באמצע פגישות; לשמוע במקביל הצעה אחרת?

עני המהפך בשידוכים: ישנו דין, 'עני המהפך בחררה'. הגמרא בקידושין (נט)  מביאה מעשה עם רב גידל, הוא היה משתדל לקנות קרקע מסוימת, והלך רבי אבא וקנה אותה לעצמו, הלך רב גידל אל רבי זירא ואמר לו אודות רבי אבא, שרבי אבא קנה את הקרקע שהוא רצה לקנות.

רבי זירא הלך לרבי יצחק נפחא, שהוא רבו של רבי אבא וסיפר לו את המעשה שהיה, בהזדמנות שנפגש רבי יצחק נפחא עם התלמיד שלו רבי אבא, שאל רבי יצחק נפחא את רבי אבא מה הדין אם יש עני המהפך בחררה, כלומר עני שרוצה לזכות בעוגה מההפקר, ומגיע משהו אחר ולוקח את העוגה לפני שזכה בה העני, מה יהיה הדין?

אמר רבי אבא, הדין הוא, שהלוקח ממה שהעני היה מחזר להשיג הוא נקרא רשע. שאל רבי יצחק נפחא את תלמידו רבי אבא, אז למה אתה כך עשית, למה לקחת את השדה שרצה רב גידל לקנות? אמר רבי אבא אני לא ידעתי שרב גידל רוצה לקנות את אותה קרקע אם הייתי יודע לא הייתי קונה את הקרקע.

כעת אמר רבי אבא,  למכור לו, אני לא רוצה למכור, בגלל שזה לא סימן טוב למכור את הקרקע הראשונה שהוא קנה בחיים שלו, אז הוא אמר שהוא ייתן לו את הקרקע במתנה. אבל רבי אבא לא רצה לקבל את הקרקע במתנה כי 'שונא מתנות יחיה' (משלי ).

ויש צדיקים חסידים ואנשי מעשה שקיימו את הפסוק כפשוטו, המאירי אומר אם הוא לוקח בהשאלה ומחזיר, זו לא מתנה וזה מותר לגמרי גם לנוהגים לפנים משורת הדין, יחד עם זאת מי שהוא סובל קשה לו אין לו כדי סיפוקו הוא כן צריך לקבל מתנות, אם הוא עני, הוא חייב לקבל מתנות וכסף וכך הוא יפרנס את עצמו ובני ביתו.

אם אדם לא רוצה לקבל מאחרים כי הוא גם לא רוצה לתת, זו מידת סדום וזה רע.

אם אדם נותן לאחר, והנותן מתגאה ומשתבח בנתינה שלו, המקבל בעצם עוזר לנותן כי הנותן נעשה מהולל ומשובח בגלל שהוא נתן, במקרה זה, מותר לקבל,  ועוד יותר טוב שהנותן יאמר למקבל שהמקבל עוזר לנותן כשהמקבל רוצה לקבל = אם יש תועלת לנותן,  אז אין כאן 'שונא מתנות יחיה'.  כמו לדוגמא חנות שנותנת מתנות כדי לפרסם את החנות, אין בזה מתנה אלא פרסום ולכן אין בעיה של 'שונא מתנות יחיה'. ואם אדם צריך לדוגמא לפרוע חובות לאנשים שהוא חייב להם, במקרה זה הוא חייב לקבל מתנה, לוותר על מידת החסידות של 'שונא מתנות יחיה' ולקבל את הכסף ולפרוע את החובות שהוא חייב מעיקר הדין.

יש כמה טעמים בעניין הרעיון של 'שונא מתנות יחיה'

 

 

יש דעות שזה משום הרחקה מגזל או מצד מדת הבטחון בהשם או כי המקבל מתנה חייו אינם חיים, הוא מתרגל להיות 'תלוי' באחרים, או שעי"ז ניצל מקנאה תאוה כבוד ומותרות או חשש שמא יימנע מלהוכיח רשעים.

אז רב גידל לא רצה לקבל את הקרקע במתנה מרבי אבא ורב גידל לא רצה למכור את הקרקע הראשונה שהוא קונה כי זה סימן רע למכור קרקע ראשונה שקונים.

