מכת הנוער הנושר: כך נעמיק את קשרינו עם הילדים

בגיל ההתבגרות יש לנערים הרבה רגשות, עוצמה של רגשות כעס תסכול התלהבות רגשות שמובילים את הנער לנסות מעשים חדשים רגשות שמובילים לסיכונים לאכזבות לשנאה לעוצמה של עצב ורצונות חיוביים ושלילים.

ופעמים שהנער חי בגיל ההתבגרות ברכבת הרים רגשית שלא מאפשרת לו שגרה חיים ורוגע, הוא עצמו לא היה רוצה בזה הוא עדיין לא יודע איך להתנהל עם מערכת הרגשות העוצמתית, הוא לא בכוונה מגיב בעודף רגש יש לו עודף רגש והוא עדיין לא יודע איך לנהל אותו, ולכן הוא עושה הרבה טעויות לכן הוא אומר הרבה אמירות לא חכמות, לכן הוא בהרבה מקרים מאכזב הוא בהרבה מקרים לא נעים, הוא בהרבה מקרים מאכזב את עצמו הוא פועל מתוך הרבה אימפולסיביות.

אנחנו ההורים לא אמורים להעצים את האימפולסיביות אבל 'כן' לאפשר לו להכיל את הרגשות לקבל את הרגשות, לא להיבהל מעוצמת הרגשות.

לעזור לילד ללמוד ולהתמודד איך לסלוח לעצמו מבלי לוותר על הערכים שלו, לדעת לחיות בתוך קונפליקטים של 'אני רוצה להיות ערכי אבל זה קשה ויש נפילות' שתהיה לנער את הסבלנות כלפיי עצמו.

התקופה הקשה של ההתבגרות היא קרקע פורה לגידול הרבה רגשי אשמה.

אין צורך ולא נכון לתת אישור על כל טעות או רגש שלילי של הילד אבל מצד שני כן חשוב  להרגיע ו'להביא' את הנער לסבלנות שלו עם עצמו.

יש לילד כעסים תסכולים כאבים רגשות אשמה, אבל חשוב שהילד לא ייכנס למקום לא בריא שלא ייכנס למקום של עודף תסכולים.

חשוב שכן יידע להתמודד עם רגש שלילי, הוא לא מחפש לעשות רע, הוא לא מחפש להיות 'לא חכם' הוא לא מחפש לעשות טעויות, הוא פשוט לא יודע ולא מודע איך מנהלים את עוצמת הרגשות שלו.

אין נער בלי נפילות אנו צריכים לעזור לו להתמודד עם משברים ועם קשיים לדעת שהוא נופל והוא קם.

הילד בוכה הילד מתוסכל הילד מאוכזב מה עושים הורים? בהרבה מקרים הם ממעיטים ברגשות, הם אומרים לילד אין לך סיבה לבכות, אל תהיה מפונק מתלונן, אתה לא צריך לקחת ללב אתה לא צריך להגזים, אל תהיה רגיש מידי כלומר בגלל שההורים רוצים את טובת הילד הם לא רוצים שהוא ירגיש רע, כדי שהוא לא ירגיש רע, הההורה ממעיט מעולם הרגשות של הילדים, ההורים כמו אומרים לנער , אתה לא צריך להרגיש רע, ופעמים לא מרשים לילד להרגיש רע, ואז אמנם הילד לא מרגיש רע, אבל ההורים בטעות מלמדים מסר 'רע' הם מלמדים את הילד שאתה לא אמור להרגיש רע, והם בטעות מלמדים את הילד שלהרגיש רע – זה רע, וזו טעות, להרגיש רע זה לא נעים, אבל זה רק לא נעים, זה לא יותר מאשר לא נעים, אנו לא רוצים להרגיש רע, אבל גם אי אפשר לברוח מהרגשה רעה, כן נרגיש רע בחיים, נרגיש רע מדי פעם כעס מידי פעם תסכול ואכזבה, תמיד יהיו זמנים של הרגשה רעה, אין אפשרות בלי להרגיש רע, החינוך הוא ללמד את הנער שהרגשה רעה זה כמו 'איתות' איתות שמכוון את האדם, האדם מרגיש תסכול או שיעמום, יש כאן איתות של הרגש, הרגש אומר לאדם תעשה שינוי תעשה משהו חדש, תיזום תפעל בצורה חדשה.

השעמום ההרגשה הרעה באה לכוון את האדם, אלא שהאדם צריך לדעת איך לפרש את ההרגשה הרעה הוא צריך לדעת איך לנהל ולווסת את ההרגשה הלא נעימה.

בזה ההורים צריכים לעזור לו, עם זה צריכים ההורים לסייע לו, בשביל לפתור רגשות לא נעימים צריכים להתחיל לקבל את הרגשות הלא נעימים.

