בגלל בעיות ב'שלום בית': כך הופך ילד ל'סורר ומורה'

בן סורר ומורה: אומרת התורה בפרשת כי תצא – "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שומע בקול אביו ובקול אמו ויסרו אותו ולא ישמע אליהם ותפשו בו אביו ואמו והוציאו אותו אל זקני עירו ואל שער מקומו ואמרו אל זקני עירו בננו זה סורר ומורה איננו שומע בקולנו זולל וסובא ורגמוהו כל אנשי עירו באבנים ומת ובערת הרע מקרבך וכל ישראל ישמעו ויראו".

התורה מדברת על מי שנשא אשת יפת תואר אם יהיה לאותו אחד, איש שנשא אשת יפת תואר, עתיד להיות לו בן סורר ומורה, הוא לא הולך בדרכי הקב"ה, הוא סורר – סר מללכת בדרכי השם, והוא מורה – מסרב לקבל הוראה, הוא לא שומע בקול אבי ובקול אמו

אז ההורים 'ויסרו' אותו הכוונה היא מתרים בו. פירוש אחר זה מלקים אותו, שהרי חושך שבטו שונא בנו

והוא לא שומע, הוא 'זולל  – אוכל ברעבתנות והוא 'סובא' שותה ברעבתנות וההורים לא מצליחים להגביל ולרסן אותו, מענישים אותו ביה"ד את הבן סורר ומורה במיתת סקילה,  וביה"ד היו מכריזים שהוא היה בן סורר ומורה וכך כל ישראל ישמעו ויפחדו לעשות כך.

אומרת הגמרא ומביא את זה רש"י החשש מאותו אדם, שהוא מתמכר באופן קיצוני לעשות הרע, ולכן עדיף שימות כעת ולא בעתיד כאשר הוא עוד יעשה דברים ומעשים חמורים הרבה יותר.

ימות זכאי ואל ימות חייב, כלומר מדובר על אדם שהוא עדיין זכאי אלא שהוא נידון על שם סופו (רש"י, גמרא סנהדרין)

ועוד אומרת הגמרא האירוע הזה של בן סורר ומורה,  לא היה ולא עתיד להיות, אז למה נכתב? דרוש וקבל שכר, דרוש שאם יש מצב שבו הילד הוא מתמכר לעשות הרע באופן קיצוני היו צרכים ההורים לעשות כמו מעשה העקידה ולהקריב את הבן שלהם.

למה אומרים רבותינו שלא היה ולא יהיה  בן סורר ומורה? מאחר שצריך תנאים מאד קשים שלא קיימים במציאות עד כדי כך שגדולי התנאים רבי יהודה ורבי שמעון הסיקו מזה שבן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות.

ומה שנכתב בתורה הוא רק כדי שנדרוש ונקבל שכר.

למה הפרשה הזו לא יכולה להיות? בגלל שצריכים ש'קול ההורים, האבא והאמא יהיה קול שווה', וגם יהיו דומים במראה ובקומה

ועוד האפשרות להיות בן סורר ומורה זה רק שלושה חודשים, הדין של בן סורר ומורה שייך רק מיום שנעשה בר מצוה למשך שלשה חודשים!

מצינו תנאי חשוב כדי שיהיה 'בן סורר ומורה' צריך שיהיה קול של האבא והאמא יהיה קול שווה, מעבר לפשט אומר המהר"ל מפראג, צריך גם שהקול של ההורים יהיה דומה במובן סימלי, כלומר יהיו שההורים יהיו באחדות, בגישה משותפת, שלא יהיה האחד משתמש במידת החסד השני בגבורה ואין תיאום בין ההורים, ההורים צריכים להתאחד, עדיפה אחדות בין ההורים אפילו שהמסרים הם לא הכי יעילים וחינוכיים מאשר מסרים טובים אבל אין מסר אחיד של ההורים כלפיי הילד.