בעניין  שזה לא סימן טוב למכור את הקרקע הראשונה שקונה האדם בחיים שלו, העניין הזה גם כתוב בהלכה בכף החיים (יור"ד סימן קטז) וגם בבא"ח (שנה שנייה פרשת פנחס)

בשו"ת עטרת פז כתב, כל מה שאנו לא מוכרים את הקרקע הראשונה (או עסק ראשון) כל זה נאמר באופן כללי שלא יימכור את הקרקע הראשונה למען מחייתו, למען ההישרדות שלו, זה סימן של 'פשיטת רגל'. זה סימן של נפילה, אבל אם אדם מוכר את העסק הראשון שלו או אם אדם מוכר את הקרקע הראשונה שלו, ואצלו זה לא 'סמל' של נפילה  ומשבר אלא הפוך סמל של צמיחה, הוא מוכר את הבית הראשון וקונה בית אחר יותר גדול, הוא רוצה דירה מרווחת יותר, אם כך הדבר מותר.

אדרבה יש כאן סימן טוב של 'הרחיב השם לנו ופרינו בארץ'. הוא הולך לרכוש דירה גדולה ורחבה יותר. ועובדה שרב גידל לא רצה למכור את הקרקע הראשונה שלו, אבל מצד שני הוא כן היו מוכן לוותר על הקרקע, הוא לא רצה למכור, אבל לתת הוא כן הסכים, מכאן למדנו שאין הקפדה שהאדם לא יוציא את הקרקע הראשונה מתחת ידו, לזה אין חשש בזה אין בעיה. עיקר החיסרון שהאדם מוכר את הקרקע שלו, אם הוא מוכר את הקרקע שלו, בזה יש בעיה, וגם פה כשהוא מוכר למען המחיה שלו, אבל אם הוא מוכר למען ההרווחה שלו, אז, כן הדבר מותר.

כך מצינו ברמב"ם  (הל' דעות פ"ה הי"ב) אסור לאדם להפקיר או להקדיש את כל הנכסים שלו ויטריח עצמו על הבריות, לא ימכור שדה ויקנה בית ולא בית ויקנה מטלטלין, או לא יעשה סחורה בדמי ביתו, אבל מוכר הוא מטלטלין וקונה שדה, כללו של דבר ישים מגמתו להצליח נכסיו ולהחליף 'הכלה בקיים' ולא תהיה כוונתו  ליהנות מעט לפי שעה או ליהנות מעט ויפסיד הרבה'.

ועוד שאין העניין הזה הלכה, אלא זה רק סימן ואם האדם לא מקפיד על סימנים אז אין לסימנים השפעה עליו, אבל אם הוא מקפיד עליהם, אז מאן דקפיד ההקפדה של הסימן משפיעה עליו לרעה.

ועוד שהעניין הזה בגמרא לא הובא בהלכה לא ברמב"ם ולא בשו"ע

בכל אופן בסיפור הזה, בסוף אף אחד לא השתמש באותה קרקע, והיא נקראת 'קרקע דרבנן'. שם הקרקע מעיד על החסידות וההנהגה המיוחדת של שני גדולי עולם רב גידל ורבי אבא.

למדנו על המושג עני המהפך בחרה, ונחלקו רש"י ור"ת מתי שייך איסור עני המהפך בחררה.

לפי רש"י אם אדם מחזר להשיג משהו במכירה בשכירות או אפילו מההפקר אין לקחת ממנו את אותו דבר או שאם בעל הבית רוצה להביא לו אם הוא מנסה לקחת ממנו הוא נקרא 'עני המהפך בחררה'

לפי ר"ת אם יש חפץ בהפקר אז מותר לאדם 'לקחת' את הדבר אפילו שהיה משהו לפניו מחזר להשיג את אותו עניין, כמו שמצינו בגמ' ב"מ (י.א)  ראה את המציאה ונפל עליו או שפרש טליתו עליה ובא אחר ונטל האחר…המציאה היא של השני, אפילו  שהראשון הוא היה 'מחזר' אחרי אותה מציאה.