אדם צריך להכיל את הרגש הלא נעים, הרב דסלר (בספרו מכתב מאליהו' ח"ד) כותב שהאדם אם יש לו נפילות ומשברים, הוא עלול להרגיש 'אי נעימות' ומי שמרגיש אי נעימות אם הוא לא יודע לטפל באי נעימות הוא עלול להגיע לחוצפה, ולמה? כי הוא מרגיש לא נעים עם הבושה הוא מרגיש לא נעים עם הרגשות שלו, הוא מרגיש 'קשה' עם הרגשות שלו, אם הוא לא יודע להכיל ולקבל את הרגשות שלו, ומי שלא יודע לקבל רגשות הוא נבהל מהרגשות קשה לו עם הרגשות שלו, אם קשה לו עם הרגשות הוא לא מכיל אותם, הוא מתוסכל מעצמו, הוא מרגיש בושה גדולה הבושה הגדולה מביאה את האדם לאי נעימות עם, עצמו בתוך עצמו, וכאשר הוא לא מרגיש נעים עם עצמו, הוא מחפש לברוח מההרגשה, איך הוא בורח מההרגשה? אחד האופנים איך שהאדם בורח מההרגשה הלא נעימה, זה על ידי שהוא מזלזל בערך שפעם הוא האמין בו.

בעבר הוא האמין בערך להיות מוסרי וישר אבל ככל שעובר הזמן והוא לא מצליח להיות מוסרי וישר או שהוא רואה שהוא מוסרי וישר ומנצלים אותו, ככל שעובר הזמן, ככל שעוברות החוויות הרעות הוא מתוסכל מעצמו, אם הוא מתוסכל מעצמו, הוא בדיסונס – הוא בפער בינו לבין עצמו, הוא בפער גדול בין האידיאלי לבין הריאלי הוא בפערים, הפערים האלה שמים את הנער בקונפיליקט ואם הוא בקונפילקט הוא מתוסכל הוא מרגיש רגשות אשמה, והאדם לא יכול לחיות הרבה מידי זמן עם רגשות אשמה, ולכן הוא צריך לזלזל בערכים המכבידים עליו, איך הוא מזלזל בערכים? על ידי שהוא נעשה חוצפן, הוא מפתח חוצפה וכך הוא מייצר תכונה שעוזרת לו להתגונן נגד הכאב של 'הערכים' המכבידים עליו, כך הוא מיקל על עצמו.

הוא מיקל על הכאב שלו, כך הוא מיקל על המועקה שלו, על ידי 'החוצפה' !

לכן לפני ביאת המשיח – חוצפה יסגי, החוצפה תתרבה, למה? בגלל שהחוצפה היא ביטוי לחוסר אמון  ביכולת ובמסוגלות לקבל ערכים לחיות על פי הערכים להיות מחוייב לערכים, בגלל שיש לו חוסר אמון במסוגלות שלו,  לכן הנוער הנושר 'מתדרדר' באופן קיצוני, מדוע?  כי הוא לא מוכן לסבול מהערכים

הוא גם לא מוכן להיות 'כאילו' לא יוצלח שהוא לא 'ערכי' והוא לא חשוב.

'הפתרון' שלו הוא 'להתחצף' וכך הוא קיבל פטור ממחויבות לערכים.

החוצפה עוזרת לאדם להרגיע את 'קול המצפון'.

הרגשות אשמה הם בגלל שהאדם לא יודע להכיל את הכאב בפרופורציה נכונה, הנערים עלולים להרגיש 'פושעים ורעים' אם נער מרגיש 'פושע ורע' הוא לא יוכל לשאת את הרגש הזה לאורך זמן, לכן הוא יחפש איך להיפטר מאותו רגש, וזה עלול להיעשות על ידי חוצפה, לכן חשוב לנרמל רגשות, נער שרואה את עצמו כ'חוטא כלא מוצלח' הוא נכנס למעגל קסמים של רגשות קשים ולא נעימים.

מה שכן נכון לעשות, זה לזהות רגשות להכיר בהם אפשר לדבר עליהם, וגם בבית, ההורים בבית, ההורים מייצרים אווירה של 'שיח על רגשות' מדברים על רגשות ותחושות מדברים על התסכול על הכאב על האכזבה כאשר ההורים מעבירים מסר שאפשר לדבר.

הילדים מבינים שזה בסדר להרגיש וזה לא רצוי להרגיש רע אבל זה גם לא דרמטי, זה לא נעים אבל יש פתרון ללא נעים.

הבגרות של הנערים זה ללמוד לפתח עצמאות רגשית ומחשבתית שבהם הם לומדים איך לפתור את הבעיות ואת ההתמודדויות שיש להם בחיים.

