מדי שנה בהגיע פרשת וישלח אני מתרגש, והשנה ההרגש חזק יותר משום החלפת הקידומת, הגליון הנוכחי מכניס אותנו אל השנה העשירית מאז התחלתי לערוך את הגליונות.
וכדרכנו בקודש דלית מילתא דלא רמיזי באורייתא: וישל"ח ר"ת שנה י' לעריכת חידושים והגיגים.
ואיך הכל התחיל?
עוד באתר:
מדי ליל שבת אחר התפילה היו ניגשים אלי אברכים טריים, חלקם שנה ראשונה לנישואיהם ומבקשים ממני ווארט יפה להגיד בשולחן השבת אצל השווער, שמחתי לעזור, אדרבה, הנאה להפיץ את המתנות שהשי"ת הנחיל.
לאחר מכן המעגל גדל, אברכים היו מתקשרים אלי וכך גם מלמדים בחיידר שאתן להם ווארט מקורי שההורים יתפעלו איזה מלמד הם זכו לילדים שלהם וכאשר ראיתי שיש לזה ביקוש, עלה בדעתי להעלותם על הכתב בהקלדה ולתת לכל מי שיבקש ואף לשלוח באימייל, זה התחיל בכמה עשרות וכיום ב"ה נשלח למעל 5000 מנויים, 3000 באימייל וכ-2000 בוואצאפ, מלבד 'לדעת' ועוד כמה אתרים.
סיבה נוספת לעריכת הגליונות, עד אז היה הכל כתוב בכתב יד במחברות ויום אחד שמעתי את שני בניי שזיכני ה' והם ת"ח, שהם יושבים ומתווכחים על אחד החידושים שהיה כתוב במחברת וכאשר לא הגיעו לעמק השווה אמרו זה לזה: הלא המחבר לפנינו הבה ונשאל ונראה הצדק עם מי? כששמעתי זאת, חשבתי על אחר 120 שלי, כאשר בספרים שבניי יוציאו אחריי יהיה כתוב פירוש שאמרתי ומיד לאחר מכן 'ואיכא דאמרי, כך נתכוון אבא' או 'תרי אמוראי ואליבא דר' ישראל'.
החלטתי 'אם אין אני לי מי לי', לא אשאיר דבריי למחלוקת בין צאצאיי, אערכם בעצמי.
זכורני שבת אחת, מספר אברכים עמדו והקשיבו לווארט יפה על הפרשה, למחרת ניגש אלי אברך אחד ושואל אותי מאיפה הבאתי את הווארט של אמש? עניתי לו שלא ראיתי את זה באף מקום. מעניין, ענה האברך, כי אמש בסעודת ליל שבת אמר הבן שלי את הווארט הזה בשם המלמד שלו בחיידר ונראה לי משונה לחשוב ששניכם כיוונתם לדבר אחד.
מתברר שהמלמד מקבל את הגליון באימייל מדי שבוע ומשם זה הפך לקניינו.
ולענין אחר: הלילה הילולת ה'בת עין' זי"ע והוזמנתי לדבר הלילה בארבע סעודות לכבוד ההילולא וזה כבר בעיר הליטאית (לשעבר) לייקווד, אני מתאר לעצמי מה קורה בשאר מקומות בעולם.
רואים מזה איך 'לכל זמן ועת', עד לפני מס' שנים לא ידעתי על ספר כזה ולא ידעתי איך מאייתים 'אבריטש' וכאשר מגיע הרגע הנכון זה קורה ובענק, צריך ר' מיילך אחד שיצית את הלהבה והשלהבת עולה מאליה.
להבדיל אלף אלפי הבדלות, לפני שבועיים היתה קיימת ממלכה בשם 'סוריה' שנשלטה בעריצות בידי משפחת רודנים אכזרית עוד מלפני שנולדתי ולפתע כהרף עין הפכה משפחת הממלכה לאבק פורח וצל עובר.
כך יהיה בקרוב, 'פתאום יבוא האדון', כהרף עין יתגלה לפנינו המחזה המרהיב שאנו מחכים לו כבר 2500 שנה, מאז חורבן בית ראשון.
כל הפוליטיקות הקטנות והמחלוקות הקטנוניות ייראו פתאום כמגוחכות עד לזרא ונתבייש מעצמנו על מה שעבר עלינו, איך דברים פעוטים של שטות תפסו מקום במרכז חיינו, במקום להנות את הרגע ולשבח על הקיים.
דבר נפלא הרהרתי השבוע, כאשר הבחנתי שיעקב אבינו מתחנן על נפשו 'הצילני נא מיד' (ר"ת המן) והוא עוטף את הבקשה כמו סנדויץ', הוא פותח בהודיה על כל החסדים ועל כל האמת, ולבסוף הוא מודה על שהובטח לו 'היטב איטיב עמך' וכו' ובתווך הוא מכניס את הבקשה, ובספה"ק איתא כי כאשר מודים לפני ואחרי הבקשה, אין כח ביד החיצונים לעכב את הבקשה והיא מגיעה לכסא הכבוד עם העטיפה של ההודיות מסביבה.
אך מה היחס הרצוי בין הבקשה להודיה? גיליתי כי יעקב מוציא מפיו 32 מילות הודיה (כמנין לב) ורק 16 מילות בקשה, הוי אומר על כל מילת בקשה, אמר ב' הודיות וספרתי שגם בהלל יש את היחס הזה בין ההודיות לבין הבקשות (ראו בגליון מעדני הפרשה עמוד א' טור ימני).
נ.ב. למה אומרים 'אידישע נחת' ? אם זה לא אידישע, זה בכלל נחת? תירוץ נפלא לזה יש בפרשתנו, זה דווקא בעמוד השני בטור השמאלי.
