תשע"ד שהייתה • ירושלים של לבן

חורף תשע"ד ייזכר לירושלמים כחורף סוער במיוחד – סערת השלג.

ביום רביעי ח' בטבת החלה מערכת חורפית בכל רחבי הארץ, כשהתחזית הצביעה על שלג בירושלים מיום חמישי אחה"צ עד לאחר השבת, אבל התחזית הקדימה את עצמה ובבוקר יום חמישי החל לרדת שלג בבירה.

חמ"ל העירייה שהחל לתפקד כמה שעות קודם לכן, החליט לקיים את הלימודים כרגיל, אבל כשהשלג גבר – נשלחו הילדים הביתה לקראת השעה 9, ללא תחבורה ציבורית מסודרת, תחבורה שכעבור כמה שעות הופסקה לחלוטין.

בשעות הצהרים של יום חמישי נרשמה הפוגה בשלגים, והתושבים יצאו לאגור מזון לסוף השבוע, לקראת הסערה הגדולה, שחזרה מהר מאד, ביום חמישי בערב.
בשעה 10 בלילה הסערה כבר בעיצומה. כל הכבישים מסביב לירושלים נחסמו, אזורים רבים נותקו מחשמל, מפלסות השלג שהוכנו מבעוד מועד נתקעו במגרשי החניה – ובכבישים המובילים לירושלים נתקעו אלפי בני אדם, ללא דלק, ללא חשמל, ללא מים, ללא חימום. כמעט אסון.

רדיו קול חי פותח בשידור דרמטי ומיוחד, מהשעה 11 בלילה, והמאזינים הרבים בכבישים, עולים בזה אחר זה לשידור, מתחננים לעזרה, מבקשים סיוע – ואין עם מי לדבר.

ראש העיר ניר ברקת ומפקדי המשטרה מחליטים רשמית על חסימת הכביש לירושלים, כביש שכבר היה חסום, ומוכרז מצב חירום. גם כביש 443 נחסם, והבירה סגורה ומסוגרת, אין יוצא, ואלה שרוצים לבוא, תקועים בכבישים.

הקור העז נותן את אותותיו, במיוחד ברכבים שהדלק אזל, וארגוני החירום וההצלה יוצאים למבצע חילוץ דרמטי, והכל בשידור חי בתחנת רדיו אחת בלבד, קול חי, שמשדרת למאזינים דברי הרגעה והכוונה למחלצים.

אבל מהר מאד מתברר שמבצע החילוץ הלילי נכשל. הכל קרס. סכנת נפשות של ממש.

צהל ופיקוד העורף הוקפצו לסייע, אבל עד הבוקר לא נעשה דבר, מלבד הפיכת מחנה עופר, מתנס מעלה אדומים ובנייני האומה, למרכזי קליטה מאולתרים לשעות הבוקר.

בשעות הבוקר המוקדמות נמשך הגל הפתוח בקול חי, ומשפחות נרתמות, בשידור, לסייע למחולצים.

אחד מאלה שנתקעו בכביש 443 באותו לילה דמרטי, היה כתבנו הפוליטי גואל ועקנין, שעבר לילה מורט עצבים עם בני משפחתו

ארגוני החסד השונים, זקא, איחוד הצלה, יד שרה, עזר מציון ואלפי מתנדבים, פעלו בשעות הקצרות של יום שישי, לסייע באיתור בתים למחולצים, להעביר מזון וחלות לשכונות הנצורות, לסייע לקשישים וחולים והעיקר לתת את הלב לכל מי שהיה צריך.

חמישה ימים היתה ירושלים משותקת. השלג עוד נערם שלושים יום לאחר מכן, אבל ועדות החקירה שהוקמו בעקבות קריסת מערכי החירום, לא נתנו את התשובה המתאימה לשאלה: מדוע הכל קרס, מדוע לא היו ערוכים ומדוע כל מדינה אחרת בעולם מתמודדת בכבוד ובקלות עם כמויות גדולות יותר של שלג, ורק כאן, בישראל, מופתעים מסערת שלגים אחת, נדירה אמנם, אבל לא מפתיעה במיוחד.

נחמה אחת גדולה ניתן היה לסמן לאחר הקריסה הגדולה הזו: בחסדי שמים לא היו נפגעים בנפש. הרבה חששו בליל השלג שזה יסתיים באסון, לאחר שמכוניות נתקעו בכבישים בתוך שלג בגובה רב, אבל ב"ה, זה נגמר בשלום.

מה צפוי לנו בחורף הקרוב?
אין ספק שכולנו נתפלל בתפילת הגשם בכוונה גדולה, שהגשם שיבוא יהיה לברכה ולא לקללה, לחיים ולא למות לשובע ולא לרזון.