גם ההורים צריכים לעבור תהליך של בגרות, להתבגר אצל ההורים זה 'לקבל' שילד צריך להתמודד עם הרגשות שלו.

הווה אומר שלא תמיד  צריכים להרגיע אותו, לא תמיד  נכון להרגיע אותו עם אשליות שיש פתרון לכל בעיה, ואם יש בעיה שהוא יכול לפתור אותה לבד אסור לנו לעזור לו לפתור את הבעיה.

כן לתמוך בו לעודד אותו אבל לא לפתור בשבילו, כך הוא מפתח את האמון שלו בעצמו, כך הוא מפתח כישרונות ויכולות כך הוא נהינה מתהליך העצמאות שבגיל ההתבגרות.

לא רק הנער צריך 'אומץ' שהוא יכול להתגבר על הבעיות גם ההורים צריכים 'אומץ' לשחרר את הניסיון שלהם להרגיע את הילדים.

זו האמונה בגדלות האדם, שהוא יכול להתמודד עם משברים ולכן אנחנו ההורים לא נרבה להדחיק ולהכחיש רגשות.

מצד שני גם לא הפוך פעמים ההורים מגזימים בביקורת עוד ועוד ביקורת ובכך 'חונקים' את העצמאות של הילד.

העצמאות של הילד היא כאשר 'הוא בוחר' ליזום לפעול ללמוד מטעויות הוא יילמד שלשבת על הספה ולא לעשות כלום וסתם לבזבז זמן זה 'רע'.

מה שהוא יכול ללמוד לבד, אם אנו נלמד אותו אנחנו אומנם העברנו לו מסר אבל מנענו ממנו את העצמאות שהוא יירצה ללמוד את המידע הזה, ולכן  חשוב שההורים יעשו שיקול טוב, אם זה מידע שהוא יכול ללמוד אותו לבד, לא למהר ללמד אותו בטח לא על ידי ביקורות.

החסרון בביקורות ובטח בביקורות רבות מידי שההורים מרגישים אשלייה שהם הצליחו להעביר מסר לילד.

אבל בהרבה מידי מקרים זו אשלייה שהעברנו לו מסר, והוא פיתח התנגדות כי הביקורת סותרת את צורך העצמאות שלו.

 

בהחלט אפשר להבין את ההורים, הם אוהבים את הילדים, הם רוצים את טובתם הם רוצים שהילדים ירגישו טוב

אבל הם לא מאפשרים לילדים להתפתח בקצב ובעצמאות שלהם.

אז כן להכיר ברגשות להבין את הרגשות להבין את הכאב ולא למהר לפתור את הכאב או את הטעות של הנער.

הורים רוצים להעביר מסרים לילדים שלהם, לנערים שלהם, וזה טוב, אלא שחשוב שההורים יידעו מתי להעביר את המסר, אם ישנה התנגדות בגלל שהילד כעת מרגיש מצוקה או שלא שומעים אותו, המסר לא יישמע המסר לא ייתקבל כדי שהמסר של ההורים יתקבל צריך שהילד לא יהיה באווירה של 'התנגדות' שלא יהיה באווירה של 'מאבקים' שלא יהיה באווירה של 'אני יוכיח שאני צודק', מאבקי כוחות.

אין ערבות ואין הבטחה שהילדים יקשיבו לכל מה שנאמר כשהם בגיל ההתבגרות אבל יש יותר סיכוי שהם יקשיבו כאשר תהיה 'אווירה' נעימה וטובה.

כאשר תהיה אווירה ש'מותר' לילד להרגיש, אם הוא לא נאבק עם הרגשות שלו, הוא פנוי 'רגשית' לשמוע את המסרים של ההורים.

לפעמים ההורים אומרים לנערים מהם הערכים, מהי האמת מהי ההתנהגות המצופה מהם, פעמים שאפשר לשמוע את הילד או הנער שאומר אמירות בסגנון של 'אתם הורים מיושנים, אתם לא מבינים' ועוד כל מיני אמירות בסגנון הזה. חשוב לדעת אפילו שלא תמיד זה נראה, הילדים הנערים כן רוצים לדעת מה ההורים חושבים.

אפילו שקשה להם עם מה שאומרים ההורים.

ומכאן לנקודה הבאה, הרצון של ההורים בביטחון, שהילדים יעשו מה שההורים אומרים, ההורים רוצים שהילדים ייפעלו יעשו ידברו יכינו כל מיני פעולות טובות וחשובות שרוצים ההורים שיעשו הילדים, ההורים מזכירים לילד 'תעשה תפעל תיזום ועוד'.

