"אתמול חגגנו יום הולדת שנה לבני הרביעי", מספרת ל'קול חי' הניה שוחט, "זה אומר שאני ילדתי בדיוק בתחילת המלחמה, והמלחמה תפסה אותי כאמא טרייה לילד. הייתי נורא קפואה מול הסיפור הזה כשכולם אמרו: לכו, תהיו בכאב, לכו להלוויות, לכו לשבעות, ולא הצלחתי להביא את עצמי לנכוח".
"עכשיו, מה אומרת כל מי שחוזרת משבעה? התחזקתי יותר משחיזקתי. אבל אני פשוט לא הצלחתי, אני לא צריכה להסביר מה זה קיפאון. והשבוע הצלחתי להביא את עצמי ללכת לניחום אבלים, לקחתי איתי את נשיאת האלמנות יעל שבח, אמרתי לה: 'יעל תקחי אותי, אני מתביישת ללכת לבד'".
"הגענו לשם, ואני רואה את האלמנות יושבות שם, ומסתכלות עליה, ועיניהן מוארות, כי הן רואות אותה עם החיוך שלה, והן יודעות שיש תקווה. יש חיים. ואני רוצה להגיד שאני יושבת שם, ואני לא יודעת מה להגיד, וזה גם חלק מהפחד של אנשים לבוא ולשבת, כי הם לא יודעים מה יהיה להם להגיד".
עוד באתר:
"נדרשת לנו לפעמים ענווה, להיות עסוקים רק בלשבת ולהיות. פשוט להיות, לא בהכרח להגיד עכשיו את הדבר הכי חכם, גם אם לא הכרנו מי שנפל, גם אם לא הכרנו את הסיפור, פשוט לשבת ולשאת יחד איתה את המשקל הרוחני הלא פשוט שהיא נושאת עכשיו, גם אם היא לא תזכור מי את ואיך קוראים לך, להיות שם במסע יחד איתה".
האזינו לפינה המלאה, מתוך 'הבמה שלך' בהגשת יונת קפלן:
