אל תרביצו סתם לעצמכם; תכתבו הכל על דף

כאשר האדם מרגיש בלחץ או סובל מכעסים, בהרבה מקרים זה אומר שהוא מתעסק עם נושאים שהוא לא אמור להתעסק אתם, הוא מנסה לשלוט במה שאי אפשר לשלוט, במה שלא בידיים שלו לשלוט, האדם צריך ללמוד להרפות מלנסות לשלוט במה שלא בידיים שלו.

האדם יכול להשקיע ל'נאום בצורה יפה'. אבל הוא לא יכול להכריח את ה'לב' של האנשים האחרים שיקשיבו לו.

האדם יכול להשקיע במה שבידיים שלו אבל הוא לא יכול להכריח אותם להקשיב לו, אפילו שהוא מדבר בצורה יפה עם תוכן מרתק בכל אופן אולי השומעים מתוסכלים מאוכזבים עייפים ועוד כל מיני סיבות ומורכבויות שלא תלויות בו.

לכן האדם יכול להשקיע מאמץ זמן ואנרגיה במה שבידיים שלו, אבל להרפות ממה שלא בידיים שלו.

לכן האמונה והשכל דורשים שהאדם ייתמקד במה שבידיים שלו!, מה שהוא יכול לעשות, בזה ישקיע את מירב המאמצים

 

בהרבה מקרים כאשר האדם מרגיש לחץ בהלה כעסים רגשות שלילים זה בגלל שיש כל מיני 'נושאים לא מושלמים' בחיים שלו

הוא רוצה שיהיה 100 אחוז, וזה עדיין לא ברמה שהוא רוצה

אנחנו יכולים להשקיע אבל אי אפשר לדחוק את השעה

"כל הדוחק את השעה, שעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני השעה, שעה עומדת לו" (ברכות סד, א וכן עירובין י"ג ע"ב).

כלומר כאשר אדם מנסה בכח לקפוץ גבוה יותר ממה שהוא יכול  יותר ממה שנועד לו בשעה הזאת הוא הולך לפסיד

רש"י כותב במסכת עירובין שכאשר אדם מנסה להעשיר יותר מדאי, פותח עסק פעם פעמיים ושלוש, יוצא לשעות עבודה נוספות ורואה שלא הולך לו, ועם כל זה הוא מנסה ללכת רחוק יותר ולקפוץ גבוה יותר כדי להצליח, אומר לו הקדוש ברוך זו לא השעה שלך

"אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום" (אבות פ"ד מ"ג),

לכל אחד הקדוש ברוך הוא הועיד את זמן ההצלחה שלו, מצד אחד ימשיך האדם לנסות אבל מצד שני גם באמונה ובהבנה שהוא לא יכול להכריח את המציאות להגיע לתוצאות

יש אנשים כישרוניים שמוכנים לפעול גדולות ונצורות יש להם כח מוטיבציה ויכולות  ובכל אופן ההצלחה תהיה 'בזמן' הכל עשה יפה בעתו.

ולכן כל עשייה חיובית טובה שעושה האדם, הפירות  והתוצאות לא תמיד מגיעות בהתאם לתכנונים של האדם.

האדם פותח עסק, הוא משקיע בעסק הוא נחמד עם לקוחות הוא מביא מוצר טוב, הוא עושה עבודה טובה, אבל התוצאה לא תמיד תגיע בזמן שתכנן האדם, פעמים התוצאה תגיע כמה שנים אחרי מה שחשב האדם להצליח, זה לא אומר להיות 'עקשן' ולהמשיך במה שלא מצליח, עשה לך רב וקנה לך חבר ותבדוק האם אתה בכלל משקיע בעסק עם פוטנציאל

נבדוק עם אנשים חכמים עם גישה חיובית, מרבה עצה מרבה תבונה (פרקי אבות) אם יתברר שהרעיון העסק המהלך הוא טוב,  מבחינת הנפש של האדם היכולות של האדם הערכים של האדם, נמשיך, סבלנות נחישות התמדה, כאשר הפירות יגיעו, יתברר שכל ההשקעה שהושקעה בעבר לא הייתה לחינם אלא בעלת ערך ומשקל.

מצד אחד 'אם אין אני לי מי לי, ומצד שני כשאני לעצמי מה אני'(פרקי אבות) אני עושה את שלי והתוצאה בידי הקב"ה.

