טור אישי • בנפול אוהבך / צביקה יעקובזון

הוא היה המנכ"ל הצעיר בתולדות מדינת ישראל.
והמוצלח.

"ארבעים שנה לא קם לנו נציג כזה".
הוא בכלא בגללנו.

בייניש החליטה שהוא סכנה למדינה.
כלומר, החילונית. זה היה חטאו.

הוא ייסד את 'רשת-תלמודי-התורה' ואת 'אל המעיין'. מאות אלפי ספרדים נושעו מהרשת והתקרבו למעיין.
ואגב כך סידר פרנסה לאלפי אברכים.
הוא זקף גוום של הספרדים. שהמדינה רדתה בהם.

כשקיבל אירוע-לבבי אמרו: זה עוד תרגיל של דרעי.
בשיא הצלחתו חתרו נגדו קנאים.
גם מבית. בכל האמצעים. גם האסורים.
מניחים משקולות על זרועותיו ותובעים שימריא.

בתקופתו נעתרה המדינה לכל בקשה. נמנעה מתחיקה אנטי-דתית. לא הייתה אווירת שנאה. לא היה סיכוי למפלגת אנטי-יהדות.
תנועת התשובה ועולם הקירוב שגשגו.

אני נמצא בש"ס מיומה הראשון.
עליתי למרן הרב שך ושאלתי אם לקבל את ההצעה לשמש כמזכיר סיעת ש"ס. שאל: "מי הציע לך את התפקיד?". אמרתי: אחד, אריה דרעי. פסק: "אם הוא זה שהציע לך – תענה לו בחיוב".

עד היום. מקווה שזה לא האחרון.
אהבו את דרעי. העריצו אותו. גם שרון. גם פרס.
גם נתניהו.
אני מעריך אותו, אמר שמיר, כי הוא חכם.
מילאו תנאיו לא מיראה אלא מאהבה. לא פגעו בו ולא בשולחיו. ידעו שינצח, כי הוא צודק וגם חכם.
רבין לא צעד ללא עצתו. והשיב לו כגמולו.

בהצטרפות ש"ס להסתדרות, נגד דעת הרב שך, התפטרתי מתפקיד הדובר, ומישהו דיבר נגדי סרה בבית הרב. דרעי אמר לו: "הרב, וכי הוא אמור לדברר את ש"ס כשזה נגד רבו?". הרב קיבל עמדה זו וגער במבקשי פיטורַי.

ראשי ישיבות ביקשו ממנו חדר וקיבלו בניין.
ראשי עיריות הפכו עורם והאירו פנים. כי העריצו את שר הפנים הצעיר וידעו שישיב להם.
כולל טדי.
וגוראל.
ולהט-צ'יץ'.
היום זה ייתכן רק באספמיה. ואולי לא.

אולי זה עוד יחזור. שיתנו לו לנסות. שיפרקו את מטעני הצד.
זו שררה וזו שכרה?

כשיאיר צבן (מרצ) עתר לבג"ץ והביא לפיטוריו של מרן זיע"א מבית-הדין-הגדול, ראהו דרעי בדכדוכו וניחם אותו: "מעז ייצא מתוק. תן לי את הכוח וביחד נהפוך את המדינה".
ההבטחה מומשה.

בשנים 1984-1994 האדמה רעדה.
הרב עובדיה הפיח רוח חיים בעצמות היבשות; יהדות ספרד קמה וגם ניצבה.
לא עוד למשיסה.

מי שלא ראה את הברק בעיני האנשים באולמות אליהם נכנס הרב; מי שלא ראה את האש סביב גלימתו – לא ראה השתלהבות רוחנית והתלהבות אמונית.
'הרב עובדיה', כשדרעי אוחז בשולי גלימתו, היה מלכו של עולם.
אפילו השמאל הריע. בהלם.

ש"ס הוקמה, וארבעה עב"מים – כהגדרת אמנון אברמוביץ – נכנסו ב-84' לכנסת. דרך כוכבו של הרב יצחק פרץ.
ואריה דרעי כעוזרו, ואחר-כך כמנכ"ל משרד הפנים, הזרים מיליונים לכל דבר שבקדושה.
שמיר רתח.
גם מילוא ומרידור, שהתחייבו 'לחסל' את 'הבחור-הזה'.

עוד מערכת בחירות והתופעה החולפת זוכה לשישה נציגים.
ול-10.
ול-12.
ול-17.
430,676 מאזרחי ישראל אחזו אז בש"ס, בסיוון תשנ"ט (מאי 99'), אחרי 'צמח', וזעקו: "אני מאשים".

ואז ייעץ המייעץ לברק לתבוע מ'הרב' לערוף ראשו.
מי?
למה?
וראשו נערף.

גם ב'מעשיהו' נרדף. כשכתבתי ב'יום ליום' את הטור 'מכתבים לדרעי', בו כאילו דיווחתי לדרעי האסיר מה קורה 'בחוץ', נדרשתי לחדול. ולא – אפוטר.
לא חדלתי.
ופוטרתי. ועמי העורך יום-טוב רובין. מי שבזמנו 'יום ליום' היה מותג-על עד שדעך.

ומדובר באריה דרעי. שייסד את ש"ס. ואת 'יום-ליום'. נאמן מרן. על האסיר אסרו מלחמה ואסרו להזכיר שמו בעיתון. ובכלל. אם יכלו, השליכוהו לבור.

עם שחרורו תבע את פיקדונו. טבעי.
מי לא חפץ בחליפתו? מי לא יחפש להשיב כבודו? וגם להשיב את המהפכה ואת ש"ס למקומה.

ושוב – קמו עליו מחבלים.
ושונאים.

ההערכה לש"ס בזמנו גאתה.
ההערצה למרן פרצה גבולות.
גם שועים ומלכים שיחרו לפתחו ואיוו לעצתו.

על פי 'הרב' נשק ונפל דבר.
כולל מינוי שופטים ל'עליון'.
באוזני שמעתי את רבין, ב'הדסה', שואל את הרב זיע"א: "מי כבודו ממליץ שימונה לבית המשפט העליון?", כלומר על משבצת השופט 'הדתי'.
בעיני ראיתי את הרב מחייך ועונה: "מה שדרעי יגיד"…

תש כוחו.
אפשר ואריה דרעי יפסיד, כי העסקנות המשכרת תחסר לו. אולי ירוויח, כי מוצצי דמו יניחו לו. אולי.
אם יתברר כי אחת דעתו, לראשונה בחייו, לנטוש – אנחנו בוודאי נפסיד.

כן, ה'ליבא-בעי' הזה נבוך. מבולבל. תוהה.
גם אני. גם עצוב.

צבי יעקובזון הוא מזכיר סיעת שס בכנסת. טורו 'ליבא בעי' מתפרסם במדורו פתיתים שבעיתון בקהילה