הבחור עישן בשבת; כך הגיב הגר"ח קנייבסקי זצ"ל

האדם צריך לדעת לאהוב את עצמו, אהבה עצמית היא אהבה שהאדם אוהב את עצמו ללא תנאי, הוא לא שואל את עצמו ,'למה 'אני אוהב א"ע' אלא הוא פשוט אוהב את עצמו.

זו אהבה בריאה, טבעית שאמורה להיות, אהבה בלי תנאי, אך מצד שני יש באהבה הזו גם חיסרון גדול, כאשר האדם 'רק אוהב את עצמו בלי סיבה' אז האדם הוא עלול להיות מפונק ועצלן, כי הוא מתרגל שאוהבים אותו בלי שום סיבה, כך הוא מגדיר את הציפיות שלו מהחיים מהחברה מאנשים.

לכן מצד אחד צריך האדם לאהוב את עצמו בכל תנאי זה חלק אחד בנפש האדם, שהאדם אוהב את עצמו בלי סיבה ובלי תנאי, ומצד שני האדם כן מצפה להגיע לתוצאות טובות הוא כן רוצה תוצאות, ואם אין הוא אפילו מרגיש קצת מאוכזב וקצת קשה, ומצד הוא כן מרגיש טוב הוא כן מצליח.

כלומר הוא כן רוצה תוצאות…אלא שגם כאשר הוא מידי פעם נופל, הוא לא מיד נכנס ל'ייאוש ותסכול'…לא…

אלא הוא עובר מייאוש לתזכורת שהוא 'בעל ערך' אפילו שהוא לא חווה הצלחה, הוא 'אוהב את עצמו אפילו אם הוא נכשל, הכישלון, הא לא 'משבר' הכישלון לא מייאש אותו.

הוא אוהב את עצמו בלי תנאי, אבל הוא גם לא מסתפק באהבה הזו, אלא הוא גם רוצה אהבה שהיא תלויה בתוצאות, אלא שאם אין תוצאות הוא לא 'מתייאש'.

ואהבת הילדים לעצמם תלויה באהבת ההורים לילדים.

אם ההורים אוהבים את הילדים באופן ראוי ונכון, אז גם הילדים לומדים לאהוב את עצמם בצורה בריאה ונכונה.

חשוב לזכור המתווכים בין הילדים לבין המציאות זה ההורים.

אז ההורים מצד אחד אוהבים אהבה שלא תלויה בדבר, ומצד שני הם אוהבים אהבה שהיא מצפה להתקדמות.

אם יש רק אהבה ללא תנאי, זו אהבה לא בריאה בגלל שהיא אהבה שמטפחת ילדותיות, אוהבים אותי כפי שאני זה נזק, זה לא מגדל את הילדם לאהבה בריאה, זה לא מגדל את הילדים לצמיחה… אלא פינוק

הילד בוכה מתלונן והוא מצפה לקבל תמורה, הוא רוצה תמורה, בלי 'סיבה' ראויה, הוא רוצה תמורה ואם הוא לא מקבל מה שהוא רוצה הוא בוכה מתלונן עצוב וקשה לו.

הוא מרגיש מקופח והוא מעצים את הרגשות הרעים יותר ויותר.

הוא מתרגל לאהבה בלי תנאי, הוא חושב שאמורים לאהוב אותו שזה אומר להעניק לו בלי חשבון

הוא לא גודל מפותח שמבין את מורכבות החיים אלא הוא גודל באופן כזה שהוא לא מוכן ל'חיים האמתיים' הוא מוכן רק לחיים שהוא מכיר והוא רוצה כפי התוכנית שלו, מה שמייצר תסכול כאב והרבה אכזבה, שהרי אנשים לא יעשו מה שהוא רוצה כל הזמן.

הוא גודל להיות סוג אדם שהוא לא יודע להכיל טעויות. הוא לא מוכן לתקן מה שנדרש, הוא מצפה שיאהבו אותו בכל מחיר

מצד שני ישנה התנהלות אובססיבית, אהבה שהאדם אוהב את האחרים והוא מצפה מהאחרים רק לתוצאות, הוא מצפה מאחרים לתוצאות הוא מצפה מעצמו לתוצאות, רק תוצאות.

אין לו פשרות אם הוא לא הצליח כפי שהוא רוצה, הוא כועס ומתוסכל מעצמו, הוא אובססיבי בעניין הוא מצפה לאהבה בלי פשרות.

