גם אתם רבים כל הזמן בבית? בחוץ כולם חברים

דרך מהותית לייצב את השלום בית זו התקשורת בין בני הזוג, התקשורת לדבר על חוויות על החלטות משותפות על עניינים חשובים למען הבית או כל אחד מבני הזוג, הצרכים הנפרדים שלו.

עבודת הצוות תלויה ביכולת להעניק ולקבל מידע.

לכן ישנה חשיבות רבה לתוכן הדברים וגם איך הדברים נאמרים, לטון הדיבור, לצורת הדיבור למילים הנאמרות.

הרבה אנשים הצליחו לפתח מיומנויות טובות לניהול יחסי גומלין, קשרים עם אנשים ובגדול הם מסתדרים נהדר עם החברים בעבודה, בחברה הם יודעים להתנהל, הם מצליחים לנהל קונפליקטים, אבל כאשר הם מגיעים הביתה אז חיי המשפחה דורשים הרבה החלטות משותפות, החלטות הרבה יותר חשובות ומהותיות ממה שיש לשני בני הזוג בבית

לפעמים אומרת האישה אני מכירה את בעלי כפי שהוא בבית.. מה שהוא בחוץ נראה נחמד ונעים… זה רק נראה זה לא אמיתי, זו רק הצגה.

היא טועמת, באמת בבית הוא הרבה יותר עצבני, מתוח, ביקורתי, עוקץ, לא נעים מה שבחוץ הוא נראה נחמד, זו סתם הצגה, זו האבחנה של האשה.

באמת יש כאן טעות גדולה, זו לא ההגדרה הנכונה.

בחוץ הבעל הרבה יותר רגוע ונעים ומצליח לתקשר, מדוע? פשוט כי בחוץ אין את אותן בעיות, אתגרים, קשיים והתמודדויות, או החלטות מהותיות משותפות.

בבית יש כל כך הרבה החלטות משותפות: מתי אוכלים, כמה אוכלים, איך מחנכים  את הילדים, עצמאות, קשר משותף עם משפחת המוצא איך מנהלים את הכסף איך ייראה הבית במה משקיעים מה נעשה בטיולים ועוד אלפי החלטות משותפות.

כ"כ הרבה נושאים שזקוקים להסכמה משותפת, כל כך הרבה רצונו אישיים, של הזוג, של הבית, והרצונות גם משתנים מזמן לזמן, מה שרצו בעבר זה לא מה שתמיד רוצים בהווה.

ועוד מחוץ לעבודה יותר קל להיראות בצורה טובה בבית באופן טבעי האדם מגיע 'רגוע ופחות לחוץ'

עוד נקודה בני האדם הם יצורים שלומדים תבניות חשיבה, כלומר ילדים למדו בהיותם תבניות  חשיבה ודיבור מה שמבטא  את המחשבה רגשה והתנהגות, כלומר יכול להיות שהילד כאשר היה קטן היו מעליבים אותו, מבקרים אותו, היה מסתגר.

עכשיו הוא כבר בן 30 או 40….

הוא ממשיך באותה גישה.

הוא למד בעבר איך להגיב והוא ממשיך באותה התנהגות גם בהווה… ואז אומר האדם זה אני! זה מה יש… זה אני…. הוא ממשיך באותה גישה שהייתה בעבר הוא ממשיך גם בהווה.

נדמה לו שזה 'האני', אבל יותר נכון יהיה להגיד זה 'ההרגל', אבל לא זה 'האני' של האדם.

האני של האדם יכול לבחור ולהשתנות, לא בבת אחת אבל כן להתחיל תהליכי שינוי.

אולי האדם למד בעבר להיות תחרותי, לוחמני, מבולגן, מאיים, פוגע, מעליב, משתלט, נכנע, נפגע, נעלב מהר מה שהוביל את האדם להרגלי תקשורת לקויים, מה שגורם לבני אדם לדבר בחוסר רגישות.

האדם כועס, מתוסכל מאוכזב ואז  במקום לראות איך אפשר לפתור את הבעיה, האדם מתעסק בכאב שלו ברפלקסים הידועים לו והוא חוזר לאותם דפוסים והתנהגויות מהעבר שלו, הוא מתכנס למקום מופנם או הפוך הוא נעשה אגרסיבי מילולית ומחפש להיאבק לחפש שהוא החכם והצודק.

ואז בני הזוג שוכחים שהם זוג שאמורים לעבוד בשותפות! ובמקום הם מאשימים ומתקיפים אחד את השני.

המטרה היא הבנה משותפת.

