פרשת כי תצא: נלחמים, מכריעים, מנצחים

1.

בתחילת פרשת כי תצא ניתן להבחין במעבר מלשון יחיד ללשון רבים: "כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ד' אלוקיך בידיך ושבית שביו" 'כי תצא' – לשון יחיד. 'אויביך' – לשון רבים 'ונתנו ד' אלוקיך בידיך ושבית שביו' – שוב לשון יחיד.

וכך בסיום הפרשה: "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים אשר קרך בדרך" וגו'. "זכור את אשר עשה לך" – לשון יחיד "בדרך בצאתכם ממצרים" – לשון רבים. ובהמשך, הפסוק חוזר ללשון יחיד: "אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע" וגו'. בכל התורה כולה ניתן להבחין בשינויים בין לשון רבים ללשון יחיד, וביתר שאת פה בפרשה השבוע. גם בפסוק הפותח וגם בפרשה הנועלת יש מעברים באותו פסוק עצמו מלשון יחיד ללשון רבים ולהיפך. מה המשמעות של העניין הזה? 

 

2.

יש שני סוגים של 'רבים'. ישנם רבים המאוחדים כאיש אחד תחת מטרה אחת, הם גדולים וחזקים יותר מהרבים השונים זה מזה והחלוקים זה על זה, והלקח חשוב מאוד. 

במלחמת השחרור עמדנו מול שבע מדינות ערב. בימים ההם לא היה לנו צבא מסודר אלא ארבע יחידות שונות, שהתאחדו והפכו לאגרוף קמוץ אחד עם ההכרזה על הקמת מדינה יהודית. 

ארבעת הארגונים הללו – ההגנה, הפלמ"ח, האצ"ל והלח"י, היו כל-כך מפולגים ורחוקים זה מזה, הם היו בלשון רבים. פתאום, כשפרצה מלחמה על הבית – הם עברו ללשון יחיד, וכאשר התקיים בנו "כי תצא למלחמה" בגוף אחד, הקב"ה היה בעזרנו והתוצאות היו בהתאם לכך, אויבינו היו רבים. במלחמת השחרור הם היו שבע מדינות, במלחמת ששת הימים שלוש מדינות ובמלחמת יום כיפור שתיים, אך בכל המקרים הם לא יכלו לנו, מפני שבשעה שניצבנו מול מערכה על הקיום שלנו, היינו מאוחדים ומלוכדים כאיש אחד בלב אחד.

 

דא עקא, כי גם בימים שאנחנו קרועים בתוכנו, הקב"ה מתייחס אלינו כמו לגוף אחד וכורך את גורלנו זה בזה.  

התורה מלמדת אותנו, כי "בדרך בצאתכם ממצרים" אנחנו יצאנו משם כיתות שונות. 'ארבע כיתות נעשו ישראל על הים', אומרים חז"ל במכילתא, אבל הקב"ה התייחס אלינו בגוף יחיד ופתח את עשרת הדיברות במילים: "אנוכי ד' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". אנחנו ממצרים, אמנם יצאנו בלשון רבים, כתות כתות, אבל אבא שלנו פונה אלינו שוב ושוב בלשון יחיד: "כבד את אביך ואת אמך" "זכור את יום השבת לקדשו" וכן הלאה. 

 

3.

תזכורת ללקח החשוב ניתן לקבל מהתפילין שאנו מניחים בכל בוקר. 

יש תפילין של יד ויש תפילין של ראש. בתפילין של יד יש תא אחד ובתוכו כל ארבע הפרשיות. "שמע" "והיה אם שמוע" "קדש" "והיה כי יביאך" – כולן כתובות על יריעה אחת. אלו הן התפילין שעל היד כנגד הלב. לעומת זאת, בתפילין של ראש יש ארבעה תאים, וכל אחת מאותן פרשיות שוכנת בבית אחר.

למדו מכך חכמי המוסר, כי בשעה שמדובר על דיון הלכתי, על ויכוח אידיאולוגי השקפתי, יש מקום לדעות שונות. אדרבה, ככל שהדעות יתרבו, כך העם יחכים ויפרה. התלמוד מלא וגדוש במחלוקות בין בית שמאי לבית הלל, אבל צריך לדעת שלבסוף, לאחר שנפסקה ההלכה כב"ה או במקום שחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי, כולם היו ממושמעים לה וקיימו אותה הלכה למעשה.

זהו ההבדל בין תפילין של יד לתפילין של ראש. תפילין של ראש מסמלות את השלב התיאורטי, שלב החישובים והתכנון. פה יש מקום לתאים נפרדים ולדעות שונות, אבל כשמגיעים לתפילין של יד, כשעוברים מההלכה התיאורטית אל ההלכה למעשה, כאן כל הפרשיות על קלף אחד מאוחד ומלוכד. 

 

בתוך חיים מלאי מאבקים מלווים בריבוי דעות בנוגע לכל מיני נושאים העומדים על הפרק לשעה אחת או יותר, יש צמתים שבהם מגיעות הכרעות במידה מסוימת. אלו הם הזמנים שבהם על כל אחד ואחד להניח את נשקו, לשים את המחלוקות בצד ולקבל את הדין באחדות מלאה.

אם ננהג כך, אולי לא נצטרך להיבחן ב"כי תצא למלחמה". בזו הדרך אולי נקדים רפואה למכה ולא נבוא כאיש אחד לידי ניסיונות קשים ולייסורים בשדה הקרב אלא דווקא לגאולה שלמה כאיש אחד.

 

כולנו בני איש אחד אנחנו. מאז ולעולם נעבור הכל יחד, כי בטוב וברע חברים כל ישראל.