הפתעה: נעמי פרצה בבכי ונטשה את החדר

אריאל ונעמי נכנסו לקליניקה ואתם נכנס גוש של מתח.

שריריהם היו קפוצים והם נראו בעיצומו של קרב סוער, שאמנם היה כרגע על גל שקט אבל בהחלט נראה כמו פצצה מתקתקת.

נעמי שברה שתיקה ראשונה:

"האמת שאני לא רואה טעם בכל התהליך הזה. מה הקטע בתהליך זוגי? אריאל בין כה וכה אטום אלי ולא מסוגל לשמוע את הקשיים והאתגרים המטורפים שאני סוחבת.

אז בשביל מה החגיגה הזו?

בשביל להשלות אותי?

בשביל לבייש אותי?

בשביל לשלוט ולשחק ברגשות שלי???

כל פעם כשאני מגיעה איתו לפגישה אני פותחת את הלב שלי בתקווה מחודשת. מסבירה, משתפת, מתאמצת… והוא נאטם כמו קיר בטון. ואז אני נשארת עם לב פתוח ומדמם כי התגובה האטומה שלו מרגישה לי כמו ירייה של חץ לתוך הלב, וכשהלב פתוח אז הפגיעה הרבה יותר חדה וכואבת…

זהו.

נעמי סיימה את דבריה באנחה ונשענה לאחור בתנוחת ייאוש.

 

חברים, כאן אני רוצה להסביר לכם אבן יסוד חשובה ביחסי אנוש.

כשבן אדם אומר לך "אני לא רוצה לראות אותך, או אני לא רוצה להגיע אליך וכדומה, ובעצם הוא ניצב ברגע זה מולך, זה אומר שהוא רוצה ואולי אפילו מאד רוצה לראות אותך או להגיע אליך, עובדה שהוא הטריח את עצמו לעשות זאת,

אז למה הוא אומר שהוא לא רוצה?

זאת כבר יכולה להיות מניפולציה.

כלומר, יתכן שאותו אדם לא מרגיש מוגן ובטוח לתקשר איתך בצורה ישירה וברורה על הרגשות האמיתיים שלו ולכן הוא משתמש בדרכים עקיפות כדי להעביר לך את המסר שאותו רצה להעביר.

ולאחר בירור הבנו שזה מה שקרה עם נעמי.

נעמי אמרה: "אני לא רוצה לשתף, אני לא רוצה לדבר, אני לא רוצה תהליך זוגי יחד עם בעלי אריאל."

אבל היא כאן, והיא מדברת. אף אחד לא כפה עליה להגיע. מי שלא רוצה להגיע לא מגיע, ואם היא הטריחה את עצמה לבוא לפגישה הזו וכעת היא אומרת "אני לא רוצה לשתף" זה אומר שבעצם יש כאן מסר אחר שנעמי רצתה להעביר.

למה אני מסביר לכם את זה?

כי הרבה פעמים אנשים משתמשים בתקשורת מניפולטיבית, ולפעמים זה יכול לבלבל אותנו. אבל תמיד חשוב לזכור שאדם שלא רוצה קשר יכול תמיד לקום וללכת, הדלת פתוחה ואף אחד לא קושר אותו, ואם הוא נשאר פה ואומר "אני לא רוצה להיות אתך" אז הכוונה היא למסר אחר לגמרי, ולפעמים המסר הוא הפוך ב360 מעלות: "אני מאד מאד מאד רוצה להיות אתך, אבל קשה לי ואני לא מוצא את הדרך…"

במשפט אחד אגיד לכם את כלל המפתח: הגוף לא יודע לשקר, הפה כן יודע לשקר.

כלומר: אם הרגליים שלך הוליכו אותך לכאן אז הן יודעות מה שהן רוצות. זה שאתה מרגיש יותר מוגן לשנות את המילים שלך זה כבר סיפור שכדאי לבחון אותו.

 

 

 

כעת נחזור לאריאל ונעמי.

כשנעמי אמרה את דבריה הבנתי מייד שהסיפור פה הוא אחר. זה לא שנעמי לא רוצה לשתף את אריאל, אלא שנעמי רוצה להשיג מאריאל משהו שהיא לא מצליחה לקבל ממנו, וזה מה שיוצר אצלה את התסכול.

"תגידי לי", פניתי אליה, זו הרי לא פעם ראשונה וגם לא חמישית שאני פוגש אתכם, והטענה הזו שאריאל נאטם, היא טענה ששלושתינו מכירים היטב.

אני רוצה לשאול אותך בכנות, מה את בוחרת? האם את מעוניינת להישאר במשבצת הקשה של אישה שנפלה עם בעל אטום והכל תלוי רק בו, או שיש לך נכונות להבין מה החלק שלך שיושב כאן ומה בעצם החלק שלך בסיפור?

נעמי הזדקפה מיד ופתחה את פיה כדי לענות לי.

אפשר לומר שדי היה ברור לי מה היא רוצה לענות ועצרתי אותה.