מתי תהיה תוצאה באיזה אופן באיזה צורה וכו, כל זה בידי שמים.

ולכן העבודה שלנו היא לא לשאול כל הזמן 'מתי נראה תוצאה, מתי נראה פירות, מה יהיה בעתיד' אלא בעיקר לשאול מה עושים בהווה.

נכון שצריך האדם מדי פעם לשאול איך מגיעים לעתיד טוב יותר, 'איזהו חכם הרואה את הנולד'

אך יחד עם זאת, לא להיות 'מכור' להתעסקות יתר בעתיד, אלא לשאוף לעתיד לא על חשבון ההווה, אלא בעיקר להתמקד בהווה, בעשייה ביום יום. בשגרה בפיתוח הכישרונות עשייה ומסוגלות של האדם.

כך מתפקד האדם בצורה מאוזנת רגליו בארץ בהווה וראשו בשמים, כך האדם רגוע שליו, לא אדיש אלא רגוע שליו ומתקדם.

כך האדם יוכל להיות רגוע בשגרת החיים

ואפילו בלילה הוא יישן טוב יותר, רגוע, כי הוא מצליח להרפות להירגע, הוא לא 'מכור לשליטה, ותוצאה'.

אנשים שלא מצליחים להירדם בהרבה מקרים זה אנשים שהם 'לחוצים' לתוצאות! הם רוצים תוצאות הם לחוצים לראות רווחים הם רוצים שליטה במקומות שאין שליטה ולכן הם לא רוגעים לא מרפים וגם בלילה לא נרדמים.

יש אנשים שהם 'לחוצים' על תוצאות והישגים ולכן הם מלחיצים את עצמם יותר ויותר,  הם מאשימים את עצמם הם מבקרים את עצמם, שוב ושוב אומרים שהם לא טובים לא יעילים, הם לא עסוקים בביקורת עצמית בונה עם תקווה אלא בביקורת עצמית שלהם את עצמם באופן שמשפיל אותם.

הם משפילים את עצמם, הם פוגעים בעצמם.

טוב שהאדם הוא ביקורתי מידי פעם כלפי עצמו אבל בעיקר חשוב שהאדם יפתח תקוה ואמונה ביכולות שלו

האדם במהלך היום מתמודד עם עשרות אלפי מחשבות, נראה לאדם שמחשבות זה 'סתם' מה שעובר בראש.

אבל באמת זה הרבה יותר רציני, המחשבות של האדם משפיעות על האדם, איכות החיים של האדם הם כפי איכות המחשבות של האדם, אם האדם חושב מחשבות רעות הוא מרגיש רע והוא מתפקד רע

אם האדם חושב רע, 'אני לא שווה אני לא מצליח אין לי סיכוי להצליח' אז הוא מרגיש לא שווה ללא תקווה, מרגיש שקוף ולכן הוא בכלל לא יוזם'.

אבל אם האדם אומר לעצמו, אני יכול להתפתח אני יכול לצמוח אני יכול להתרומם אני יכול להשתפר אז הוא יותר מנסה

התקווה היא אם ושורש כל המאמצים של האדם.

יש אנשים שלא מספיק להם לאמר את הדברים בראש

הם צריכים לעשות לעצמם סדר במחשבות ולכן הם צריכים לכתוב את הדברים על דף.

את המעלות את היכולות שלהם, ואז לעשות תוכנית עבודה, איך אני מתרגם את המעלות האלה.

לדוגמא יכולות של ניהול, יכולות של דיבור, חברה חזנות ועוד

לכתוב על דף את המעלות, ואז לכתוב איך מתרגמים את המעלות הלכה למעשה, מה עושים כדי לתרגם את המעלות האלה, 'לא המדרש עיקר אלא המעשה' לא רק לציין את המעלות לא רק לרשום מעלות אלא גם לרשום מה עושים ואיך מתרגמים את המעלות.

 

וגם אם יש בעיות וחסרונות חשוב שהאדם לא 'סתם ילקה' את עצמו אלא ירשום על דף את הבעיות קשיים התמודדויות חסרונות וגם יירשום על דף פתרונות, זו ביקורת בונה

ביקורת הורסת היא רק ביקורת! ביקורת בונה היא ביקורת עם תוכנית עבודה איך מתקדמים.