כאשר אין מסר אחיד בין ההורים ביחס לילד, הילד חש את 'הזעזוע ואת האדמה הרועדת' תחת הרגליים שלו

הוא כמו, מבין ומפנים, שאין יציבות ואין אמון שהחיים של המשפחה ימשיכו עוד, הילדים חווים זעזוע!

ולכן חשוב מאד שיהיה 'קול אחיד', הורים חושבים שהם מתווכחים ורבים פעם אחר פעם ביניהם, והם חושבים שזו מריבה ו'זהו'…אבל הילדים בלילה תחת השמיכה בוכים לחוצים ולא יודעים איך מגיבים, לא יודעים מה לאמר לא יודעים מה יהיה הם מפתחים חוסר אונים, הם מפתחים לחצים וחרדות, הם מפתחים כעסים ותסכולים, הם מפתחים מצב רוח מדוכדך והם מפתחים מסקנה על החיים, שהחיים מאיימים ולא יציבים, ועם זווית הראייה כזו הם יכולים ללכת הרבה שנים, לכן אומרת התורה שהקול של האבא והאמא, המשנה החינוכית צריכה להיות תואמת, ואם זו משנה חינוכית לא תואמת, ששניהם יחד ידברו על העניין, ששניהם יחד יגיעו לתיאום ציפיות ששניהם יחד יעבדו עם רב או יועץ איך מגיעים לתיאום ציפיות, זה לא מותרות זו חובה למען הילדים.

הוויכוחים של ההורים מול הילדים זה זעזוע לילדים, ההורים אומרים שהם 'רק מתווכחים' אבל הילדים חווים כאן חוויה מזעזת…קשה ומכבידה.

עוד נקודה, התורה מדברת על בן סורר ומורה, לחזק את ההורים בעניין חינוך הילדים.

אומר שלמה המלך 'כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה'.

פירש רש"י שהזהיר אותנו לקיים המצוות בעודנו בחיים כי אחרי המיתה כשהנפש נפרדת מן הגוף כבר אי אפשר לקיים שום מצוה, במתים חפשי, כיוון שמת אדם נעשה חופשי מן המצוות.

אבל כתוב בספרים שאם האדם מחנך את הילדים שלו לתומ"צ הוא כמו 'לא מת' , הוא חי לנצח.

כך כתוב על אאע"ה, כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט…' ופירש רש"י כל המעמיד בן צדיק כאילו אינו מת!

גם מופיע בגמרא ( ב"ב קטז)  מפני מה בדוד נאמרה בו שכיבה וביואב נאמרה בו מיתה? דוד שהניח בן כמותו נאמרה בו שכיבה יואב שלא הניח בן כמותו נאמרה בו מיתה. כלומר אם האבא הניח בן כמותו הרי זה כאילו האבא עדיין בחיים.

החת"ס הסביר נפלא מאד, (חתם סופר פרשת בהעלותך בהפטרה ד"ה ונתתי לך)

אומר הנביא זכריה ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלהאדם אחרי שהוא נפטר מהעולם הוא לא עוד 'מהלך', על ידי התורה בחיים בעולם הזה נעשה מהלך, הוא תמיד מתעלה, 'אם בחוקותי תלכו' אבל אחרי שהוא נפטר מהעולם, הוא כבר לא 'מהלך' אלא הוא 'עומד'!

הצדיק אם הוא משאיר ילדים או תלמידים מקיימי מצוות, אז הוא ממשיך להיות 'מהלך' מתעלה ומתרומם עוד ועוד.

הוא ממשיך לעלות ממדרגה למדרגה על ידי התלמידים שלו, לכן הוא 'מהלך', זה מה שכתוב 'ונתתי לך מהלכים בין העומדים' כלומר יש עומדים בעולם הבא, כיוון שמת אדם הוא נעשה חופשי מהתומ"צ אז הוא 'עומד',  אבל מי שמקיים מצוות בעולם הזה הוא 'הולך' אם בחוקותי תלכו.

