודי'.

ודווקא המילים של זביידי חרצו חריץ בליבו של יחזקאלי ובאותו יום החל משהו לזוז. כיום הוא יהודי שומר תורה ומצוות. זה הציווי שקיבלנו: להגיב איפה שהם רצו לפגוע, והם רצו להחליש את היהדות שלנו ואנו נגיב בעוד הנחת תפילין, בעוד תפילה במניין, בעוד הבאת ילד יהודי לעולם.

עוד שלושה שבועות נקרא בתורה דבר מדהים: השבט הקטן בין כל שבטי ישראל היה שבט לוי. הוא מנה בסך הכול 22.000 איש, וזאת בשעה שהשבט הגדול ביותר – שבט יהודה – מנה 74,600 איש, כמעט פי ארבע ממנו. זה מדהים: שבט לוי הוא השבט החשוב ביותר בין השבטים, בניו היו משרתי ה' במשכן, והנה דווקא בו לא שרתה הברכה האלוקית. מדוע?

הרמב"ן עונה את הרעיון הכי יהודי שקיים (במדבר א,מה): "ישראל אשר מררו המצריים את חייהם בעבודה קשה כדי למעטם – היה הקב"ה מרבה אותם… כי היה הקב"ה אומר נראה דברי מי יקום ממני או מהם, אבל שבט לוי לא היו בגזירת השעבוד ולכן היו פרים ורבים כדרך כל הארץ". זה מדהים: שבט לוי לא היה תחת גזירת פרעה ובלי שבר אין ברכה. שבט לוי חמק ממכות הנוגשים המצריים ונפטר מעבודת פרך – ולכן לא זכה לברכת "כן ירבה וכן יפרוץ". דווקא שאר השבטים שנלחצו תחת המגף של פרעה, זכו לברכת שמים פי כמה וכמה כדי להראות דבר מי יקום.
מי שלימד זאת בעוצמה היה מי שנהרג בעצמו בפיגוע טרור נוראי, התנא רבי חנינא בן תרדיון: בימים הנוראים שאחרי החורבן השני, התפרעו הקלגסים הרומיים ברחובות ירושלים והמיתו את גדולי ישראל במיתות אכזריות. רבי עקיבא, רבי ישמעאל כהן גדול ויתר גדולי ישראל נהרגו במצוד אכזרי כ"עשרת הרוגי מלכות".

כשהגיעו לרבי חנינא בן תרדיון, מצאו אותו לומד בספר התורה. לא נחה רוחם עד שהקיפו גופו ביריעות ספר התורה והציתו אותם. עמדו תלמידיו וזעקו באימה: "רבי, מה אתה רואה?". ענה להם רבי חנינא בנשימותיו האחרונות: "רואה אני גווילים נשרפים ואותיות פורחות". אמנם גווילי הקלף נשרפים, אבל האותיות שעליהן פורחות.
מה התכוון רבי חנינא?

אלא התלמידים זעקו באימה "מה אתה רואה"? מה העתיד? האם יישאר משהו אחריך?! ורבי חנינא ענה: הגווילים נשרפים – הגוף החומרי עולה בעשן, אבל האותיות פורחות – האותיות מצמיחות פרחים מלבלבים. "אני מכיר את העם שלי, אמר רבי חנינא, הוא יצוק מחומרים אחרים: הוא מגיב הפוך ממה שרגילים הרומאים הרצחניים. יהודי הוא עקשן נצחי ופועל הפוך מכיוון התנועה. האותיות הללו יהיו זרעי הפרחים שיצמיחו דורות של תלמידי חכמים ולומדי תורה ".

ורבי חנינא צדק: התורה קיימת לעד והם כבר מזמן אינם. זאת הצוואה של מקדשי השם לדורותיהם: תצמיחו את הזרעים והרחיבו את העץ המלבלב של עם ישראל, עד שנזכה לגאולת עולם ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים והקיצו ורננו שוכני עפר והם הקדושים בראשנו.