יחף מושפל ומפוחד: המעצר המטלטל במדינה הזרה

יום הדין כבר נראה מעבר לפינה.

האשכנזים הצטרפו גם הם השבוע לאחיהם בני עדות המזרח, לאמירת סליחות. גם המנומנמים שעד כה סלחו לעצמם "כי האשכנזים" – כעת כבר מבינים שנגמרו התירוצים.

בהיכלי הישיבות המשגיחים נואמים בפאתוס על "אפילו דגים שבים רועדים", חלקם נוקטים בהשוואות אקטואליות נוסח "אפילו בניינים בביירות..". בחורי הישיבות מקבלים על עצמם עוד חיזוק ליום הדין. בסך הכל, אווירת רצינות אופפת את הציבור האמוּני שומר המצוות, וחרדת הדין מורגשת ברחובות.

ובכל זאת, הרשו לי להחזיר אתכם קצת לאווירת בין-הזמנים, אווירה עליזה וצבעונית יותר. שדות תעופה, טיסות, חו"ל והמסתעף. (לנוהגים להקל לצאת מהארץ ו/או שקיבלו היתר מרבותיהם).

כאחד שיצא לא פעם את שעריה של ארצנו הקטנה ובא בפתחן של מדינות שאינן פאר הקידמה והפיתוח, יען אשר המחיר הוא שעומד לנגד עיניו, הגעתי לתובנה חשובה. אנחנו צריכים להעריך את נמל התעופה בן גוריון.

לנו נראה הכי טבעי בעולם ששדה תעופה והמתחם הסמוך לו הוא מקום מואר ומזמין בכל שעות היממה. תראו את נתב"ג, אין הבדל אם סגרת טיסה לשתים עשרה בצהריים או לשלוש וחצי לפנות בוקר, המקום תמיד פעיל ותוסס. דיוטי פרי שוקק חיים, חנויות לממכר מזון, בתי קפה, צעצועים, סיגריות. התחושה תמיד נעימה וטובה.

במדינות רבות, בעיקר הפחות מפותחות, המצב שונה לחלוטין. כשהלילה יורד, מתעמעמים האורות, חנויות המזון נסגרות, חנויות צעצועים ומזכרות גם הן מקפלות ציוד. רק אנשי ביטחון חמורי סבר ומעט עובדי ניקיון מבלים איתך את השהות בשדה.

התחושה במקומות אלו, לפעמים, – מעיקה, מכבידה ולא נעימה בעליל.

 

בחודש האחרון, בדרכי לארץ הקודש לאחר מסע השתטחות מרומם ומזכך נפש על קברו של רבי צדיק הטמון במזרח אירופה, הזדמנתי בשעת לילה מאוחרת לשדה תעופה כזה. חשוך. קודר. מעיק.

בעודי צועד במסדרונות העמומים, כמעט לבדי, כשהרעש היחיד שנשמע ברקע הוא שקשוק גלגלי הטרולי שלי, מזמזמות במוחי מחשבות טורדניות על טעות קריטית בשעת הטיסה או גרוע מכך ביום הטיסה.

לפתע, משום מקום, אני שומע קריאה/צעקה שנשמעה ממש מאיימת. באותו רגע לא ידעתי מי הצועק ומה הוא רוצה. דבר אחד הבנתי, הוא מתכוון אליי.

אני מסתובב ומעליי אני מגלה איש ביטחון שרירי וענק ממדים. וכאילו שזה לא מספיק, הוא גם מביט בי במבט מזרה אימה. רעד עבר בגופי באותן שניות. מה עשיתי למען השם?!

הוא מלמל משהו לא ברור וסימן לי להתלוות אליו. מאחר ושפת האם שלי קצת שונה משפת המקום ואולי בגלל ההלם שתפס אותי, לא שאלתי שאלות מיותרות, פשוט הלכתי אחריו למקום בלתי ידוע.

מדי כמה שניות הענק מסתובב ומוודא כי אני בעקבותיו ולא מנסה לחמוק או להעלם. כאילו שזה מה שחסר לי עכשיו, להתחכם עם טיפוסים כאלו.

הטיסה בעוד 18 דקות, אין לי מושג מה אני עושה אם אני מפספס אותה, להישאר פה עוד שעות רבות – לא בא בחשבון.

הגענו למקום צדדי. שם חיכתה לנו עמדת בידוק שכללה מגנומטר גדול (המכשיר שתעברו דרכו בכל קניון, בית חולים או משרד ממשלתי), מכשיר שיקוף לכבודה, וחמישה אנשי ביטחון שהסתכלו עליי במבטים רציניים להחריד.

 

התיק נלקח ממני. אחד מהם ביצע בו חיטוט מעמיק.

על סמך סיפורים ששמעתי וקראתי, ניחשתי כי הם חושדים שאני מבריח חומרים מסוכנים ו/או לא חוקיים. (מיותר לציין: לא היה כלום ולא יהיה כלום)

אחר שלא מצאו בתיק כל דבר חשוד, העבירו אותו לשיקוף.

כעת, הגיע תורי. הענק החווה לי בידו לעבור במגנומטר.

'מה כבר יכול להיות', הרגעתי את עצמי, 'הכל טוב'.