אחרי שהאדם נפטר הוא נעשה עומד, ואם יש לו תלמידים בעולם הזה, הוא מהלך גם בעולם הבא, וזה מה שכתוב 'ונתתי לך מהלכים בין העומדים' שהצדיקים הם ממשיכים 'ללכת' גם בעולם העליון.

כך פירשו את סמיכות הפסוקים בפרשת  עקב, בפרשה שניה של קריאת שמע (דברים) כתוב ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך ואז אם תלמדו ותחנכו את בניכם ללכת בדרך התורה והמצוות למען ירבו ימיכם = תזכו שיתרבו ימיכם עד כדי כך שכימי השמים על הארץ, אפילו שהם ההורים  יהיו בשמים (נפטרו) אבל בגלל הילדים שלהם בארץ הוא נחשבים כאילו הם עדיין בארץ, וזה שכתוב למען ירבו ימיכם כימי השמים על הארץ, גם שהם בשמיים הם נחשבים כמו בארץ שהם ממשיכים להתעלות

ומכאן לשלב הבא, אומר הגר"א לאפיאן בעניין הבן סורר ומורה, חז"ל מלמדים אותנו שהתורה ירדה לסוף דעתו של אדם, ולא מחכים שהוא יהיה 'פושע' אלא כבר בגיל צעיר, מוציאים אותו להורג.

לכאורה למה אנו דנים אותו על שם העתיד? הרי הגמרא במסכת ר"ה  (טז) אומרת שדנים את האדם לפי מעשיו בהווה, באותה שעה, ואפילו אם בעתיד הוא עוד יעשה רע, אבל כאשר דנים את האדם, דנים אותו על בסיס ההווה, אם בהווה הוא זכאי, לכך אנו מתייחסים, לכך שבהווה הוא זכאי, המקור לכך ישמעאל, שהיה זמן שכמעט והוא מת בצמא ,ובכל אופן הקב"ה זימן לו באר מים שיינצל, אמרו מלאכי השרת  'איך' הרי בעתיד הוא עוד יעשה צרות רבות לעם ישראל! אמר הקב"ה כעת הוא זכאי, אני דן את האדם כפי שהוא כעת!

בן סורר ומורה, הוא כעת 'רע', כעת הוא שלילי! כעת הוא פועל בצורה רעה! הוא כבר מתחיל מעשים קיצוניים שמראים שהוא תאב לבשר וליין באופן קיצוני שלא בהתאם לגיל שלו כך אומר הרא"ם.

ישמעאל הרוע העתידי עדיין לא יצא ממנו, הצאצאים הפוגעים בעם ישראל, עדיין לא יצאו ממנו, אבל הבן סורר ומורה, הוא כבר התחיל תהליך ולכן הוא לא נידון על שם סופו בלבד אלא בגלל ההווה הרע אנו כבר מבינים מה יהיה בסוף בגיל צעיר הוא התמכר לעשות הרע בעיני השם.

על זה אומר 'הלב אליהו',  כאשר שמואל הנביא הגיע לישי האבא של דוד המלך למשוח את אחד מבניו למלך על ישראל, אחרי ששמואל ראה את כל שבעת הילדים של ישי, אמר שמואל, לא באלה בחר השם, יש עוד ילד?

אז הביאו את דוד המלך שהוא 'אדמוני עם יפה עיניים וטוב רואי' אמר השם 'אותו תמשח למלך'!

אמרו חז"ל כיוון שראה שמואל את דוד 'אדמוני' אמר שמואל, אם הוא שופך דמים, הוא לא מתאים!

אמר לו הקב"ה הוא אמנם אדמוני, יש לו תכונה של 'שופך דמים' אבל הוא יפה עיניים, הוא לא פועל לבד אלא רק לפי 'עיני העדה'! הם מכוונים אותו!