כאשר הילד היה קטן היה מובן שאנו אומרים לילד תרים משחקים מהרצפה, תנקה אחריך אל תשכח להכין שיעורי בית תלבש בגדים מסוימים תישן בזמן הנכון שיפסיק לריב עם אח שלו, שהיה קטן היה מקשיב היה עושה מרצון או מאילוץ אבל הייתה שליטה להורים על הילד.

ואז כאשר ההורים רואים או מבינים שהנערים מתבגרים שאין שליטה על הנערים, הם מתעצבנים הם כועסים אם מאיימים הם מרימים את הטון ואומרים פקודה באופן קיצוני הם נוזפים עם שיחות מוסר הם משווים בין האח הזה לבין האח או האחות הגדולה יותר הם 'עוקצים ומעליבים'.

וצריכים ההורים לדעת ולהיזהר  גיל ההתבגרות הוא גיל של "בחינה" = כמה העצמאות אפשרית וכמה אין סתירה בין העצמאות שלו לבין ערכי ההורים, קודם הוא ייבחר בעצמאות ואז בערכי ההורים, אם ההורים יבינו שזה סולם הערכים של הילד ,של נער, אם הם יפנימו את זה, יהיה להם קל יותר להתנהל ולהבין שאין כאן משהו נגד ההורים, אלא מציאות טבעית של הילד, הצורך בעצמאות יותר מאשר הצורך בקשר עם ההורים, ולכן אם תהיה סתירה בין הצרכים הוא יעדיף את העצמאות.

לכן צריכים ההורים לטפח את העצמאות של הילד באופן שלא סותר את הערכים של ההורים וכך הילדים יישמרו על ערכי ההורים כי הערכים של ההורים לא סותרים את הרצון של הילד בעצמאות.

עוד נקודה חשובה, טעות גדולה שעושים הרבה הורים, שהם מדביקים סטיגמה ותווית על הילד.

 

חשוב שההורים לא יתקיפו את הילד אלא יתארו מה הם מרגישים מה הם רוצים מה הם מצפים

לא להאשים לתת מידע כשהילד מקבל מידע מה ההורה מצפה ממנו, יש יותר סיכוי שהילד, הנער,  יצליח לעשות מה שמצפים ממנו, מדוע? בגלל שהוא קיבל מידע ענייני, ככל שהמידע הוא ענייני וקר כך יש יותר סיכוי שהנער יעשה מה שאומרים לו, בגלל שהוא 'יוזם ובוחר' ככל שהוא יותר בוחר הוא יותר עצמאי הוא יותר רוצה לשתף פעולה.

אם הנער מקבל מידע מה מצפים ממנו יש יותר סיכוי שהוא יישתמש במידת האחריות והעצמאות שלו, מצד שני כשהנער מקבל פקודה הוא אולי עושה אבל בתוכו הוא צובר מרמור ותסכול.

אם מאיימים על הנערים אם אומרים להם פקודות אז המתבגר בהרבה מקרים מגיב בכעס או בציות אבל זה ציות עם הרבה כעס פנימי.

חשוב לא לאמר לנערים הרצאות ארוכות, לא לאמר להם באריכות מה אנו מצפים מהם אלא כמה שיותר להיות, קצר וענייני.

הנערים אין להם סבלנות לשמוע הרבה תוכן אם מדובר על תוכן שהוא 'כמה הם לא בסדר או כמה הם אמורים לפעול ולעשות', כמה שפחות לאמר כך יהיה יותר סיכוי שהילד יפעל ויעשה, מדוע? כי יש לו יותר בחירה.

לא כדאי לאמר להם כמה הם לא בסדר או מה לא בסדר.

יותר טוב לאמר בקצרה מה מצפים מהם, או שאם אומרים מה לא בסדר ומה לא נכון, לאמר בכמה שפחות מילים, כמה שיותר קצר, עדיף להעביר מידע לא מדויק וקצר מאשר מידע ארוך ומעייף את נפש הנער אפילו שהוא מידע מדויק יותר.

ובכלל חשוב לזכור שרוב החיים המשותפים עם הנערים זה לחיות יחד זה לצד זה

אוכלים יחד מדברים יחד צוחקים יחד עושים יחד, יחד אין הכוונה בהכרח יחד ממש אלא יחד במובן של 'נוכחות' נמצאים ונוכחים מול הילדים מול הנערים.

ככל שתהיה אווירה טובה יותר בשגרה, נחמד לדבר יחד או נחמד להיות יחד או נחמדה היא הנוכחות של הילד בבית ושל ההורים בבית, האווירה הזו היא הבסיס כדי שאכן תהיה מוכנות מצד הילד לשתף פעולה עם ההורים שלו.

ובכלל זו לא רק תועלת לילדים זו גם תועלת להורים, שגם להורים יהיה נעים יותר אם הם יודעים שהם מגיעים הביתה, לא בשביל 'להילחם' להוכיח מי צודק ומי טועה אלא הם מגיעים הביתה ויש אווירה נעימה וטובה.

