השבת נתחיל בעזר"ה את ספר ויקרא. סיימנו את ענייני המשכן ,ועכשיו עוברים לדיני הקורבנות. כשעברתי השבוע על הפרשה, משהו הציק לי.
סוגי הקורבנות והדינים שלהם היו מפורטים, אבל לא מצאתי פסוק שמתאר את פעולת הקרבן על האדם. התוצאה מתוארת וברורה, הקרבן בא לכפר על האדם.
אבל…אם נבדוק בפרשיות של בניית המשכן, מצאנו שם, "נדיבות לב" ,"נשאה רוחו", "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם". פסוקים שמתארים את המצב שבו נמצאים בני ישראל כשעסוקים במלאכת המשכן. את הגובה אליו הם מתרוממים.
עוד באתר:
מה מתרחש כאשר עוסקים בקורבנות? להיכן מתרומם האדם בשעת עבודת הקורבנות?
אז התחלתי לעבור שוב על הפרשה ונעצרתי בפסוק השני. "אדם כי יקריב מכם קרבן לה…." רש"י מביא מדרש, " למה נאמר אדם? מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל-שהכל היה שלו- אף אתם לא תקריבו מן הגזל" לפי דברי המדרש, התורה שינתה או הוסיפה מילה ,את המילה "אדם" כדי שנלמד שלא מקריבים קרבן מן הגזל.
מדוע יש צורך ללמוד בכזו צורה עקיפה מאדם הראשון? וכי לא נאמר בתורה "לא תגזול"?
ואם מאיזו סיבה יש צורך לחדד את ה"לא תגזול", אז הרי כשמשה מצוה על בניית המשכן הוא מזכיר קודם את השבת כדי ללמד שמלאכת המשכן לא דוחה את השבת,
אז גם כאן היה יכול משה להזכיר את "לא תגזול" בסמוך לעניין הקורבנות והיינו לומדים שאין מקריבים קורבן מן הגזל? מדוע יש צורך לכתוב במיוחד את המילה "אדם", וללמוד דווקא מאדם הראשון?
הרבנית אשתו של הגאון רבי שלמה זלמן אויירבך ,נפטרה בשבת. במוצאי השבת מיהר ר שלמה זלמן ל"שערי צדק" וירד במעלית לחדר המתים. קל להבין מה עבר בראשו באותם הרגעים, מחשבות…. זיכרונות….
מספיק אם נזכיר שבהלוויה אמר רבי שלמה זלמן ש"רגילים לבקש מחילה מהנפטר,אך את יודעת שאין לי על מה לבקש מחילה…". לאחד המלוים התבטא ר שלמה זלמן "ניסיתי להיזכר בכל הדרך מ"שערי צדק" עד הר המנוחות,אם היה ביננו משהו,אך לא נזכרתי בכלום."
כשעצרה המעלית באחת הקומות ,נכנס אליה אברך שהיה אחד מתלמידיו,ולא ידע כי הרבנית נפטרה לפני שעות ספורות. האברך פנה לרב וסיפר לו באושר כי אשתו ילדה בן בשעה טובה. ר' שלמה זלמן בירך אותו בלבביות ובמאור פנים,התעניין במצבה של אשתו…
הניגוד בין צערו של רבי שלמה זלמן כ"שמתו מונח לפניו" ,לבין איך שהתייחס במאור פנים לאותו אברך, כך מעיד אחד מהמלווים שהיה נוכח, היה בלתי נתפס. כשהכל הולך כפי המצופה….. כשהמצב רוח טוב וקל להיות נחמדים ומאירי פנים,הרגעים האלו הם לא הרגעים שבהם אנחנו מוגדרים כ"אדם".
האדם הוא מי שברגע שקשה.., "אוסף" את עצמו, מתגבר, מבליג… שם נמצא ה"אדם". כמה פעמים אנחנו מוצאים את עצמנו ברגעים שאין לנו כח להיות נחמדים? לפעמים אפילו אין לנו כח להמשיך, כי נפלנו וזה כואב, הפסקנו להאמין שאנחנו יכולים ומסוגלים…
נראה לנו שהאדם שבנו "הלך לאיבוד".
אם רק היינו יודעים שזאת האשליה הכי גדולה בעולם, היינו מגיבים אחרת..
הרגעים בהם אנחנו מרגישים "נפולים" ,הרגעים שבהם " אין לנו כח" הם הרגעים שמרכיבים את ה"אדם". האדם לא נמדד במעלתו אלא דווקא בחסרונו.
זה בסדר גמור שלפעמים אין לנו כח…. זה לא מצב שצריך ל"שנוא" אותו. זה מרכיב הכרחי ובלתי נמנע ביצירת ה"אדם" שבנו.
כשהתורה באה לדבר על כל ענייני הקורבנות, היא בהחלט מדברת על מקומו של האדם בשעת הבאת הקרבן.
ראשית התורה מגדירה את המצב בו אנחנו נמצאים בשעה שנצרכנו לקרבן. "אדם כי יקריב". זהו המהות של ה"אדם". כשאדם מתעסק עם הקרבן, במצב שהוא עדיין לא כיפר על עוונו, שם הוא נקרא אדם.
בל נטעה ונחשוב שזהו מצב שבו "אבד" האדם שבנו. בדיוק הפוך, שם נמצא "האדם שבנו"
זהו ה"אדם". אי אפשר להשמיט את המילה "אדם" זאת הכותרת של פרשת הקורבנות.
ואת זה ניתן ללמוד דווקא מאדם הראשון. קורבנו של אדם הראשון הוא הבסיס להבנת מהותו של האדם בעבודת הקורבנות. אדם הראשון לפני החטא היה בדרגה עצומה, עד שמלאכי השרת התבלבלו בו…כאילו הוא אלוקים. אבל היה גם את אדם הראשון אחרי החטא.
במדרש מסופר שאדם הראשון אחרי החטא נבהל כשירד הלילה וחשש ששוב לא תזרח השמש. אולי "אבד" האדם. כשראה ששוב זורחת שמח והביא את קורבנו. אחרי שחטא הוא הולך ומקריב קורבן- קורבנו של אדם הראשון.
אדם הראשון כשמביא קורבן מלמד אותנו שמכאן והילך זהו האדם. מתקן בונה ומתמודד. כך יוצרים אדם.
שבת שלום.
אפרים אפשטיין.