אומר ר"ת אם האדם הראשון הוא מתעסק במכירה או בשכירות, אין לקחת ממנו, אין לנסות לחטוף לו, במקרה זה חל הדין של 'עני המהפך בחררה' זה אסור.

אבל אם יש 'הפקר' למה שהשני לא ינסה לקחת, הראשון אמנם מנסה להשיג אבל השני, אם לא ישיג אז לא יהיה לו איפה להשיג.

בעניין של 'מכירה או שכירות' אם הראשון כבר בתהליכים של קנייה של מוצר אז האדם השני ילך למוכר אחר וייקנה ממנו, ואם הוא ינסה לחטוף מהמוכר את המכירה הוא עושה עבירה, כי היה פה מישהו לפני כן, 'עני המהפך בחררה' אז מה כן יעשה השני? שהשני ילך למוכר אחר, שהמוכר האחר יימכור לו את המוצר שהוא רוצה לקנות.

אבל אם המקרה הוא שיש חפץ בהפקר, אין לאדם השני איפה למצוא עוד חפץ 'הפקר' ולכן במקרה של 'הפקר' אין  את הדין של עני המהפך בחררה שאין לקחת ממנו, אין פה את הדין הזה, ולכן לפי ר"ת יהיה מותר לשני לקחת את החפץ למרות שהראשון היה עסוק לנסות להשיג אותו

בשולחן ערוך חושן משפט (סימן רלז סעיף א) הביא את שתי השיטות.

המחזר אחר דבר לקנותו או לשוכרו בין קרקע בין מטלטלים ובא אחר וקנאו נקרא רשע והוא הדין לרוצה להשכיר עצמו אצל אחר (אצל מעביד ומגיע אחר ותופס לו את העבודה)  ויש אומרים שאם בא לזכות בהפקר או לקבל מתנה מאחר ובא אחר והקדים אותו אינו נקרא רשע כיון שאינו דבר המצוי לו במקום אחר (כשיטת רבינו תם)  ויש אומרים דלא שנא כשיטת רש"י, כלומר לא משנה אם זה שכירות או הפקר, בכל מקרה שבו אחד היה 'עסוק' להשיג משהו בקנייה שכירות הפקר או מתנה, אסור לאדם אחר לחטוף את אותו עניין.

הרמ"א כתב על דברי השולחן ערוך דסברא הראשונה היא שיטת רבינו תם נראה עיקר.

ועוד 'כל זה שנקרא רשע  זה רק אם כבר פסקו הדמים פסקו ומה שחסר זה רק הקנין. אבל אם הם עדיין לא סגורים על המכיר מותר לאחר לקנות

לדוגמא אם יש לנו אדם שהוא מוכר מוצר ב100 ש"ח והקונה רוצה לקנות ב 80 ש"ח הם במו"מ אם לא היה מגיע אדם שלישי באמצע ומתערב ומציע לקנות ב90 ש"ח, סבירות גדולה שהקונה והמוכר כן היו מגיעים למקום באמצע, אפשר שהמוכר והקונה גם היו מסכימים למחיר ב 90. ולכן כשהם באמצע המו"מ והם מתנהלים ונראה שזה כן הולך לקראת פשרה גם שם אסור להתערב באמצע.

אבל אם המוכר אומר אני מוכר ב 100 והקונה מנסה לשכנע אותו בפחות מהמחיר המקורי, ושוב ושוב חוזר בו המוכר ואומר אני לא יורד מהמכיר, פה הם לא בכיוון לפשרה, אם כך – מותר לאדם שלישי להתערב ולקנות לעצמו את המוצר.

ומכאן לעניין השידוכים אם בחור נפגש עם בחורה למטרת שידוכין ויש שדכן שרוצה להציע לאותו בחור או לאותה בחורה שידוך אחר האם הדבר מותר או אסור?

רבים מהפוסקים אומרים, אם השידוך הוא רק בתחילת תהליך רק בשלבי ההתחלה הם יוצאים אבל הם לא סוגרים, במקרה כזה זה כמו ששניים מדברים על המחיר אבל עדיין לא סגרו את העיסקה, אז לפי ההבנה הראשונה אמרנו, כל עוד אין הסכמה על המחיר, אין כאן השגת גבול ואין עני המהפך בחררה ומותר להציע עוד הצעה, אבל באמת זה עוד יותר מורכב ומסובך כי אם הם כבר יצאו לדוגמא  2/3 פגישות אפשר שהם כמו אותם שמדברים על המחיר ודנים על הפשרה, כך הם אותו נער ונערה כמו 'דנים' בעניין החיים המשותפים האם זה יעבוד או לא.