יש נעימות יש משפחה שנעים להיות בחברתה וזה תלוי הרבה במוכנות של ההורים לפעול לפי כללים, לא לאמר אמירות שטחיות בסגנון של 'אני אומר מה שאני מרגיש', פתגם יפה אומר אם תאמר מה שתרצה איך שתרצה מתי שתרצה למי שתרצה תתרגל לשמוע מה שאתה לא רוצה לשמוע ממי שאתה לא רוצה לשמוע מתי שאתה לא רוצה לשמוע איך שאתה לא רוצה לשמוע…. האחריות של האדם על הפה שלו…אם לא הוא ישלם מחיר ויישמע הרבה מילים שהוא לא רוצה לשמוע.

אמנם יש פה הרבה הגיון פשוט בריא ויעיל, אלא שאנשים מחפשים בהרבה מקרים את 'החדש' אלא שהישן הבריא והנכון הוא דורש מאמץ ואת זה אנשים לא רוצים לעשות מזה אנשים רוצים לברוח

וכמו שאומר המסילת ישרים בהקדמה שלו שהוא לא בא לחדש אלא להזכיר את הידוע

ואפשר לפרש שאנשים מחפשים חידושים, ובעומק למה הם מחפשים חידושים? כי הם מחפשים שאנשים יעשו להם עבודה קלה יותר, אנשים לא מחפשים את היעיל אלא את הקל, הקל עם אשליה ולא הקשה אבל היעיל.

אמר המחבר: החיבור הזה לא חברתיו ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פירסום גדול.

כי לא תמצא ברוב דברי, אלא דברים שרוב בני האדם יודעים אותם ולא מסתפקים בהם כלל, אלא שכפי רוב פרסומם וכנגד מה שאמתתם גלויה לכל, כך ההעלם מהם מצוי מאד והשכחה רבה. על כן אין התועלת הנלקט מזה הספר יוצא מן הקריאה בו פעם אחת, כי כבר אפשר שלא ימצא הקורא בשכלו חדושים אחר קריאתו שלא היו בו לפני קריאתו, אלא מעט. אבל התועלת יוצא מן החזרה עליו וההתמדה. כי יזכרו לו הדברים האלה הנשכחים מבני האדם בטבע, וישים אל לבו חובתו אשר הוא מתעלם ממנה.

ועוד אומר המס"י בהקדמה של ספרו דבר נפלא, אם נתבונן נשים לב,  ברוב העולם, כי רוב אנשי השכל החכמים החריפים והפיקחים עסוקים בהרבה עיון אבל באיזה עניינים?

• יש שיטרחו מאד במחקר הבריאה והטבע.
• ואחרים יתנו כל עיונם לתכונה ולהנדסה.
• ואחרים למלאכות.
• ואחרים יכנסו יותר אל הקדש, דהיינו, למוד התורה הקדושה:
  • מהם בפלפולי ההלכות,
  • מהם במדרשים,
  • מהם בפסקי הדינים.

אך מעטים יהיו מן המין הזה אשר יקבעו עיון ולמוד על עניני שלמות עבודת השם, ותיקון המידות, ולא מפני שאין דברים אלה עקרים אצלם, כי אם תשאל להם, כל אחד יאמר שזהו העיקר הגדול.

כל אחד יודע שדרך ארץ קדמה לתורה כל אחד יכול לאמר שאמר רבי ישראל מסלנט ללמוד את הש"ס יכול להיות קל יותר מאשר לשנות את טבע אופי המידות של האדם.

למה? כי המידות של האדם מבלבלות, האדם מרגיש שהחיים שלו הם זורמים, והזרימה זו 'האמת' זה הדבר הנכון לעשות, אבל אומר החזו"א האופי והטבע של האדם זה ההרגל שלו, ההרגל של האדם זה רע ולא טוב לאדם זה שלילי לאדם, כמו שיש לאדם קושיא בגמרא כמו שיש לו אי הבנה במחקר והוא מפעיל את המח שלו איך ליישב את הסתירה איך לתת פתרון לבעיה, אומר החזו"א כך צריכים להסתכל על הטבע וההרגל של האדם, לאדם יש הרגלים, יש לו טבע יש לו אופי, ההרגלים שלו, הם מקובעים בגלל העצלות העוצמה היא הבחירה לעשות שינוי העוצמה היא לא להיכנע ל'טבע' אלא לנהל אותו לשנות ולווסת אותו.