הוא רק מתנהל על פי מה שאומרים לו בי"ד, עיני העדה.

כיוון שדוד המלך המלך נולד במזל מאדים ראה שמואל שכח האכזריות טמון בו (שבת קנו) אמר הקב"ה אל תתיירא, הוא רק פועל לפי הסנהדרין(בראשית רבה סג יא).

מכאן שאין לדון את האדם על בסיס 'הכוחות' שלו אלא על בסיס הבחירה שלו!

אכזריות היא לא תכונה רעה, אכזריות כלפיי רחמנים, זו תכונה רעה, אבל אכזריות כלפיי אכזרים= זה הרחמים והחסד, זו התועלת זה הטוב.

מוסיף הלב אליהו, אבל על הגאווה, אפילו אם היא לא יצאה לאור היא רק תכונה בנפש האדם, כבר על התכונה הזו שיש באדם, התכונה הזו שפיתח האדם, אפילו שהוא לא מתרגם אותה הלכה למעשה, עצם זה שהיא 'בלב' של האדם, הוא כבר 'נענש' על זה, איפה רואים את זה?  אומר הפסוק במשלי (טז) 'תועבת השם כל גבה לב'.

ואליאב האח של דוד נענש על הכעס שיש לו בלב עוד לפני שהתכונה הזו יצאה לאור, כתוב שהוא לא ראוי להיות מלך, כי הוא כועס, הכעס זו תולדה של אב נזיקין = גאווה.

כתוב על אליאב שהוא לא ראוי להיות מלך, למה כי הוא כועס, והגמרא מביאה פסוק בזמן ששמואל נמצא מול אליאב הוא מבין מהקב"ה שאליאב לא ראוי למלך, למה כי הוא 'בעתיד'!! עתיד לכעוס לא בהווה, מכאן שעל שורש הכעס והגאווה מענישים בהווה, אפילו שהתכונה לא יצאה לאור.

בעניין בן סורר ומורה, זו לא תכונה, אלא זה הרגל שהנער התחיל! זה הרגל שהנער מפתח!!

זה הרגל חזק מאד, הנער התחיל עם ההרגל הזה!

הנער התחיל ולכן הוא נענש על שם סופו כי הוא מתחיל תהליך התמכרות שבדרכי הטבע, הוא לא יצליח לצאת מאותו מהלך מעוות.

אז למה נכתבה פרשת 'בן סורר ומורה'? אומרת הגמרא שזה לא היה ולא עתיד להיות, אלא דרוש וקבל שכר, אומר המשנת רבי אהרן, מה יש לדרוש ולקבל שכר, מה השכר שאנו צריכים לקבל מעוד לימוד הפרשייה, הרי התורה היא מלאה בכ"כ הרבה תוכן, מה אנו צריכים את הפרשה הזו כדי להוסיף עוד שכר?

אומר המשנת רבי אהרן, יש כאן מסר חשוב, לימוד על כח ההרגל של האדם!

טוב לגבר ישא עול בנעוריו, זה הדבר הגדול, ההרגלים הרעים, בגיל הנעורים הם גוררים אחריהם תוצאות חמורות  לאורך השנים, ולכן אם ראינו שהנער הצעיר יש לו הרגלים חמורים באותם שלושה חודשים מגיל 13 עד גיל 13 ושלושה חודשים, אם אנו רואים שהוא במהלך של הרגלים קשים כ"כ, הוא במצב חמור מאד, החומרה הזו מטילה עליו עונש חמור, אם כך נלמד הפוך, מרובה מידה טובה ממידת פורענות.

אם ראינו בבן סורר ומורה כמה חמור זה שהאדם מכניס את עצמו למצב שהוא 'עלול לעשות מעשים רעים'.