 

נקודה נוספת אנו רוצים להגיע לשלימות אבל בשביל להגיע לשלימות אנו חייבים לעבור דרך החוסר שלימות, שזה אומר להציב מטרות קטנות עם זמנים מוקצבים כלומר לא יותר מדי מטרות גדולות וזמנים לא ריאלים, וכך אנו מתקדמים מתחנה לתחנה

האדם רוצה לכתוב ספר כל יום הוא כותב שני עמודים, זו דוגמא של פירוק המטרה לתתי מטרות.

דבר נוסף לא להשוות את עצמנו לאחרים, אלא להתקדם בהדרגתיות.

נקודה נוספת גמישות בחיים, השינוי הוא אחד הדברים הבטוחים שיהיו בחיים שלנו.

אנו יכולים לנסות להחזיק חזק בעבודה מסוימת בחברה מסוימת אבל צריך גם להיות פתוח ולהיות גמיש לשינויים

שזה אומר שמידי פעם יש לנו שינויים, וזה אומר שאנו צריכים להתקדם ולא להישאר תקועים במקום העבודה הישן, הקב"ה סגר דלת אחת אבל פותח הרבה דלתות אחרות, הסיבה שאנו לא רואים את הדלתות החדשות כי אנו תקועים בדלתות הישנות

ואם יש דאגות בגלל ה'שינויים' החדשים בחיים, אפשר לקחת דף ועט ולרשום את הדאגות, לרשום את פרטי הדאגה ומה יהיה בעקבות המצב המדאיג, נכתב את הדברים נעביר על הדף נשחרר מהראש

וגם שהדברים על הדף נראה שכאשר אנו כותבים את הדברים הדמיונות הקשים של מה שעתיד להיות אותם דמיונות שמעוררים דאגה, אחרי שנראה אותם כתובים על הדף נראה שהם מועצמים בדמיון אבל באמת הם לא כ"כ גרועים

לדוגמא האדם מפחד בדמיון שלו שיפטרו מהעבודה, בדמיון שלו הוא 'חסר עבודה לא מפרנס ואין אוכל בבית'

זה הדמיון אבל אחרי שהוא מדבר על זה עם משהו

או כותב את זה על דף מתברר שלו שזה דמיונות מוגזמים של החרדה ולא של המציאות

המציאות היא לא כ"כ גרועה כמו שהדמיונות מנסים לשכנע את האדם.

לכן יש חשיבות לכתוב דאגות ולעשות סדר במחשבות

הניסיון מלמד שרוב הדאגות לא מתממשות, האדם מדמיין הרבה רע אבל הרוב לא קורה, הרוב נשאר בדמיון

אבל כאשר האדם משאיר את הדברים בדמיון אז נדמה לו שזה אמיתי  למה? כי הוא נשאר עם הדמיונות והוא חווה את הפחדים ולכן נדמה לו שזה כך יהיה באמת.

ככל שהאדם חושב מחשבה מסוימת הוא מתבשל אתה, אם הוא מתבשל אתה הוא חווה ומאמין לה ואז הוא חי על פי אותה המחשבה, והוא חושב שההרגשה שלו שהיא פרי המחשבה, נדמה לו שהתחושה שלו היא ה'אמת', אבל זה לא נכון, זו לא האמת אלא ההרגשה והתחושה

לכן סדר במחשבות עושה סדר ברגשות ובחיים

מצד שני זה לא אומר שהאדם אמור להכחיש את הפחדים תסכולים וחששות אלא שהאדם לא יישאב אליהם יותר מדי

כלומר האדם מרגיש תסכול או שעמום הוא לא צריך לאמר 'אני מרגיש טוב' אלא הוא צריך לטפל בהרגשה, לפתור את ההרגשה אבל מצד שני לא להתעסק רק ב'הרגשה הרעה' אלא גם בהרגשה הטובה שיכולה להיות.

מטרת הרגשות השלילים כדי שהאדם יירצה לתקן לשפר ולשדרג את איכות החיים

מטרת הרגש הרע לא שהאדם יישאר מרגיש רע

אלא שהאדם ישפר את מצבי החיים כדי להרגיש טוב

לדוגמא האדם משועמם, אין המטרה שהאדם יישאר תקוע בהרגשה

אלא לשאול את עצמי איך אני לא אהיה משועמם מה אפשר לעשות

הרגש מאותת לאדם מה אפשר לעשות להשתפר

זו הכוונה שמצד אחד אנו לא מכחישים את ההרגשה הרעה ומצד שני לא נשאבים להרגשה הרעה, אלא מתקדמים

 

עוד נקודה, אנו צריכים חברה טובה לא אנשים שהם מביאים אותנו לזליגת אנרגיה, יש אנשים מתסכלים מאוכזבים ביקורתיים אנו צריכים להימנע מקשר עם 'זוללי אנרגיה'.

