כולנו מכירים את שלושת המידות שהשתבחו בהם עם ישראל רחמנים ביישנים וגומלי חסדים (יבמות עט.).
חשבתם פעם על זה למה חז"ל בחרו דווקא אותם?
אולי כי זה מידות שהלב של האדם מדבר איתו איך להתנהג ולפרשן את האירוע הניצב מולו.
עוד באתר:
קחו לדוגמא את הרחמנות – אדם הולך בשוק מחנה יהודה ומחפש לקנות דגים יפים ומובחרים לכבוד שבת, וככה בינות לדוכנים העמוסים של השוק הוא פוגש בקבצן מסכן היושב בירכתיים עם שלט של: "אשתי נפטרה לפני חודש ואני אדם חולה, אנא רחמו עלי אין לי מה לאכול", כמובן ברגע שרגש הרחמנות עולה למעלה אדם יוציא 20 – 50 ₪ מהארנק ויתחוב לו ביד בברכת "תהיה בריא", כאן, הסיטואציה עלתה לנגד עיניו והלב ביקש לרחם ולא להתעלם.
ביישנות – בחור ובחורה נפגשים כמה פגישות ואחרי כן באים בקשרי שידוכין כי מצאו חן זה בעיני זו, המשודכת עד שלא יגיע יום החתונה היא אמנם תמשיך להיפגש אך היא תרגיש עדיין כמה אחוזים של בושה, "כי הוא עדיין לא בעלי", יוצא היא הקשיבה גם לעצמה, וגם ללב שלה שאמר לה "הוא עדיין לא בעלך" ועלתה בה מידת הבושה, ויש בזה עוד הרבה דוגמאות.
גמילות חסדים – אדם יש לו שכן שבלע"ה ביתו מונה כ10 ילדים כ"י, והוא מכיר את חבירו השכן ואיתו בקשרי ידידות גדולים לקראת חג הפסח עת עם ישראל מנקה את ביתו ואת כיסו בהתחדשות הבית לחג, באחד הימים פוגש האברך עם 10 הילדים את שכנו הבחר הצעיר: "תקשיב ידידי ואהובי קיבלתי מקרובת משפחה מיטה מעץ מלא לילדים והיא כבדה מאוד יש מצב כשהיא מגיעה יחד עם ההובלה אתה עוזר לי להעלות אותה הביתה? הלב יאמר: "היום אני עייף, איך אני יעשה את זה? אבל מנגד תשמע קול פנימי קטן אחר שאומר לך: 'הקשבת ללב שלך מספיק היום אולי תקשיב גם לשכן שלך שצריך עזרה?' ואז אתה יורד ועושה את הגמילות חסדים בשמחה.
ואיך דיבור הלב במידות אלו וכיוצא בהן קשור לפרשתנו?
על המרגלים אומרת התורה הקדושה (יג,ג): "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה".
ופרש"י הקדוש: "כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות ואותה שעה כשרים היו"
והשאלה עולה מאליה – איך נגררו אותם אנשים שחשיבותם הייתה גדולה ו"כשרים היו", בתוך ארבעים יום כפרו בעיקר ואמרו "כי חזק הוא ממנו"? מאיפה זה הגיע?
ומתרץ על כך הגאון ר' חיים שמואלביץ זצ"ל בספרו הבהיר "שיחות מוסר" (מאמר עה) בהקדמת דבריו מביא את דברי ה"מסילת ישרים" (סוף פי"א): "הוא [הכבוד] שגרם לפי דעת חז"ל אל המרגלים שיוציאו דיבה על הארץ, וגרמו מיתה להם וכל דורם, מיראתם פן ימעט כבודם בכניסת הארץ, שלא יהיו נשיאים לישראל ויעמדו ארחים במקומם".
ומביא הרב זצ"ל וזה לשונו: "כאן גילו לנו חז"ל את סוד הדברים, רדיפת הכבוד הוא הגורם, שיראתם פן ימעט כבודם הביאתם לטכס עצות למנוע את ישראל מלהיכנס לארץ, ע"י הוצאת דיבת הארץ רעה, והתדרדרו עד לאמירת "כי חזק הוא ממנו" ר"ל. כי הכבוד הוא סם המות, והרודף אחריו, אפילו יהיה ברום המעלה ומראשי בני ישראל, יתדרדר עד לבירא עמיקתא של כפירה ומינות, והוא מה שאמרו ז"ל כי "הכבוד מוציא את האדם מן העולם" (אבות פ"ד מכ"א).
היו חכמים!, נשיאי ישראל! (כמו שמביא הרב בהמשך דבריו שהיו שרי חמישים מזה שכתוב "המה", גימטריא חמישים) אבל ברגע שהלב ביקש את הכבוד, כאן זה נגמר! כי זה סם המוות!, ולכן כעת אנו מבינים למה חז"ל גינו את הכבוד, כי אדם יכול להרגיש טוב למשך זמן קצר אך ליפול בקול רעש גדול!
לכן מוטל על האדם כך: :אתה יכול להקשיב לעצמך וללב שלך ולעזור לאחרים, זה טוב וזה מבורך!, אך תדע לעשות זאת בתבונה, כי אם לא תעשה את זה בתבונה, בסופו של דבר את עלול ליפול מאיגרא רמא לבירא עמיקתא".
הבה רבותי תשמעו מה סיפר נכדו של מרן הרב עובדיה ע"ה ר' יעקב ששון הי"ו בספר אביר הרועים (ח"ג – בית מידות עמוד 273):
"כאשר היה מרן זקני ע"ה נכנס לכינוסים שונים אשר נערכו בכל רחבי תבל, רבבות בני אדם היו מתכנסים לשתות בצמא את דבריו, והכל היו עומדים ושרים לכבודו "ימים על ימי מלך תוסיף", וכיוצא בזה מן השירים הנהוגים לכבוד גדולי הדור, באותה שעה היה הרב א"ז מתיירא מפני הכבוד שכל חולקים לו, לכן היה לחוש ומשמיע לאזניו "אל תבואני רגל גאווה" ומוסיף עניני זלזול בעצמו, ואף כי שמח עד מאוד בראותו אוכלוסין אוכלוסין באים לשמוע מתורתו, בכל זאת לא תלה דבר בזכותו ואף בזכות התורה, ורגיל היה לשבח את עמו ישראל הבאים לשם שמים, לכבד את התורה ולומדיה ובאים לשמוע דברי אלוקים חיים, גם שמעתי מפי מגיד אמת שבעת ביקורו של הרב א"ז במקסיקו, חלקו לו כבוד מלכים ממש, והנה הבחין אחד ממלויו שעמד מאחריו כי הוא לוחש איזה דבר, הטה אזנו ושמע את הרב אומר בזו הלשון: "עובדיה אתה עפר ואפר".
שליטה עצמית כל כך גדולה, הלוואי ונזכה לזה!
שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל היקרים והאהובים!!!
===
המאמר נכתב לרפואתו השלמה של בני יקירי
יונתן בן ספיר רעיה הי"ו.
בתושח"י
וכן לרפואת והצלחת
אבי מורי דוד בן שמחה הי"ו
מרת אמי יפה בת זוהרה תחי'.