ומצד שני אפשר גם אחרת, דווקא במוצר שמדובר על מוצר אובייקטיבי וכולם יודעים מהו המוצר מה הוא עושה שהמוכר רוצה למכור והקונה רוצה לקנות, במקרה זה אז נאמר אם מה שחסר זה ההסכם על התשלום, אז נאמר שאם אם בשלבי המו"מ זה כמו שלב 'הפסיקה' ואסור להשיג גבול.

אבל בשידוכין, זה לא פשוט, זה לא מוצר שצריכים להחליט על המחיר, זה  מורכב עשרות מונים יותר, זה לא להסכים על המוצר והמחיר, זה להשכים על כ"כ הרבה פרטים על האופי שלו ושלו על הנראות על המשפחה ובכל אחד מהנושאים האלה יש עשרות תתי נושאים וסעיפים, ולכן אפשר שגם במקרה זה נאמר שאפילו שהם נפגשים עדיין אין כאן עדיין תחילת תהליך של מו"מ אחרון על המחיר, לא.

זה ממש לא מו"מ על המחיר, זה מו"מ האם בכלל אפשר לנהל מו"מ זה תהליך שהם בוחנים האם בכלל הם מוכנים לתהליך ולכן כל זמן שהם לא סגרו אפשר להציע לו או לה הצעה אחרת.

כתב המהרש"ל (גמרא קידושין נט)  שבנשיאת אשה אין אומרים עני המהפך בחררה, כי כמו שבהפקר למדנו שיכול אדם מספר 2 לאמר אין לי איפה למצוא משהי אחרת כמו האשה הזו, אז מותר לו להציע את עצמו לאותה אשה אפילו שהיא בתהליכי שידוכים, כמו שראינו בעניין הפקר שיכול אדם מספר 2 לאמר אני לא אמצא עוד הפקר ולכן אפילו שיש עני המהפך בחררה בפהקר בכל אופן יכול אדם מספר 2 לקחת את המציאה מההפקר –  את העוגה לעצמו.

האגרות משה (ח"א אבהע"ז סימן צא) גם כתב כל עוד לא סגרו ביניהם הצדדים אם הם לא החליטו שהשידוך מתאים כל עוד זה המצב מותר להציע עוד הצעות לשני הצדדים.

עוד מצינו עניין נוסף, כתוב לגבי 'עני המהפך בחררה' בשידוכין, במשנה בקידושין (נח, ב) מי שאומר לחבירו צא וקדש לי אשה פלונית והלך וקידש אותה לעצמו, היא מקודשת לשני אמנם הוא נהג מנהג רמאות אבל מה שעשה עשוי. כלומר אפילו שהוא נהג מנהג רמאים והרמב"ם אומר שהוא נקרא  רשע (הל' אישות פ"ט הי"ז) בכל אופן מה שהוא עשה, נקרא עשוי.

הגמרא אומרת מה שעשה עשוי, הרמב"ם  לא מכנה את המעשה הזה כ'מעשה רמאות' אלא שהוא אומר שהוא נק' רשע, אומר המגיד משנה, מדוע הוא מכונה כ'אדם רשע' ולא כ'עושה מעשה רמאות'? התשובה היא בגלל שבאופן כללי בסוגיה שם בגמרא, כתוב שם על 'עני המהפך בחררה' כתוב שם שאם בא אחר ונטל את החררה, את העוגה, האחר הוא נק' רשע, ולכן הרמב"ם אומר שגם בעניין השידוכין, הוא נקרא 'רשע'. אם אחד היה שליח לקדש את האישה למשלח, אם במקום לקדש למשלח הוא קידש לעצמו, הוא נקרא רשע.