הוא מצפה מעצמו שהוא רק ייצמח ואם אין התקדמות הוא נעשה  אובססיבי ולחוץ הוא רק רוצה תוצאות.

אם אין תוצאות הוא מלא ברגשות אשמה חרטה וביקורת עמוקה כלפיי עצמו, יש לו שנאה עוינות וכעס כלפיי עצמו, הוא לחוץ להצליח ואם לא…

הוא לא שווה.

 

המצב הבריא הוא שהאדם צריך שיהיו בו בתוכו שתי אהבות

1 אהבה ללא תנאי

2 אהבה עם תנאי

 

וכך גם באהבת הקב"ה הוא גם אוהב אותנו ישראל: "אע"פ שחטא ישראל הוא"

ומצד שני עשייה ואם אין עשייה יש תוצאות רעות, כל האומר הקב"ה וותרן יוותרו מעיו.

ואם יש עשייה יש תוצאות טובות, האדם זקוק לשני סוגי אהבה, גם אהבה ללא תנאי וגם אהבה עם תנאי.

אבל צריכים להיזהר כי פעמים ההורים מעודדים רק כאשר הילד מצליח מה שמעביר מסר לילד שאם הוא לא מצליח הוא לא שווה.

ולכן כאן אנחנו צריכים להכניס נתון נוסף לכל הפרשה, שההורים צריכים להיות מומחים להיות 'מאמינים' בילדים שלהם

עידוד זה נפלא אבל פעמים זה גם מסוכן, למה? כי אם אני מעודד הוא שווה ואם הוא לא הצליח למרות העידוד הוא מתייאש…

הוא כבר לא רוצה לעשות ולכן הדבר הגדול זה לא העידוד אלא האמון בילד!

ונסביר ונפרט בעז"ה:

להאמין בילד, ככל שאנו מאמינים בילדים אנו מעבירים מסר לילד אתה חשוב אתה בעל ערך אתה יכול לבחור

אם הילד מרגיש שמאמינים בו זה העידוד הגדול ביותר! והאמון של האדם בעצמו זה הבסיס לכל הצלחה עתידית, ומדוע? כי הכאב של כישלון הוא יותר מאשר הרצון להצליח!

האדם רוצה להצליח אבל ככל שהוא חווה כישלונות הוא חווה יותר ייאוש ותסכול, הוא יותר מתוסכל מעצמו, הוא יותר חווה את החוסר אונים הוא פחות מאמין בעצמו, ככל שהוא פחות מאמין בעצמו, הוא פחות פועל עושה יוזם וגם כח הרצון שלו נחלש יותר ויותר

הכאב של כשלון הוא קשה, ואם הוא נכשל כ"כ הרבה פעמים הוא כבר לא מחפש עוד להצליח

הוא מאבד את האמון שהוא יכול להצליח

אפילו אם מעודדים אותו הוא לא מחפש להצליח

הוא נכשל והוא לא רוצה עוד להיפגע.

למה? הבעיה העמוקה היא שהוא לא מאמין בעצמו

אם ההורים לא מאמינים בילד הילד גם לא מאמין בעצמו

אם הילד לא מאמין בעצמו אז הוא כבר לא מנסה לשאוף לרצות ולעשות אלא הוא בעיקר כמו אדם חרדתי מנסה רק 'לא להיפגע' אבל הוא לא מנסה 'לעשות וליזום'.

ולכן חשוב לזכור את הנוסחה: האמון

ההצלחה היא לא העשייה של הילד וגם העידוד לילד הוא אמנם טוב אבל הוא לא הדבר העיקרי, העיקר זה  זה האמון שלנו בילד.

עידוד מעביר מסר רק אם תצליח אתה שווה!

אמון זה אנו תמיד סומכים עליך ומעריכים אותך על כל עשייה שאתה יוזם פועל ועושה!

מבינים את הדרגה שלך אפילו אם היא נמוכה… אנו מפרגנים מחזקים ומעודדים ומאפשרים לך להחליט

פעמים ההורים מעודדים את הילדים רק למה שמתאים לערכי ההורים, וכך הילד נעשה 'בכלא רגשי' אף אחד לא אמר שהוא לא בסדר, אבל הוא מבין שאם הוא מצליח בלימודים הוא שווה

ואם הוא מצליח לשיר יפה, זה לא משהו מיוחד…

לפעמים באמצעות העידודים ההורים משתלטים על הילדים, 'בתחום זה הוא כן יקבל עידוד ובתחום אחר לא'.