המטרה היא יצירת הסכמה ולכן טון חיובי, ידידותי, נעים כל זה מהותי מאד.

עוד נקודה, חשוב לדעת לחיות עם הבדלי הגישות ולא להיות עסוק ולחוץ לשנות את הגישות של שני הצדדים

עוד  מיומנות, להאזין ולשמוע מה אמר הצד האחר, לא לשמוע כדי להתקיף!

לא, אלא לשמוע כדי לפתח גישה מכבדת ומעריכה ולראות מה עושים עם הבדלי הגישות.

לא לשנות את הבדלי הגישות, אלא לראות איך חיים עם הבדלי הגישות.

מייצרים חוזה והסכם למרות הבדלי הגישות זה לא מאבקי כוחות או לוחמנות שכל אחד מוכיח מי צודק,

לא מנסים למצוא את הטועה אלא מחפשים פתרון שמתאים לשני הצדדים.

מנסים למצוא את הפתרון המתאים לשני הצדדים.

אבל כשיש מאבקי כוחות אז יש הערות פוגעות כל אחד עקשן ומנסה לשכנע  את האחר ואם הוא לא מצליח לשכנע הוא מתעצבן או הוא מתגונן ושם דגש על ההבדלים והפערים ומסביר למה אי אפשר לפתור את הבעיות שיש לשני בני הזוג.

אם רוצים להיות חברי צוות שפועלים לקראת יעדים משותפים, פרנסה, טיפוח הבית, גידול הילדים, משמעות אחריות, תורה, מצוות, יראת שמיים, לקבל החלטות משותפות, צריכים את אמון הדדי, ואת זה אפשר להשיג באמצעות תקשורת בריאה נכונה, תקשורת שיש בה אמון ודיון פתוח, דיון חופשי, שיח שבו מקבלים את הדעות, מחפשים הסכמות משותפות, יש שיח פתוח וחופשי אבל לא אימפולסיבי.

יש הבדל בין ביטוי אימפולסיבי לביטוי חופשי.

שאדם אומר 'אני כועס', זה יכול להיות ביטוי, אבל כאשר אומר אדם אני כועס ולכן רוצה להתגרש זו כבר אימפולסיביות!

ביטוי של רגשות מחשבות תחושות ודעות באופן מכבד ומכובד.

אבל לתאר את הרגשות בצורה אגרסיבית או הפוך להיות אדיש ופאסיבי מידי, זה יהרוס את הקשר בין שני הצדדים.

כן, חשוב שבני הזוג יגידו מה הם רוצים, מה הם מצפים. שיתוף בונה קשר בריא, הוא מחזק ומעמיק תחושה של קשר של שיתוף פעולה, ניקח דוגמה פשוטה  נאמר שהאישה אומרת חם לי, הכי טוב, הכי אידיאלי היה שהבעל יאמר לה חם לך אז בואי נדליק מזגן, יהיה לך יותר נעים, כל זה בעולם אידיאלי. בהחלט יש דברים כאלה. וזה יפה וזה טוב. גם אפשר לצפות שדברים כאלה יהיו, אבל יחד עם זאת יש עוד גישה קצת יותר מורכבת, אבל זה מה שנדרש.

האשה אמרה חם לי, והבעל לא הבין את הרמז

במקום שהבעל יבין את הרמז המצב הוא אחרת האישה אומרת אני מרגישה שחם לי  והבעל אומר דווקא אני מרגיש נעים מאד לי לא חם.

מה קרה כאן?

היא אומרת מה היא מרגישה, היינו מצפים שהוא יתייחס למה שהיא מרגישה.

הוא שומע מה היא מרגישה, הוא אומר מה שהוא מרגיש. את מרגישה שחם לך? אני לא מרגיש חם, אני מרגיש נעים… והיא מתוסכלת מהשיחה… הוא לא מבין אותה, הוא  עוד אומר ומתלונן מה אני יכולתי להבין?

היא אמרה שהיא מרגישה חם.

אמרת אני לא מרגיש לך, הוא אפילו לא מבין איפה הבעיה. מדוע?

כי היא אמרה מה היא מרגישה. הוא אמר מה שהוא מרגיש נשמע הגיוני אבל זה לא יעיל…

אם זה לא יעיל זה גם לא הגיוני!

אם היא אומרת מה היא מרגישה, היינו מצפים שהוא יגיד לה אני מבין מה את מרגישה, אני מרגיש אחרת, איך אפשר לעזור שגם תרגישי בנוח, זה אם הייתה לו אינטליגנציה רגשית גבוהה, אם היו לו מידות שלימות יותר.

