"איפה הכסף?" זו השאלה שיאיר לפיד חזר עליה שוב ושוב במערכת הבחירות הקודמת, ולמרבה הפלא במערכת הבחירות הנוכחית, אחרי שכיהן כשר אוצר, הוא לא מעלה שאלה זו על דל שפתיו. בשאלתו אז הוא רמז מפורשות לסקטורים מסויימים בישראל, החרדים והמתנחלים, כאשר המסר הברור היה שהוא יחזיר את הכסף למשלם המסים. לפיד מפחד היום לשאול, כיון שהשאלה נכונה כאז גם היום, והתשובה לה רק תציף את כישלונו כשר אוצר.
בכהונתו באוצר לפיד קיצץ תקציבים לחרדים ולמתנחלים, אבל לא הייתה מכך רווחה למעמד הביניים. אחרי כל הקיצוצים, הוא גילה שאין אצל החרדים כסף גדול, למעשה לא קיצץ להם אלא כמיליארד אחד עד שנים, פחות מחצי אחוז מהתקציב. ההישג המאד מוגבל הזה הוא הפספוס הגדול ביותר של מעמד הביניים וכלל החברה בישראל, מכיון שהוא עסק בתפל, הזניח את העיקר, ואיבד את ההזדמנות להביא לשינוי אמתי.
הכסף הגדול כלוא בעיוותים המבניים העצומים בכלכלה הישראלית, ריכוזיות גדולה בתחומים רבים, מונופולים חזקים שמועצמים באמצעות חסמי ייבוא, וועדי עובדים בעלי כוח דרקוני המוגנים בחקיקה מיושנת המתמקדת בשימור מקומות עבודה ולא הגנה על האדם העובד, "מיליציות מיסוי עצמאיות" המנצלות לרעה את השוק המאובן באמצעות כוח פוליטי, ביורוקרטיה עצומת מימדים החונקת יזמות ומצמיחה שחיתות. כך למשל רק אוליגופול הבנקים לבדו גובה מהציבור כ-10 מליארד ש"ח בשנה, וזה מכוח רגולציה מוגזמת המונעת כניסת מתחרים לשוק. שם הכסף. אבל כדי לקחת מהם את הכסף, צריך לצאת למאבק עבור מעמד הביניים, לא מספיק להצביע "שם הכסף".
עוד באתר:
להיאבק בחרדים זה קל ופופוליסטי, אבל הכסף לא איפה ש-קל. צריך להוריד מכסים, ולפתוח את השוק לייבוא חופשי, זה מה שיגרום לתחרות אמתית בתחום המזון ולהורדת יוקר המחיה. צריך לשנות את חוקי העבודה, ולשבור את כוחם של הוועדים הגדולים. יש להכניס ספקי שירות נוספים במקביל לחברות הממשלתיות, כמו למשל חברת החשמל ושדות התעופה, ולאלץ את המנגנונים שהתנפחו בחסות המונופול להתכווץ. יש להסיר רגולציה עודפת בתחומי הבניה והפיננסים, ולאפשר הגדלת היצע בתחומים אלה. כל מהלך שכזה כרוך בהכרח בשביתות ושאר ניסיונות להכאיב לציבור, אבל זה מה שנכון לטווח ארוך.
יאיר לפיד פספס את ההזדמנות הגדולה שניתנה לו, כמי שעמד בראש מפלגה גדולה יחסית ובלא שום מחוייבות לוועדים ועסקנים, יכול היה להכריח את המשק לרפורמות שהיו משמעותיות יותר מהרפורמות הכלכליות של נתניהו בשנת 2003. אבל לפיד בחר להיות נחמד לכל אלה ש"אצלם הכסף", והכאיב רק לחרדים בקיצוצים שלא תרמו כמעט כלום לטווח ארוך. במקום לפתור את מצוקת הדיור באמצעות הגדלת היצע, הוא בחר בקו פעולה תמוהה של איפוס המע"מ, כנגד דעתם של כל הכלכלנים, מה שרק היה מעצים את הבעיה וגורם לעליית מחיר כללית בגלל העצמת הביקוש.
כעת, באופן מעט אבסורדי, זו יכולה להיות שעתן הגדולה של המפלגות החרדיות. אם ישכילו לא להעלות דרישות סקטוריאליות, אלא ינצלו את כוחן במשא ומתן הקואליציוני וידרשו רפורמות מבניות במשק, אזי הן יכולות להביא בשורה עצומה למדינת ישראל.
רפורמות אלה יורידו את יוקר המחייה, והראשונים ליהנות מהן יהיו השכבות החלשות, והחרדים בכללן. החרדים יכולים להיות שותפים קואליציוניים זולים בהרבה מיאיר לפיד, וגם מועילים יותר ממנו דווקא עבור מעמד הביניים.
יתירה מזו, אם החרדים יגדילו לעשות ויציעו גם פתרון אמתי לסוגיית השוויון בנטל, בדמות העלאת שכר המשרתים וקיצור שירות החובה, אזי קיומן יכול להיות הבשורה הגדולה עבור החברה הישראלית.
פורסם היום בעיתון דה מרקר