בשו"ע אבן העזר ( סימן לה סעיף ט) כותב מי שנשלח להיות שליח לקדש את האשה, ובמקום לקדש את האשה למשלח הוא מקדש אותה לעצמו, הוא נוהג מנהג רמאות ובכל אופן מה שעשה עשוי, והאשה הזו מקודשת אליו.

האדם הזה לא קיים את השליחות של המשלח, המשלח שלח אותו לשליחות מסוימת והוא השליח לא קידש  למשלח אלא לשליח, והשליח אמנם עשה מעשה רמאות אבל זה לא מעשה עבירה, שהרי אם זה היה מעשה עבירה היינו אומרים שהמעשה עבירה לא חל, והקידושין לא חלים! מה שאנו רואים שהקידושין כן חלים זה בגלל שהמעשה הוא 'כן' מעשה שעובד. החטא הוא במה שהוא לא קידש את האשה ההיא למשלח, בזה היה החטא, מה שהוא גם קידש אותה לעצמו, זה עוד עניין עוד חטא על פשע, אבל עיקר העניין מה שהוא לא קיים את השליחות, ולכן הוא נקרא מי שעושה מנהג רמאות, אבל זה לא נקרא שהוא חטא ב'עני המהפך בחררה'.

עוד בעניין שידוכין ופיתוי האשה שתבטל את השידוך או הקשר כדי להתחתן אתו, או הפוך.

מצינו בגמרא מו"ק (יח ב) כתוב שם מותר לקדש אשה בחול המועד, כי זה כמו דבר האבד, שמא יקדמנו אחר. בגמרא מקשים על כך, מה יש למהר, איך אפשר לחשוש שמא יקדמנו אחר, הרי כל יום יוצאת בת קול ואומרת בת פלוני לפלוני אז אם הזיווג של האדם הוא גזירה משמים, איך אפשר 'לעקוף' איך אפשר שיקדמנו אחר? אומרת הגמ' אפשר שהאדם יתפלל, ועל ידי התפילה שהוא מתפלל, הגזירה תשתנה.

אז אם למדנו שהאדם יכול לאבד את האשה שלו, אז מותר לקדש במועד, ולכאורה היה מספיק לאמר שיעשו שידוכין, הסכם שידוכין וזה מספיק, למה צריכים שהראשון יקדש? היו עושים רק שידוכין וזה מספיק והשני נקרא עני המהפך בחררה…ומה שלא מספיק שידוכין וצריכים דווקא קידושין משמע שצריכים דווקא – כי שידוכין זה לא מספיק והאדם השני יכול לפתות ולשכנע את האשה שתתחתן אתו.

ואם נאמר שבת פלוני לפלוני ואי אפשר לשנות את הגזירה, אז בכלל אין בעיה, שהרי אם השני יצליח לקדש את האשה הראשונה משמע שזו האשה שלו באמת שהרי אי אפשר לעקוף את ה'בת קול', אז אם אי אפשר לעקוף ולשנות את הבת קול, בוודאי שיהיה מותר להציע עוד הצעות שהרי אם זה מתאים זה יעבוד ואם לא, לא.

ואם אפשר לשנות את הבת קול על ידי תפילה אז כן אפשר לקדש במועד שמא יקדמנו אחר וגם כן כל עוד לא היו קידושין אפשר להציע הצעות אחרות לשני הצדדים

וגם כמו שאמרנו שבעניין מציאה יכול האדם השני לאמר אין איפה למצוא עוד מציאה כזו, והרי האשה היא קרויה מציאה של האיש…לכן יהיה מותר להציע הצעות אחרות אפילו שהיה ראשון שהתעסק בשידוכין אתה.

אבל כיום בעניין שידוכין הדבר שונה, כי  כתב בדרכי משה( אבה"ע סימן נ סק"ג גם בב"ש סימן נא סק"ט בשם הגהות מרדכי יבמות פרק החולץ) שכיום יש חרם הקהילות על מי שחוזר בשידוכין ואין לו היתר אלא בהתרת הרבה אנשים או ששני הצדדים מסכימים.

ולכן אחרי שהם השתדכו אז אסור להציע הצעות אחרות אסור לגרום  לה או לו לעבור על החרם.

לא באנו לפסוק הלכה למעשה אלא ללמוד את הצדדים.