בהרבה מאוד מקרים נדמה לנו שגם לנו יש אינטליגנציה רגשית גבוהה… אבל אם נרצה להיות כנים אנו צריכים לשאול את הסובבים אותנו, לא את עצמנו, יפה שאנחנו חושבים על עצמנו שיש לנו אינטליגנציה רגשית הגבוהה…אבל מה שאנו חושבים על עצמנו בהרבה מקרים זה מושפע מהנגיעה שלנו בעניין…

ונחזור הטוב היה אם הבעל היה מצליח להבין את הרמזים הסמויים.

אבל היא אומרת מה היא מרגישה והוא אומר אני מרגיש אחרת, היא אומרת. מה היא חושבת, הוא אומר. אני חושב אחרת היא מתוסכלת שהוא לא מבין אותה.

אח"כ היא מנסה לשכנע אותו. מה, אתה לא מרגיש חם? אתה לא מרגיש בכלל… אתה בכלל לא מרגיש בחיים… כלומר זה כבר גלש לי מקום אישי… מדוע?

מכיוון שאם הוא לא מבין את הרמז… מבחינתה הוא לא בסדר הוא לא מתייחס אליה.

אם הוא לא מתייחס אליה זה מעורר אצלה עוד הרבה זיכרונות במקומות אחרים שהוא לא התייחס אליה.

לכן היא מתעצבנת ולכן היא גם מאשימה אותו באופן אישי.

איך היינו חוסכים את זה?

הסבר אחד אמרנו, היא אומרת מה היא מרגישה

בעלה היה מתייחס למה שהיא מרגישה.

כעת ניגש  אל עמדה שהיא ברמה נמוכה יותר, אבל היא שייכת כנראה להרבה מהאנשים בהרבה.

במקום שהאישה תגיד חם לי יכולה האשה להגיד חם לי אני מרגישה שחם לי ולא נעים. בוא נעשה משהו אולי נדליק את המזגן, זה בסדר מבחינתך?

היא אומרת מה שהיא מרגישה והיא מוסיפה שהיא רוצה משהו בעקבות מה שהיא מרגישה כך היא מגדילה סיכוי שבעלה ירצה לשמוע אותה ולהתייחס לרצונות שלה.

היא מגדילה סיכוי שבעלה יאמר לה: 'בטח ודאי אם את מרגישה חם נדליק מזגן  אני  אשנה את המקום, אני לא רוצה להיות תחת המזגן, לא נעים לי, כך יהיה לך נעים…

בעקבות סגנון התקשורת החדש היא מגלה שהוא לא כ"כ אדיש אלא הוא כן איכפתי, הוא לא מספיק רגיש אבל הוא כן מספיק רגיש כדי שיהיה אפשר לחיות יחד בטוב ובנעימים.

כך היא מגלה שהוא לא כל כך אדיש ואולי אפילו אכפתי…

אבל לפעמים אומרת האשה, מה פתאום אני אומרת והוא אמור להבין לבד, וזה באמת היה הכי טוב, הכי מושלם

אבל האויב של הטוב הוא היותר טוב

מחפשים את היותר טוב על חשבון הטוב

אם זה לא הכי טוב אז זה לא שווה בכלל

הכי טוב שאם היא תגיד מה היא מרגישה מיד הוא ישרת וישתף פעולה וייפעל למענה, אבל זה סגנון חיים שהוא אידיאלי אבל לא תמיד ריאלי.

פעמים כדי לוותר על הגישה של ה'הכי טוב'.

ונגלה שהבעל הוא לא כל כך אדיש הוא כן אכפתי ואם נגיד בצורה יותר ברורה 'חם לי הייתי רוצה מזגן זה בסדר מבחינת? במקרה זה היא אומרת מה היא רוצה, מדגישה מה היא רוצה לא מכריחה אותו וכך היא    מגדילה  סיכוי לגלות שבעלה הוא דווקא  כן אכפתי

דיבור ישיר לא ברמיזה!

בעולם העסקים אנשי עסקים שעובדים במקומות תחרותיים של מו"מ עשויים להשתמש בשתיקה בתור שיטה של מו"מ, רמזים נסתרים פעמים זה מוכיח את עצמו כאסטרטגיה מנצחת.

כן נכון או לא נכון זה לא הנושא אבל בשלום בית פתיחות היא מהותית למען המשא ומתן המשותף.

תגידי מה את רוצה, תגיד מה אתה רוצה בצורה יפה, בצורה מכבדת, מכובדת, לא בצורה משתלטת.