צריך לדעת להתרחק ממי שגוזל מאתנו אנרגיה מיותרת, אנו רוצים אנשים שהם עוזרים לנו או אנו עוזים להם להתקדם 'הולך את חכמים יחכם'.

חברה נועדה להשראה תקווה והתקדמות לא ליפול

אנו שאנו מקדמים אחרים או שהם מקדמים אותנו אבל אם החברה מפילה אותנו, הם לא חברה טובה.

ואפילו אם לאותם אנשים יש ביקורת נכונה אבל הם אומרים את הדברים בצורה כואבת ומייאשת הם אומרים את הדברים פעם אחר פעם, הם אולי צודקים בביקורת אבל הגישה שלהם פוגעת בנפש.

ובאמת בהרבה מקרים האנשים האלה אפילו לא צודקים

הם רוצים להרגיש טוב עם עצמם והדרך להרגיש טוב עם עצמם זה להשפיל את האחר.

ובכלל בחברה צריך האדם ללמוד להביע את הדעה שלו, לא בצורה מעליבה אלא בצורה מכבדת ומכובדת, כאשר האדם מרגיל את עצמו שהוא לא מביע דעה הוא מרגיל את הנפש שהוא והדעה שלו 'לא שווה' וזה נזק לטווח ארוך

האדם לא צריך להיות 'הכי חכם' ולא כל דעה הכי מדויקת

נכון שעדיף לחשוב לפני שמדברים אבל יש כאלה שלא מפסיקים לחשוב לפני שמדברים עד שהם בכלל לא מדברים…

וזה כבר יותר נזק מתועלת.

מרוב שהאדם חושש איך להגיד הוא נשאר בודד בינו לבין עצמו והוא חושב את המחשבות שלו ונשאר בבדידות שלו.

נקודה נוספת, חסד ולהעניק לאחרים, כאשר אנו מעניקים לאחרים, 'טוב עין הוא יבורך' אנו מחזקים את תחושת המסוגלות שלנו תחושת הכח והנתינה לא עליונות על האחר אבל כן תחושת חשיבות וערך בחברה. מה שמחזק את ההערכה החיובית של האדם בעיני עצמו.

 

נקודה נוספת, הקנאה.

לפעמים אנחנו מרגישים מאוימים מהטובים מאתנו בעסק בעבודה בחברה או בכל תחום אחר, ואפילו שההיגיון מבין שתמיד יש טובים מאתנו, בכל אופן כאשר אנחנו פוגשים את ה'טובים והמצליחים' מאתנו אנו מרגישים את האיום.

דבר ראשון לקבל את הרגש, לא להיבהל ולאמר לעצמנו 'כן זה נורמאלי שאני מרגיש איום (אולי אפילו קנאה)'

אנחנו לא היינו רוצים להרגיש את ההרגשה הקשה, היא מבזבזת לנו זמן מרץ ואנרגיה, במקום להתעסק בעשייה צמיחה מינוף והרבה דברים נפלאים, אנו מתעסקים ב'אחר' ואיך הוא מאיים עלינו. פעמים אנו מרגישים שאנו כן טובים מהאחר ובכל אופן הוא מצליח יותר מאתנו מה שעוד יותר 'מתסכל וקשה'.

אז למה אנחנו מרגישים 'איום'?  האיום הוא מעין רגש הישרדותי שעוזר לנו להבין שיש משהו שהוא טוב ואנו צריכים להשתפר להתרומם להתעסק בעשייה שלנו!

אפשר ללמוד מהאחרים אפשר לקבל השראה מהאחרים, קנאת סופרים תרבה חכמה, אבל לא קנאה שמוציאה את אדם מהעולם.

כאשר האדם מרגיש איום הוא 'יוצא' מהעולם, הוא כבר לא מתעסק ביכולות שלו בעשייה שלו

אלא בהשוואה בינו לבין האחרים, כך האדם במקום 'להתקדם' הוא משבש לעצמו את השיגרה.

