משל עממי ידוע מספר על אדם שחכר חדר בספינה, ומרב שעמום או סיבה שאינה ברורה קדח חור ברצפת-תאו. וכשהקברניט שעבר במסדרון הבחין בכך, הזדעזע ושאל אותו מה הוא חושב שהוא עושה, ענה אותו אדם לא ממש חכם: מה זה עניינך? זה התא שלי!
בלי שהוא מבין כמובן שהחור שקדח בארבע אמותיו יטביע תוך זמן קצר את הספינה כולה. גם המציאות היום-יומית בעת האחרונה בעיר הקודש ירושלים שבאזור המרכז (כי כידוע ירושלים נמצאת גאוגרפית במרכז הארץ, וגם במקורות היהודים היא נחשבת למרכז העולם) מזכירה את המתואר במשל, שבו אדם שאינו ממש ראוי לתואר הזה בשל מעשיו הלא הגיוניים ולעיתים גם לא אנושיים, פוער חור במקום אחד- וכל מי שלא נמצא באותו זמן במקום אולי כלל לא מודע לאותו קלקול איום ונורא- שמסכן את יציבותו וקיומו של משהו גדול מהרבה מאותו מקום מסוים- ואם מדובר למשל במשהו שגם מכיל הרבה מאד אנשים- ובכמות גדולה בהרבה מספינה בים- הרי שהדבר מסכן גם את חייהם ואת המציאות השלווה יחסית בה הם פועלים.
בשבועות האחרונים ששאלו אותי מה המצב בירושלים עירי עם גוון קול חרדתי משהו, ניסיתי באמת לשדר תחושה של עסקים כרגיל, בעיקר בשל העובדה שאיני גר בשכונה קרובה למזרח ירושלים או לעיר העתיקה- ובאזורים שמכונים "ירושלים החדשה" לא ממש הרגישו את התחושה שמשהו רע מאוד מבחינה ביטחונית עובר על העיר שידעה תקופות איומות ונוראות, שהחשש הגדול ביותר של תושביה הוא מחזרתן להכות במציאות החיים המשתנה במזרח התיכון בקצב מהיר יותר מכדור תועה.
עוד באתר:
אבל כל זה השתנה אתמול בבוקר.
כשיללה איומה של סירנות החרידה את האוויר שמחוץ למרפסת באולפן קול-חי בירושלים המצוי במרחק שתי דקות בקו אווירי מבית הכנסת בני תורה בשכונת הר-נוף- הבנתי באותו הרגע שמשהו השתנה במציאות החיים בירושלים- וכששמעתי לאחר מכן את תושבי השכונה ושדרנים בתחנות שונות משתמשים בביטוי המזעזע אך הנכון לצערי הרב בהקשר למציאות בשטח באותו בוקר: "עלה המוות בחלוננו".
היה ברור לכל שלא מדברים יותר על זריקת אבנים כבדות על רכבת קלה, ולא על מכוניות שנהוגות בידי מחבלים המונעים בדלק של שנאה, וגם לא על מטורפים משנאה עם מברגים שמחליטים לתקן את הצורה של אברך חרדי מאחורי גבו- אלא על פצצות זמן מתקתקות שמתפרצות למקדש מעט- ומחריבים את נשמתו.
מאותו רגע, אי אפשר היה לחשוב יותר על מטורף בודד שקודח חור בחדרו שבספינה. מעכשיו המציאות בירושלים משולה לקבוצת נוסעים סמויים על ספינה שאורבת מכל פינה ליוצא מכל חדר כדי לתקוף אותו ברגע הבלתי צפוי ואולי גם הבלתי שפוי- ולזעזע בכל פעם מחדש את נפש האדם שכבר חשב לתומו שחזה בשיא הרוע האנושי- ומתפלא בכל פעם מחדש לאיזה מחוזות הוא עשוי להגיע כשיש בעולם כאלה שאינם חשים דבר מלבד שנאה נוראה.
וזו ההזדמנות לומר שלא לחינם נבחרו המילים "כל ישראל ערבים זה לזה". כי מרגע שהערבי הניח את החרב החדה על צווארי בני מה טובו אוהליך יעקב שבאו לשפוך שיחם בבית כנסת- כולם התאחדו בדעה שאין יותר מה להתלבט, אין יותר מה להסס, ואין דרך אחרת להגדיר את המצב מלבד מלחמה בלתי פוסקת על הזכות לחיות בכבוד, ולהאמין שכל עוד נשמת חיים באפה של האומה הישראלית – היא תיאבק על זכותה ללמוד בישיבות, לנסוע ברכבות קלות, להתפלל בבתי כנסת שלוש תפילות- ולהשמיע את קולה בגאון באומות ולומר: מי שיקדח חורים בספינת-דגל מחנה יהודה- יזכה שהקברניט הגדול יורידהו למצולות ולבאר-שחת.
כמו שנאמר: ואתה א-לוקים תורידם לבאר-שחת אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם- ואני אבטח בך.