זה עמל עבודת המידות, זה אדם לעמל יולד, ומזה אנשים בורחים ולכן קל יותר להעמיק ברעיונות בשכל אבל לא במידות האדם. ואז רואים את החכמים הגדולים שהם מתעסקים בהרבה נושאים אבל לא עבודת המידות, ומצד שני רואים הרבה אנשים לא חכמים שהם כן מדברים על עבודת המידות, הם מדברים על הנושאים האלה, לא בגלל שהם מבינים לא בגלל שהם מדברים טוב אלא בגלל שהם מבינים חצאי דברים ואת זה אומרים ועל זה מדברים ולא מבינים כמה עקום ושטחי הם מדברים, מהמקום הזה נדמה לאנשים שתוכן עמוק זה לא קשור לעניין של עבודת המידות, ומקשרים בין עבודת המידות לבין מי שאין לו כח ורצון להשקיע בלימוד בעיון.

לכן בהרבה מקרים אנו צריכים לחזור אל האמת הפשוטה הקשה ליישום כי בני אדם מחפשים הרבה עצות לא רק איך להסתדר עם הילדים והנערים, אנשים לא מחפשים עצות לשלום בית, אנשים מחפשים עצות איך אפשר להגיע לשלום בית בלי לעבוד!! איך אפשר להגיע לשלום בית בלי להתאמץ !! כמו שאנשים מחפשים מהו המאכל או המשקה שאם ניקח אותו נרזה…אין דבר כזה, להרזות זה הרגלי חיים שיוכיחו את עצמם רק תוך כמה חודשים!!

אבל האדם מחפש 'אשליות' ולכן הוא לא מצליח, האשליות הן שיש עצה שברגע אחד פותרים בעיות רציניות, וזה אין. לכן אנשים מחפשים עצות ולא מגיעים לעצות נכונות למה? לא כי אין עצות אלא כי הם מחפשים עצות שיש בהם אשליה.

אנשים אומרים אני מחפש יועצים, אני פונה לכל מיני יועצים ולא מוצא את המתאים לי…מי היועץ המתאים?

מה נקרא יועץ מתאים? בהרבה מקרים האדם חי באשליה הוא מחפש יועץ שייתן לו פתרונות קסם

הוא מחפש יועץ שיאמר לו איזה כפתור לוחצים עליו, ואם לוחצים עליו, מיד מרגישים טוב!

אין דבר כזה, אין עצות כאלה, אין דברים כאלה, החיים מורכבים הרבה יותר, והפתרונות דורשים סבלנות זמן יגיע ונחישות, אין עצות פשוטות, עצות פשוטות מידי בהרבה מקרים זה אשליות.

מי שרוצה להצליח בגדול חייב להצליח בקטן, בדברים הקטנים של החיים, ילדים מחונכים זה לא בגלל שיום אחד ההורה היה הרואי מרשים ומיוחד, לא! אלא זה בגלל שנים רבות של עבודה!

האדם המתעצל רק יוסיף עוד ועוד חולשה, הוא ייעשה יותר ויותר חלש!

שום דבר טוב לא קורה בלי עבודה נחישות והתמדה

וכן צריכים ליישם את הנחישות והתמדה בשיגרת החיים, ביום יום.

אנשים מחפשים עצות שהן יעקפו וייתעלמו מהאמת, מהפשטות מהחיים האמתים מהעשייה הטובה והיעילה ביותר.

אז הילדים הנערים צריכים את העצמאות ואנו צריכים להעניק להם את העצמאות אם נעניק להם את העצמאות הם לא ייבחרו בעצמאות באופן בוטה וקיצוני נגד ההורים, לנערים יש רצון להיות קשורים להורים וגם עצמאות לכן ככל שאנו ניתן להם את העצמאות הם לא יחפשו עצמאות שהיא שונה מערכי ההורים ולכן ההורים צריכים לדעת להרפות, לא רק הילדים להתבגר אלא גם ההורים להרפות, ויותר מכך ההורים צריכים לדעת לטפח את העצמאות של הילדים.

המתבגרים בהרבה מקרים מציגים  נראות של מסוגלות, אבל בעת ובעונה קיימת אצלם ציפייה כמוסה שהמבוגרים סביבם יבינו ויידעו מה קורה אתם מהו העולם הפנימי שלהם מהם התחושות הרגשות התחביבים מה הם אוהבים ורוצים

פעמים שאנו רואים את הנוער חושב רק על עצמו, זה לא בגלל שהוא 'רע' הוא לא 'רע' הוא פשוט מוגבל הוא בשלב בחיי בו הוא יודע בעיקר לחשוב על עצמו, הוא אגונצנטרי לא מרוע לב, אלא הוא פשוט בעיקר מתעסק עם עצמו והצרכים שלו ,זה לא אומר שאין לצפות שהם יעזרו  בבית, ההפך הוא הנכון כן יש לתת להם תפקידים אבל מצד שני אם ביקשנו והם לא עשו, לא לקחת יותר מידי ללב, ולאמר איזה ילדים רעים ומפונקים בהרבה מקרים הם פשוט 'מוגבלים' מבחינה שכלית ונפשית הם לא כמו מבוגרים מצליחים לחשוב על כל מורכבות החיים הם לא מצליחים לשים לב לצרכים של האנשים סביבם, לכן לא להיפגע הם לא עושים את זה בכוונה.

