שמחה גדולה שימח אותי יהודי השבוע כאשר ציטט באזני דברי הרד"ק שאביא בהמשך המאמר, אך לפני כן כמה מילים מעניינא דיומא ואולי יותר נכון מענייני דשנתא.
איך מסכמים שנה כזו, עמוסה במאורעות שיכולים לפרנס עשרות שנים?
שנה שהתחילה בערכאות הרשעים לאסור תפילה ברשות הרבים ומיד לאחר כן מאורעות שמזכירים את התקופות האפלות של תלאות עמנו המתרגשות מדי תקופה בגלויות השונות ומזכירים לנו כי טרם נגאלנו ושנה שלמה של ציפייה וייחולים להצלת החטופים.
עוד באתר:
ומאישך נתקיים בנו במקצת, דברי חז"ל: 'כל שנה שהיא רשה מתחילתה מתעשרת בסופה' והשנה מסתיימת לכאורה בטיפות נוחם של מפלת רשעים וניסי ניסים גדולים ונפלאים (חסיד סאטמר אחד סיפר לי שהוא מסתובב בימים אלו עם ספר 'ויואל משה' בכיסו כדי לא להיגרר לאבק ציונות חלילה ואחר כל חיסול הוא פותח ומעיין קצת).
לפני 34 שנים, בעת מלחמת המפרץ, עפו 39 סקאדים על ערי ארצנו ולא פגעו בתושבי ארץ ישראל, עד כי היה נדמה לרגע, כי מדובר בקפצונים של פורים ואז עף סקאד אחד על בנין בסעודיה וקטל עשרות בני אדם ואז הפנמנו את גודל הנס.
היום עפו טילים ברחבי ארץ הקודש, וברור לכל בר דעת כי הטילים היום הרבה משוכללים מאז לאין ערוך, כ-200 טילים נפלו ורק הרוג 1, והוא פלישתי מיריחו.
אמנם, היה פחד גדול מלווה בשמחה עצומה על הניסים הגלויים והשמירה העליונה, אך הפיגוע הקשה העיב על השמחה של גילוי החיבה מאיתו יתברך לבניו החביבים.
מסופר על זקני הרבי ר' זושא שכל יום לפני הסליחות היה מדבר אל הקב"ה ומתחנן שיקבל סליחתו כי הפעם הוא מתכוון ברצינות, ואם תאמר: הרי שנה שעברה גם טענתי שהפעם זה ברצינות? אבל הפעם זה באמת ברצינות וכך היה חוזר מדי שנה ובאמת מתכוון לכך.
כל תקופה, כאשר מאורעות היסטוריות מתחדשות בעולם, אנו מתמלאים תקוה שהפעם אלו סימני הגאולה ברצינות ובחלוף תקופה, משהו מתקרר עד למאורע הבא.
אבל הפעם נראה באמת שזה ברצינות.
אז למה אנו קצת אדישים ולא מתכוננים כיאות?
כי זה רצון הבורא שהבטיח ע"י הנביא: 'פתאם יבוא אל היכלו, האדון אשר אתם מבקשים ומלאך הברית, אשר אתם חפצים הנה בא'.
כאשר אני רואה את הניסים הגלויים ממש ולעומתם התקשורת ומאזיניהם מכנים אותנו 'משיחיים' (ואין לך מחמאה גדולה מזו) ניתן להבין איך יתכן ש-80 אחוז מבני ישראל שבמצרים מתו בשלושת ימי מכת חושך ולא התעוררו לתשובה מהניסים הגלויים.
כל אימת שאני מתפלל ומבקש על הגאולה, מתגנב לליבי מחשבת זדון כלשהו, וכי כך אקבל את משיח צדקנו? וכי אני מוכן ומזומן לכך? איזה בזיונות יהיה לי ואיך אכבוש פני בקרקע? ואז אני מוסיף תפילה: רבש"ע שלח לנו הגואל אך תכין אותנו שנהיה ראויים לו.
לכן שמחתי שמחה רבה, כאשר השבוע ציטט יהודי באזני את דברי הרד"ק שמבאר כי הטעם שאליהו הנביא יבוא שלשה ימים קודם ביאת משיח לבשר על כך, יהיה, כדי לאפשר לנו לשוב בתשובה ולהתכונן אל היום הגדול והנורא וכשם שלקראת מתן תורה קיבלנו שלשת ימי הגבלה להתכונן ליום הגדול, כך יהיה לקראת הגאולה.
ויתכן כי לכן היו שלושת ימי החושך הראשונים כדי לתת לבני ישראל שהות להתעורר ולשוב את השי"ת, אך בתוך עמנו אנו יושבים ויודעים אנו כי יתכן שכשם שאז זה לא עורר אותם ולמרות שההולכים בחושך ראו אור גדול, והזעקה עלתה מאליה בקריאה קדושה: 'העוורים הביטו לראות', אך ללא הועיל.
בעיני ברור כי שלשת הימים הללו ינתנו לאנשים כמונו שרוצים להתכונן לקראתו אך שאור שבעיסה מעכבת ולכן בהישמע קריאת ההתעוררות של אליהו הנביא ננצל אותם בס"ד בכל כוחנו.
נ.ב. שנים רבות שאני מסובב עם הרגשה טובה על חידוש גדול שנתחדש לי, מדוע תוקעים 100 קולות בר"ה? האם קבלה בידי חז"ל שאם סיסרה יבבה מאה יבבות? היכן מרומז ענין מאה דייקא? ומדוע באמת יצא כך שזה מאה?
ומה אם סיסרה מחותנת'טע לתקיעתנו והמלכת מלכנו?
בעבר כבר העליתי אותם עלי גליון של ר"ה. ואמרתי את זה לכמה ת"ח שתמהו עד כמה זה פשוט והגיוני.
השבוע מישהו שלח לי שיעור של 'קול הלשון' מהמגיד הגאון ר' שבתי יודלביץ זצ"ל כל אם סיסרה ובאופן טבעי הוא משחיל את הרעיון שכתבתי בענין המאה קולות (כלומר: היכן מרומז שיבבה 100), לא האמנתי למשמע אזני והשגתי את מספר הטל' של בנו הג"ר אריה לברר מהיכן המקור, ואז התברר לי כי כוונת המגיד היתה שונה במעט ממה שכתבתי, אבל עדיין נתן גושפנקא לעצם הרעיון שכתבתי.