אם האשה אומרת  אני רוצה ללכת לבית של ההורים בטון קשוח, זה קרוב לשתלטנות אבל אמירה בסגנון של

הייתי רוצה ללכת לבית של ההורים שלי אני יודעת שקשה לך, בוא נראה מה אפשר לעשות כדי שגם לך יהיה יותר קל.

זו כבר לא גישה משתלטת אלא גישה אכפתית, גישה שהאישה מתעניינת גם בבעלה ברצונו לא רק ברצון שלה, ככל שמעניקים דגש ומייצרים תחושה ששתי הגישות שני הצדדים הם חשובים, מגדילים סיכוי שבני הזוג לא ייכנסו אל מצב הישרדותי נאבק, אלא לגישה של שיתוף פעולה.

עוד נקודה: הניסיון שהבעל או האישה ייקראו את המחשבות ויבינו בדיוק מה מצפה אחד מהשני זה לא יעבוד, לדוגמה.

הבעל מדבר על סגנון החינוך, הילדים, איך הוא צריך להיות יותר רציני, יותר סמכותי. הוא שמע את הרצאה, על נושא הסמכות, כמה הסמכות מוסיפה לביטחון העצמי של הילד וזה עוזר גם להתגבר על חרדות וכמה זה יעזור בכל החיים שלו.

הבעל מדבר על שאיפה, האישה היא שומעת, היא שומעת וכנראה היא אומרת לעצמה, אז מה הוא רוצה לעשות שינוי בבית או סתם הוא שמע הרצאה חדשה…? יש או אין לזה שום משמעות לחיים שלנו. מה בדיוק הוא רוצה?

היא לא בדיוק מה הוא רוצה והיא לא משתפת פעולה ואז עוד פעם הוא יסביר כמה סמכות זה דבר טוב, חשוב, איכותי, נצרך.

הוא עוד פעם הוא ידבר על זה ועוד פעם ידבר על זה עד שיבוא זמן שבו הוא  יגיד זהו  די אני כבר יכול לא יותר כבר 1000 פעם אמרתי צריכים שתהיה סמכות בבית…

היא מבחינתה שמעה את הדברים.

הוא אמר דברים באוויר, נדמה לו שהוא שכנע.

נדמה לו שהאמירה שלו זה רצון שאמורים לבצע אותו במיידי.

אמנם יש  לו שאיפות, אמירות, הצהרות, מחשבות, תחושות, רצונות… אבל מה חסר כאן? שיתוף פעולה! מה חסר כאן? יצירת יחסי גומלין המתאימים לשני הצדדים!

את זה אין פה.

טוב יותר היה אם הבעל היה אומר לאשתו שמעתי הרבה על נושא הסמכות.

אני מבין שזה עוזר בנושא החרדות והביטחון העצמי של הילד.

מה את אומרת, איך את רואה את הדברים? מה דעתך? נראה לך הגיוני?

אולי היא תאמר שהיא לא חושבת כך, וגם זה בסדר…

אנו מחפשים פתרון מתאים לשני הצדדים.

שיח של שיתוף פעולה, לא הצהרה של איזה רעיון שנראה מבחינתו מחייב ואמור גם לחייב אותה.

הבעל רוצה שאשתו תשמע לו מצוין, אבל לשמוע, להאזין, להקשיב זה משהו אחד.

שיתוף פעולה זה משהו אחר.

אפשר להאזין לכל מה הבעל אומר, אבל זה לא אומר שהם משתפים פעולה.

צריכים למצוא דרך של שיתוף פעולה.

ילדים קטנים בשנה הראשונה והשנייה לחיים מפתחים הרגלים של בכי. למה? מכיוון שהם רוצים משהו אין להם מילים לבטא את מה שהם רוצים.

ולכן יש בכי, כך משיגים מה שהם רוצים

בשתיים בצהריים או שתיים בלילה וההורים משרתים את מה שהוא רוצה בצורה דומה…

כך נראה אותו מבוגר הוא מעביר הרצאה  כמה סמכות זה דבר טוב וחשוב  מעביר הרצאה, מעביר שיחה, מדבר על הדברים, אבל משהו אחד הוא לא עושה… בודק האם זה מתאים לאישה, האם היא רואה את הדברים עין בעין? איך היא רואה את הדברים? הוא מרגיש שאם הוא חש ומרגיש  משהו אם הוא  הגיע למסקנה אם הוא  הגיע לתובנה, כנראה זה גאוני, נפלא ואז הוא גם אומר אני מרגיש שזה משהו מיוחד,  כך בעיני הדמיון שלו. אבל ההרגשה היא לא עדות לטיב ואיכות המסקנה שאליה הוא הגיע.