יש להם תבנית חשיבה קוגניטיבית קצת מוגבלת, זו תבנית חשיבה שגם היא בתהליכי התפתחות.

חשוב לא לקחת אישית ולא להיכנס למאבקים עם הילדים, הם לא עושים בכוונה לרעתנו הם לא קמים בבוקר ואומרים איך נפגע בהורים, לא! הם פשוט עסוקים בעולם המוגבל והמצומצם שלהם.

ככל שהילד מתבגר יש להורים פחות שליטה, כאשר יש פחות שליטה יש להורים יותר בהלה, אם יש יותר בהלה יש לילדים יותר כח ואומץ והבנה שהם יכולים לשלוט על ההורים שלהם, לכן גם ההורים המבוהלים מהעצמאות של הנערים, לא להראות ולא להציג כלפיי חוץ, ככל שההורים לא נבהלים אז הם יכולים לדבר עם הילדים ללמוד מהם עליהם, מי הם החברים שלהם מה הם אוהבים מה הם עושים, ככל שהם יותר רגועים או מציגים את עצמם כרגועים הם יותר 'בשליטה' ככל הם מרפים מלחץ השליטה הם יותר בשליטה.

בגיל ההתבגרות הנער עובר שינויים ביולוגיים רגשיים וקוגניטיביים משמעותיים שמשנים הרבה את הזהות והתדמית שלו בעיני עצמו, הוא לא מוכן עוד להיות הילד שמקבל ביקורות הוא לא מוכן להיות הילד שעושה הכל בבית הוא רוצה להיות הילד שיש לו דעה בבית הוא הילד שרוצה להרגיש חשוב ובעל ערך בבית.

בעיני הילד, זה גיל מופלא זה אתגרים נפלאים, להורים זה משבר לילד זו התפתחות נפלאה, שההורים חווים את ההתבגרות של הנער כמשבר, אז הנער עלול גם לחוות שיש כאן משבר או משהו לא נכון בהתפתחות שלו.

שאלתי פעם את אחד עם למעלה מ 8 בנים, שאני מכיר אותם, איך אתה מצליח לחנך אותם בצורה מיוחדת כ"כ, מה הסוד שלך, 8 בנים שהם מוצלחים טובים איכותיים בישיבות טובות, שאלתי אותו איך אתה כ"כ מצליח, מה הסוד אני מוכן לשמוע אם צריך שעות, רק תלמד אותי, הוא אמר לי 'אמון' אני מאמין בהם ומשדר להם שאני מאמין בהם! להאמין בילדים, קיבלתי את העצה לא מחוקר, אלא מהורה עם תוצאות שהיו מרגשות כל הורה יהודי תורני.

אמון בילדים, לא לפחד להאמין בהם. כך הילדים יהיו שותפים כך הם יהיו שותפים בבית במשפחה בעשייה בתפקוד כך הם מפתחים את העצמאות שלהם, אז מהמקום הזה המתבגרים יכול להפוך  להיות שותפים מדהימים במשפחה בזכות היכולות החדשות שפיתחו וסיגלו לעצמם.

עוד נקודה, הרבה  ריבים בין ההורים לנערים הם  על דברים שנראים שטותיים וחסרי ערך, על הסדר בחדר על סגנון ההליכה על סגנון בדיחות או מוזיקה, על צורת נעליים או סגנון חגורה, אבל בעצם הנושאים הם מייצגים נושאים עמוקים יותר. יש מסר סמוי יש נושא סמוי.

המריבה היא בעצם על נושא יותר עמוק ממה שנראה לעין. הילד רוצה קצת סגנון שונה הוא לא סתם רוצה תסרוקת קצת שונה הוא לא סתם רוצה את הצורה הזו בנעליים, אלא זה ביטוי לשוני שחל בו, ולכן לזלזל בצורך לזלזל בנושא  שההורים מתווכחים עם הילדים, זה לזלזל באינטיליגנציה של ההורים וגם של הילד.

המתבגר אמנם עדיין אינו עצמאי והוא עדיין לא אחראי לעצמו באופן מלא, אבל הוא מתחיל תהליך של עצמאות מלאה. ואחד הסימנים הראשונים שהילד  הופך למתבגר יבוא לידי ביטוי בכך שהוא יעמוד על שלו.