הוא מתמסר לרצונות חומריים, הוא מכניס את עצמו להתמכרות , ונענשים על זה, אז מרובה מידה טובה, דרוש וקבל שכר אם ראית את העונש על ההתמכרות הרעה, תבין כמה שכר יש על ההתמכרות הטובה!! אם האדם מכניס את עצמו למסגרת של 'עבודת השם' אם האדם מכניס את עצמו למסגרת של 'התמכרות לעבודת השם'.

אם האדם מכניס את עצמו למצב בריא ונכון של גדר וסייג לברוח מרע, סור מרע ועשה טוב, אם הוא מכניס את עצמו למסגרת של התמכרות לעבודת השם, השכר הוא עצום לא על כל מעשה, אלא על המוכנות שלו להכניס את עצמו למסגרת של עבודת המידות של עבודת השם, מסגרת של רוחניות.

כתוב במסילת ישרים פרק י"א המרגיל את עצמו בריבוי דברים בטלים מלבד שהם אסורים בעצמם הם בוודאי יגררו אחריהם שאר דיבורים אסורים הדבר נלמד מבן סורר ומורה ומה בן סורר ומורה שכל חטאו הוא במה שהוא זולל וסובא ואינו מעלה על דעתו שעתיד ללסטם את הבריות כך האדם שמדבר דברים בטלים, הוא נכנס למהלך עתידי, הוא בדיבורים בטלים שלו מייצר סוג אדם שבהמשך עתיד להיות מדבר דברים אסורים.

בהווה הוא עושה מעשים קטנים אבל במעשים הקטנים שלו, מקופלים מעשים חמורים בעתיד, בהווה הוא רק עושה הכנה, בהווה הוא רק מייצר את סוג האדם העתידי שעתיד לעשות דברים ומעשים חמורים.

בפועל בהווה הוא רק  עושה הכנה, ההכנה נחשבת לדבר חמור, האדם לא נופל בבת אחת אלא בהדרגתיות, כאשר המצב הוא בשליטה, אז הוא צריך ליצור מחסומים והגבלות, החיסרון הוא למה בהתחלה הוא לא עצר את הנפילה, כאשר הוא היה יחסית פיקח יותר, אז הוא היה אמור לעצור את תהליך הנפילה.

לכן דרוש וקבל שכר, אם האדם בהווה יידבק בחברים טובים, אם בהווה האדם יידבק בחברה טובה, עם בהווה האדם יהיה קשור לאנשים טובים, לת"ח לבתי מדרש מלאים בתורה, אם בהווה הוא מחובר בחיבורים טובים למקומות רוחניים, אז הוא מכין את עצמו לעתיד טוב יותר, דרוש וקבל שכר, דרוש ותעמיק ותבין שמעשים קטנים בהווה יש להם משקל גדול לגבי העתיד, מעשה קטן בהווה יש לו משקל גדול וחשוב כהכנה לקראת העתיד של האדם!

בהווה האדם בונה את העתיד, ההווה שלנו הוא תוצאה של העבר. ולכן ככל שבהווה האדם בונה את עצמו בחברה טובה בחברה רוחנית בחברה מעודדת ומחזקת ככל שבהווה הוא שם את עצמו במקום טוב יותר, הוא לא מקבל שכר רק על המעשה הנקודתי שהוא עשה, לא! אלא גם על המהלך שהוא בוחר, הוא בוחר לעצמו מהלך, על המהלך שהוא בוחר  – גם על זה הוא מקבל שכר!

זה שההורים מחנכים את הילדים להיות אוהבי תורה, להידבק בחברה טובה, משקיעים בזה זמן ומרץ שהילדים יהיו בחברה טובה בקשרים עם רבנים חשובים, עצם זה שהאדם בהווה עושה מעשים ערכיים, זה לא מעשה נקודתי אלא זה חלק ממעשה מהותי!

זו המשמעות העמוקה של 'דרוש וקבל שכר' תדרוש את המהות של בן סורר ומורה ותקבל שכר.