ההרגשה היא עדות לכך שיש כאן תובנה חדשה. מסקנה חדשה, האם זוהי מסקנה נכונה? אולי עוד שנתיים יתברר שלא כל כך… בינתיים נדמה לו שכן, בינתיים יש הרבה התלהבות…

מבחינתו יש הרגשה חזקה כמו אותו ילד קטן בוכה, רוצה משהו, בוכה לקבל משהו, שתיים בצהריים או שתיים בלילה.

מבחינתו זה לא משנה, העיקר שיקבל מה שהוא רוצה.

כך אותו בעל הגיע למסקנה אומר מה שהוא מרגיש שהוא מצפה שכבר יהיה שיתוף פעולה.

זוהי ילדותיות, לא מספיק לבטא רגשות,

הוא מצפה שאם הוא מבטא משהו אם הוא מרגיש הוא 'ממש מרגיש' אז היא הייתה אמורה לשתף פעולה, אבל לא כך הם פני הדברים.

אם הוא הגיע למסקנה ומרגיש זה לא 'כפתור' שלוחצים והאחר עושה, לא.

תגיד מה שאתה רוצה ואז תשאל את האחר מה הוא חושב על מה שאתה רוצה.

אח"כ נשאל איך מייצרים ההסכמה.

משא ומתן ושיתוף פעולה ליצירת חוזה המתאים לשני הצדדים.

הבעל עלול לומר הרי אשתי יודעת מה אני רוצה, אשתי יודעת. הרי אמרתי לאשתי 1000 פעם אני רוצה, אז למה היא לא עושה מה שאני רוצה?

ומגיע הבעל למסקנה שבעיניים שלו היא פשוט גאונית, הוא מתעקש 'אין, אין הסבר אחר אלא שהיא חושבת רק על עצמה היא אנוכית, אין לה מידות טובות'.

כך הוא מגיע למסקנה והוא אומר אם אמרתי מה שאני רוצה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם ולא קיבלתי  מה שאני רוצה ואני כן מעניק לה מה שהיא כן רוצה  מה זה אומר?

שאני אדם מוסרי טוב, איכותי, ערכי והיא לא

מה לעשות? אני סובל ככה זה כך הוא משכנע את עצמו. כך הוא חי בתפיסה מוטעית.

הוא מדבר על מה שהוא רוצה אבל הוא לא בודק ולא רואה האם זה גם מתאים לה, הוא  לא בודק האם זה מתאים. לשני הצדדים.

הוא מצפה שאשתו תנחש תבין, תעשה, תשתף פעולה. הוא לא רואה כמה הוא  לא מוסרי, לא ערכי, לא יעיל, לא משתף פעולה.

הוא הוא אמר מה שהוא רוצה.

אבל מי אמר שמה שהוא רוצה באמת מתאים למה שהיא רוצה.

חיים ומוות ביד הלשון.

עוד נקודה, לא לדבר רע, לא לאמר הילדים בזבזנים אלא לאמר איך היינו רוצים שהילדים יתייחסו לכסף.

בואי נדבר איך הילדים ילמדו איך לנהל את דמי הכיס שלהם, מה את חושבת על זה, מה את אומרת על הרעיון? איך אפשר למצוא רעיון שמתאים לשני הצדדים?

אל תגיד אני לא רוצה להתקרב לבית של ההורים שלה. הם משפילים אותי יותר מדי. תגיד, הייתי רוצה לשמח אותך להגיע אל ההורים שלך, אבל מצד שני הם כ"כ מעליבים אותי מה אפשר לעשות עם הבעיה הזו.

בואי נחשוב מה עושים, הצורך שלה והצורך שלו זה נושא ששניהם צריכים לחשוב עליו.

חשוב שהבעל או האישה יאמרו מה שהם רוצים

לא לאמר כמה המצב הוא רע

אלא מה רוצים ומה מצפים שיהיה

שמתאים כמה רע מייצרים אווירת נכאים

שאומרים כמה טוב יכול להיות איזה טוב רוצים שיהיה אז מכניסים אווירה טובה אווירה של תקווה

דבר דומה לבקש להביע אבל לא להתלונן.

התלונות מתמקדות בעבר ויוצרות חוסר תקווה,

בקשות מפורטות מה היינו רוצים מתמקדות בהתנהגויות עתידיות אפשריות התקווה היא אם כל המאמצים.