המתבגר מתחיל לקבל החלטות באופן עצמאי ויש לו דעות משלו זה תהליך של מעין גיבוש המרחב הפרטי שלו, וזו עבודה וגמישות להתנהל באופן כזה שאנו מצד אחד מעניקים לו את העצמאות ומצד שני גם שומרים על כללי וערכי הבית

והענקת העצמאות היא נראית כמו 'סתירה' לשמירה על כללי הבית, אבל בעומק יותר זה לא כך.

הענקת עצמאות היא מגבירה את החברות, ואם החברות בין ההורים והנערים גוברת אז תהיה יותר נוכחות של ההורים בחיים של הנער ואם יש את ההורים נוכחים בחיים של הילד, העצמאות שלו היא לא תצא משליטה כי הוא לא רוצה לאבד את ההורים שלו.

אחד הדברים אותם חשוב להבהיר ועליהם אין לוותר הוא שהמתבגר זקוק להשגחה הורית!

אז מצד אחד ההורים יעניקו לנער עצמאות, אבל מצד שני העצמאות הזו היא מפתחת את הקשר בין ההורים לבין הילדים, ואם יש יותר קשר בין ההורים לילדים אז יש יותר מעורבות בחיים אם יש יותר מעורבות בחיים אז יש יותר סיכוי לקשר בין ויותר שיתוף מידע וחוויות אישיות בין ההורים לילידם, מה שיגביר את הנוכחות של ההורים בחיי הנערים מה שיגביר את הסיכוי של הנער לשמור על כללי הבית, כללי וערכי המשפחה.

לכן ההורים מעניקים עצמאות אבל יחד עם זאת ההורים מתקשרים כל כמה זמן, מה שלומך איפה אתה מה אתך לא לנדנד אבל להתעניין לסיים ולאמר לו שייהנה שיישמח ועוד אבל העיקר להראות לו – אנו סומכים עליך אבל גם אנחנו אתך אנחנו נוכחים בחיים שלך! וכך הילד מפנים שההורים הם חלק מהחיים של הנער, הנער הוא חלק מההורים שלו הוא חלק ממה שמסמלים ההורים שלו, מצד אחד נתינת העצמאות לנער ומצד שני נוכחות בחיים שלו וכך גם שמירה עליו ושמירה על הערכים והכללים של הבית.

כך תהיה עצמאות לנער וגם תקשורת כנה ופתוחה עם ההורים, גם אם הנערים  בוחרים שלא לשתף את ההורים בדברים מסוימים. הידיעה של המתבגר שההורים זמינים ונגישים לו זה  מהווה מקור תמיכה וחוזקה עבורו.

עוד נקודה בניגוד לשלב הילדות, המתבגרים בעלי חושים חדים, עם יכולות שכליות מפותחות והם מצליחים לזהות באופן מדויק יותר ניואנסים בתוך הבית.

הווה אומר  בניגוד לילדות בה ילדים מאדירים את הוריהם, מתבגרים רואים את הוריהם בראיה מפוכחת ומציאותית יותר.

מהסיבה זו חשוב שאנו כהורים, נכיר בטעויות שעשינו או שאנו עושים בהווה וכן גם להודות בטעויות מדי פעם, זה לא יגרום לזלזול,  שהרי הוא בכל אופן רואה, אלא שזה יעזור לנער להבין שגם ההורים יש להם קשיים וניסיונות והם מתמודדים אתם. וזה גם נעשה ממקום שבו אנו מבינים שהמתבגר זיהה דבר נכון ולכן הוא ראוי להתייחסות רצינית לדבר.

יחד עם זאת אם הוא אומר שאנו 'טועים' ולכן גם לו מותר לטעות, פה לא נסכים, נאמר נכון גם להורים יש טעויות יחד עם זאת ההורים נשארים ההורים הקובעים.

 

גיל ההתבגרות הוא הגיל שבו האינטראקציה, יחסי הגומלין עם הילדים משתנה.

הם הופכים למבוגרים יותר ולכן השיח איתם צריך להיות יחסית יותר שוויוני.

במקום לומר להם יותר מדי מה לעשות, הם צריכים להרגיש שמתייחסים אליהם בכבוד ושאכפת לנו מהם – שנהווה עבורם דוגמה אישית

לצד הסמכות יש גם  לבוא אליהם ממקום של שיתוף, שאנחנו מודעים לקשיים ולאתגרים שהתקופה הזו מביאה איתה.

כמובן שאם יש לנו חשד למה מטריד אותם, אפשר להיות יותר ספציפיים ולומר למשל: 'המבחנים האלה באמת לא קלים', או 'זה באמת קשה להתמודד עם זה שלא מצליחים בחברה', הזדהות והבנה. זה נותן הרגשה שההורה מתייחס לנער כבוגר, זה צורך גדול של הנער.