ונמשיך עם עניין ההתמכרויות, אומרת המשנה באבות (ג,ד) רַבִּי חֲנִינָא בֶּן חֲכִינַאי אוֹמֵר: הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה, וְהַמְּהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי, וְהַמְּפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה, הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ.

ב'מאירי' וגם ב'מדרש שמואל' מפרשים 'מפנה לבו לבטלה' הכוונה היא שאינו מתעסק בשום דבר בעולם, ויבוא מזה לידי תרדמת לב והשתוממות המחשבה

האמת שאותה צריך לזכור וגם צריך האדם לשנן לעצמו שוב ושוב היא:  שלכל אדם יש שליחות ותפקיד מה לעשות בימי חייו,  ואם הוא לא  משתמש עם הזמן לבניין העולם האישי שלו, 'את העולם נתן בליבם' כל אחד הוא עולם מלא, כל אחד חייב לאמר בשבילי נברא העולם, לא ממקום של אנוכיות אלא ממקום של אחריות.

אם  מביא האדם  את עצמו למצב של תרדמת הלב והשתוממות המחשבה, עליו נאמר שהוא מתחייב בנפשו. ומהמקום של חוסר משמעות האדם מגיע לשעמום ושממה, שיעמום מוביל את האדם לשממה, ושממה מובילה את האדם להיות מכור, מכור לסיגריות סמים אינטרט וכל מיני מרעין בישין.

האדם מפקיע את עצמו מכח הבחירה שנתן לו הקב"ה, ההתמכרויות היא מעין מערכת שבה האדם נפרד מכח הבחירה שלו, האדם נפרד מהכח שיכול לבחור לעשות לחשוב לפעול, הוא מאבד את כח הבחירה, זו אחת הסיבות שהאדם 'המשחק בקוביא' פסול לעדות, למה? זה אדם שהוא לא עוסק ביישובו של עולם, זה אדם של הימורים, לא איכפת לו לאבד את הכסף שלו, העולם והחיים לא כל כך מעניינים אותו.

אדם שהוא 'משחק בקוביא' (ויש עוד כמה דוגמאות של אנשים שלא עסוקים ביישובו של עולם)  הוא לא יכול להעיד, כי מה הוא יעיד, מי עשה כמה עשה? הוא לא מחפש לדייק בעדות שלו, החיים  ותכונת האחריות והרצינות זה פשוט לא מעניין אותו, לכן הוא גם לא ידקדק להעיד עדות אמת.

תכלית הבריאה היא כח הבחירה וכמו שהתורה אומרת, ראה נתתי לפניך את החיים ואת המוות את הטוב ואת הרע ובחרת בחיים, יש את הקטנים או השוטים שהם פטורים מהמצוות, מדוע? בגלל שאין להם בחירה, הם לא בוחרים במה שהם עושים, ויש את האדם שמחפש לאבד את כח הבחירה שלו!

זה ההתמכר, המתמכר חי באשלייה שלו זה לא ייקרה, אבל זה לא נכון….זה קורה! האדם חושב שהוא בשליטה, אבל לא! הוא מאבד שליטה!

האדם מתחיל להתרגל למעשים מסוימים יום יומיים שלושה נדמה לו שהוא בשליטה, ואז מגיע הרגע שהוא מאבד שליטה והוא לא יכול לשלוט על הרגע שהוא מאבד שליטה ונעשה מכור!

האדם חושב שהוא בשליטה זו 'אשליית השליטה', אין שליטה לאדם כשהוא מאבד שליטה וגם יש רגע שהאדם רק התחיל עם הדברים הרעים והוא יכול לעצור את עצמו ויש רגע שהוא כבר לא יכול לעצור את עצמו הוא התמכר ויש רגע ביניים שהוא עומד לגלוש לרגע של 'חוסר שליטה'…

וגם לרגע הזה האדם מגיע בלי לשים לב, בלי להיות מודע לכך.