"רק רגע. אני מבקש שתמתיני לפני שאת ממהרת לענות לי בואי תגידי לי את, הרי כולנו מעדיפים לחשוב שהבעיות שלנו קשורות רק לאנשים שסביבנו ואנחנו פטורים מעבודה. מה במקרה שלך מושך אותך ללכת דווקא לכיוון הזה שאריאל הוא אטום ואת סובלת בגללו?

נעמי שתקה.

היא חשבה במשך זמן לא קצר על השאלה שלי ורק לאחר מספר דקות הרימה את מבטה והנהנה בראשה. "כן" ענתה בקצרה. אני מבינה למה אתה מתכוון.

"מעולה, כעת בואי נמשיך לבחון את המחירים שתצטרכי לשלם על הכיוון השני, הרי אם את מתכוונת ברצינות ללכת על מסלול של לקיחת אחריות על החיים שלך והתבוננות אמיצה פנימה, את צריכה מראש לדעת שזה לא יהיה קל."

"ברור!" ענתה נעמי בלהט. אני יודעת שזה לא קל לסתום את הפה ולשתוק כשכולם סביבי מזלזלים בי או מנצלים אותי או משתמשים בי. זה גם לא הגיוני ולא פייר לומר שהסיפור הוא שלי ואני צריכה לבחון את עצמי ולהתבונן פנימה וכל מיני מילים יפות כאלה שבקליניקה נשמעות ממש טוב אבל במבחן המציאות שוות כמו קליפת השום!

נעמי התנשפה, מפלס הרגשות שלה עלה על גדותיו ונראה היה שעוד רגע היא תפרוץ בבכי.

ואכן, שניות ספורות חלפו וזה קרה.

נעמי קמה ועזבה את החדר תוך כדי יבבה.

שמעתי את יפחותיה מעבר לדלת והמתנתי בסבלנות עד שתרגע.

כעבור מספר דקות נעמי חזרה.

לא מיהרתי לחזור לשאלה שבה עצרנו, רציתי לתת לה את השהות לעבד את רגשותיה ולעשות בעצמה סדר.

"אני לא יודעת מה קורה איתי…" אמרה חרישית. אני מסוחררת ומרגישה חולשה איומה. נראה לי שמסע החיים גדול עלי בעשר מידות ואני מתחילה לקרוס או להשתבש.

המשכתי לשתוק.

לא נבהל להשיב.

ייתכן כי גם זה נסיון לא מודע שבו נעמי מנסה לחזור לדפוסי העבר שבהם היא מצליחה לעורר את בעלה או אותי להיחלץ לעזרתה ולפטור אותה מעבודה.

זה בסדר,

זה טבעי,

זה כל כך בריא והגיוני שנעמי תנסה להתנגד בכל צורה למהלך הזה.

להיפך- אם היא הייתה זורמת בקלות ומשנה את כל דפוסי ההתקשרות שלה אז הייתי מפקפק ביעילותו ועמידותו של השינוי.

וכעת, כשאני רואה איך נעמי מביאה התנגדויות ומנסה עדיין למצוא פתחי מילוט אני מבין שהיא קולטת הייטב את ההשקעה שתידרש ממנה כשתיקח את השינוי ברצינות, והיא עדיין עושה לעצמה ולסובבים אותה מבחנים.

משהתארכה השתיקה ואף אחד לא מיהר להרגיע או לפזר הבטחות התחילה נעמי לזוז במקומה בחוסר נוחות ואז פנתה אלי שוב ואמרה: נשארו לנו כמה דקות אחרונות. אני ממש מסוחררת ומרגישה שאני לא מסוגלת להמשיך את הדיון הקודם. אז כעת אני מבקשת לשאול אותך שאלה אחרת לגמרי שלא קשורה לתהליך, זה בקשר לבת שלי, אסתי. היא בת 12 ויש לה חרדות. כבר המון זמן שהיא מתעוררת כל לילה עם חלומות קשים ובאה אלינו לחדר בבכיות. אני לא מצליחה להרגיע אותה.

מה אתה אומר על זה?

מה את אומרת על זה? החזרתי בשאלה.

מה קורה לך כשנעמי חרדה? האם את מסוגלת לטפל בזה בצורה עניינית או שזה מציף אותך רגשית?

"אוהו מציף אותי…" ענתה נעמי. אני מרגישה המון אשמה למה הבית שלנו כל כך לא רגוע. אני לא מתפלאה שיש לה כאלו חרדות כי היא רואה אמא עצבנית ומתוחה שלא מצליחה לתקשר עם אבא וכל הזמן יש ביננו חשמל או שתיקות או עקיצות, אז לא פלא שהיא חולמת כאלה חלומות בלילה…

טוב. סיימה נעמי באנחה וחיוך, חשבתי שזו שאלה טכנית, כעת אני רואה שהחרדות של אסתי ממש קשורות לתהליך, ובאמת כואב לי הראש כשאנחנו חוזרים לנושא הזה.

אז כשארגיש יותר טוב נקבע פגישה נוספת.

 

האזינו לדברים בפתח תוכנית 'בית נאמן' עם הרב אריה אטינגר, ברדיו 'קול חי':