עברתי.

הבהובים אדומים כדם הסתחררו במהירות ויללות סירנה בדציבלים מחרישי אוזניים החרידו את הטרמינל.

פחד. זה מה שהרגשתי.

אני תקוע במדינה זרה, אין לי מושג מה רוצים מהחיים שלי, ועכשיו גם הצפצופים המחרידים האלה. טאטע תעזור.

 

סביר להניח שדמיינתי, אך באותם רגעים חשתי כי מעגל האבטחה סביבי הולך ומתהדק. הטיפוסים הקשוחים לא הסירו ממני את העיניים לרגע, היה נראה כי קיבלו מידע הגורם להם להתנהג אליי כאל עבריין צמרת בכיר המואשם בלפחות שלושים מקרי רצח, וכמה שודי בנק לקינוח.

שוב הענק.

הוא מורה לי להסיר אביזרי לבוש וחפצים שנשאתי על גופי. החל בסיגריות, ארנק ושעון. וכלה בכל פריט שתוכלו לחשוב עליו. כיפה, משקפיים, חגורה, נעליים. והגרוע מכל, הגרביים.

הרגשתי מושפל כפי שלא הרגשתי מימיי. מעולם לא נתקלתי בחוויה מזעזעת שכזו במעבר בין מדינות. לרגע הודיתי על כך שאני לבד ולא מתבזה בפני אנשים אחרים.

אחד מהברנשים ניגש אליי ומרח על חלקים מסוימים בבגדיי אבקה לבנה. (המסייעת באיתור חומרים מסוכנים כפי שהבנתי מאוחר יותר).

הענק שוב סימן לי – למגנומטר.

כיום איני יודע להסביר מדוע, אך באותם רגעים פחדתי לעבור. אולי שוב יהבהב האדום, אולי שוב יפלוט המכשיר המפלצתי רעשים מחרישי אוזניים.

ניסיתי להרגיע את עצמי: 'מה יש לך לפחד? הרי אתה יודע שלא עשית שום דבר בניגוד לחוק. גם המזוודה יצאה נקייה. מה כבר יכול להיות?'. בכל זאת, לא הצלחתי להירגע.

התקדמתי לעבר המגנומטר, כעגל המובל לשחיטה. ללא כיפה, בקושי רואה, הרגליים יחפות והפנים נפולות. המוח, בתזמון מדכדך, מציף סיפורים על יהודים תמימים שנזרקו לכלא בניכר לשנים ארוכות והוחזקו בתנאים נוראיים.

עברתי.

דינג. אור ירוק וידידותי.

הבטתי בפניהם של אנשי האבטחה. הייתי כחולֶם.

חיוך אדיב ומוגזם נמתח על פניהם ואחד מהם אמר משהו שנשמע כמו: "אחי, הכל בסדר גמור. תאסוף את עצמך ותתקדם. נסיעה טובה".

ארזתי את עצמי ואת מיטלטליי ונמלטתי במהירות לעבר הגייט.

עליתי למטוס טרוף נשימה דקות ספורות לפני שהמטוס ניתק את גלגליו מהקרקע.

'מה קרה כאן עכשיו?' התחלתי לחשוב ברגע שצנחתי על מושב 26C.

ואז הבנתי.

בעוד שבועות מספר, ניכנס אל יום הדין. יום ראש השנה.

כנראה, הייתי צריך לקבל שיעור קטן ב'וְכָל בָּאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרוֹן'.

אם מגנומטר קטן במדינה נחשלת וכמה חברלע'ך שבסך הכל עשו את העבודה שלהם – הצליחו להשליט בתוכי פחד וחרדה, מה גדול הרעד שצריך לאחוז בנו ערב יום הדין שם יחכה לנו המגנומטר הגדול בעולם.

בשונה מהסיפור שלי, בו היו טרולי קטן נקי מאשמה ובחור עם דמיון קצת מפותח, לראש השנה נגיע עם כבודה עצומה שמן הסתם לא תעבור חלק בשיקוף. עוד בשלב החיטוט ימַצאו בה דברים לא נעימים. והמגנומטר, הו המגנומטר, הוא יצפצף ויחריד כל לב.

מה שמשחק לטובתנו, הוא הענק שבענקים שמעביר אותנו, אבאל'ה שבשמים. הוא רוצה רק בטובתנו, שנזדכך ונתנקה לפני בואנו לעבור לפניו.

אז ודאי שאין המטרה לזרוע תבהלה, לחץ או מועקה ח"ו, אלו לא מסייעים להתקרב אל השי"ת. צריכים אנו לשמוח ולהיות סמוכים ובטוחים שנצא זכאים בדין בד בבד עם הרעד המתבקש לפני משפט כה קריטי, בבחינת 'וגילו ברעדה'.

יתן ה' ונזכה להגיע ליום הדין, יום המשפט, מוכנים כדבעי ולכל הפחות שנדע מה מסתובב אצלנו במזוודות.

שנזכה להמליך את ה' יתברך עלינו, ולשוב אליו מאהבה.

שנה טובה, מתוקה ושמחה לכל בית ישראל.

הבהרה: הסיפור הינו פרי דמיונו של הכותב ולא קרה במציאות