כאשר האדם מרגיש 'איום' מהזולת הוא פעמים אפילו מייחל שיהיה לו 'רע' שהוא יפסיד ייכשל הוא מחכה לשמוח בקלון חברו, האדם לא מתעסק בחיים שלו, אלא באיום האפשרי של חבירו עליו. תחושת האיום היא תחושה של חוסר וודאות חוסר ביטחון חוסר שלווה.

מה שמוביל להרבה רגישות כעסים חרדות מתחים ואפילו דיכאון

האיום גורם לאדם להשוות בינו לבין האחר, הוא אומר לעצמו, הוא טוב ואני יכול להיות יותר טוב או שהוא טוב אבל גם אני טוב, המח של ה'מאויים' (המקנא) חי בהשוואות.

כאמור ראשית הפתרון הוא 'לקבל' את הרגש לא להילחם ברגש!

לא להיאבק ברגש, לקבל את הרגש לאמר לעצמנו, 'כן  מותר לי להרגיש איום, זה לא נעים אבל מותר ונורמאלי כך להרגיש. כאשר האדם לא מקבל את הרגש הוא נלחם נגדו, כאשר הוא נילחם נגדו הרגש מתגבר יותר ויותר, לכן דבר ראשון לאמר 'כן אני מאוים'

'כן יש משהו טוב ממני'. כך יהיה יותר קל לקבל את המצב.

כעת צריך האדם להתרכז במה שהוא כן יכול לעשות, מהי העבודה שלו

הריכוז של האדם בהווה ב'כאן ועכשיו', מה כעת אני יכול ואמור לעשות

זה הפתרון לאדם.

כאשר האדם מרגיש 'מאוים' הוא מרגיש שאין לו וודאות במקום העבודה שלו, בחברה שלו, המעמד שלו, הוא מרגיש ומפרש את ההרגשה של קנאה כחוסר יציבות וחוסר ביטחון, האדם מפחד מנטישה אולי יפטרו או אולי יגלו שלא צריכים אותו, האדם בורח מהרגשות האלה, לכן יש אנשים שהם מכורים להצלחה באובססיה קיצונית כדי לשמור על הכבוד והערך הדמיוני שלהם.

ההשוואה גורמת לתחרות ההשוואה גורמת לסבל, והאדם לא מעריך את עצמו לא מייקר את עצמו לא מכבד את עצמו, האדם המאוים בודק כל הזמן האם הוא טוב וכמה הוא טוב.

הוא בודק האם היחס שהוא מקבל מאחרים הוא אכן יחס ראוי טוב מספיק, הוא משווה בין היחס שהוא מקבל לבין היחס שאחרים מקבלים.

האדם שמרגיש איום על העשייה שלו, זה אדם שהוא במרדף אחרי 'האישור שהוא מוצלח וטוב' האדם בצורה הזו מאבד את האותנטיות ואת היכולות שלו

האיום שחווה האדם מהזולת כמו גורם לאדם להשוות בינו לבין עצממו

 להיות הכי טובים, למרות שההורים שלנו כבר לא בתמונה.

ההורים הופכים להיות הקול הפנימי שלנו, הקול הפנימי שלנו נהיה מלחיץ ומפחיד והוא מביא אתו סכנות, פחדים וחרדות ששומרות עלינו במצב של תחרותיות וחוסר ביטחון עצמי בלתי מפסק האדם סובל מביקורתיות שלו כלפיי עצמו, במח שלו הוא 'מאשים את עצמו או משווה את עצמו ומדגיש לעצמו כמה הוא לא שווה.

ההתעסקות שלנו עם האחרים, היא התעסקות 'מעייפת ושוחקת' זו התעסקות שפוגעת ביכולות שלנו, התעסקות שמביאה להרבה חרדות זעם ותסכול, זו לא 'סתם להתעניין' אלא זה פחד, והתעסקות יתר עם אותו אדם מאיים.

החיפוש התמידי אחר אישור של האחר שאנחנו מספיק טובים מפתח אתו את הרעיון שרק לאחר שנשיג, נעשה וננצח במרוץ החיים אז נהיה ראויים לאהבה

הפתרון הבריא הוא 'לאהוב את עצמנו' לייקר את העשייה שלנו לייקר את התפקיד שלנו

להחשיב את העשייה הטובה שלנו.