בהדרגתיות הילד מבין שרק אם הוא יתחתן עם מי שההורים רוצים רק אם הוא יעבוד במה שההורים רוצים אז הוא בעל ערך.

כלומר ההורים רוצים לעודד אבל רק לפי הכללים שלהם,  במקרים כאלה פעמים שההורים לא עוזרים אלא עושים נזק, למה?

כי זה עידוד מלחיץ, המסר הסמוי של העידוד הוא אתה לא מעניין אתה לא שווה אתה לא ראוי אתה לא בעל ערך מה שמעניין זה רק 'הדרגה הגבוהה שאנו נמצאים בה' אתה והחוויות שלך לא מעניינים אותנו, 'אוהב לשיר אתה אוהב פעילות גופנית אתה מצליח בחברה'…זה לא מעניין אותנו אותנו מעניין רק לימודים ולכן רק  שם אתה תקבל פירגון ועידוד.

 

ההורים בצורה סמויה מרעיפים עודף עידוד ובכך מקבעים את הילד במסלול שהוא 'נאלץ' להיות בו, לא כי הוא בוחר, אלא כי הוא מחפש להיות שייך להורים, הוא לא בוחר אלא נאלץ.

הוא פעמים שונא את דרך ההורים הוא נגעל מדרכם הוא רוצה את העצמאות שלו, אבל הוא לא מצליח להגיע לעצמאות כי אם הוא יגלה עצמאות בסגנון ההתנהלות שלו בחברה או בלימודים הוא יקבל עונש, או עונש גלוי או עונש של 'אין מחמאות יחס ופירגון'. גם זה עונש, עונש סמוי

אנו ההורים צריכים לבטא את 'האמון' אנו מאמינים בך שאתה בוחר טוב שאתה בוחר נכון שאתה עצמאי יש הורים שצריכים להאמין בילד שלהם שהוא יכול ללמוד רק שעתיים ביום, זהו!

שם לעודד שם לחזק ולא לפי הכללים ודרכי השיפוט של ההורים, אלא לחזק ולעודד ולאפשר לילד לקבוע שזו מערכות היכולות שלו. ככל שאנו מאמינים בו אנו 'מזריקים' בו 'זריקת' אמון.

ההורים רוצים את טובת הילד, אלא שהם חושבים בטעות שטובת הילד היא רק מה שהם רוצים.

האמת היא: שההורים בוחרים את המסגרת הם מעניקים מסגרת והילד צריך לבחור בה וזה התוכן של המסגרת.

הילד קיבל מההורים ערכים אבל הוא חייב לבחור! אנו רוצים שהוא יהיה במסגרת מסוימת

עם חברים מסוימים עם לבוש מסוים, זו המסגרת

בתוך המסגרת שהוא ייבחר את הלבוש שהוא רוצה

שהוא ייבחר את החברים שהוא רוצה

אנו נעודד אותו ונאמין בו שהוא עושה את הבחירות הנכונות בתוך המסגרת שאנו יצרנו עבורו

הוא ייבחר, ניתן לבחור את הכובע שהוא רוצה ניתן לו לבחור את המותג של החולצה שהוא רוצה.

אם לא ניתן לו בהווה לבחור הוא ייבחר בעתיד בצורה הרבה יותר גרועה.

–אי אפשר לחסום את כח הבחירה של הילדים אם ננסה לחסום את כל הבחירה של הילדים נקבל בחירות גרועות בעתיד.

 

להורה חשובה התדמית של המשפחה, והוא צודק זה נכון, יש כל מיני מרצים ואנשי חינוך שמזלזלים בהורים ואומרים, מה איכפת לכם מהתדמית שלכם, העיקר הילד שלכם, וזה  שטחי ולא נכון.

אפילו בהל' חנוכה אם יש לאדם שני פתחים הוא מדליק נרות חנוכה בשני הפתחים, מדוע? פתח אחד כי זו המצווה והשני שלא יאמרו שהוא לא מדליק, התדמית של האדם ושל המשפחה היא חשובה

ההגדרה היא לא 'מה איכפת לך מהתדמית שלך'

ההגדרה הנכונה היא יש כאן תדמית שלכם ההורים ושל המשפחה ויש את הילד שהוא נופל או שונה מהדרך של ההורים.

התדמית של המשפחה היא חשובה גם לשאר האחים והאחיות.

והמסר להורים הוא בשביל התדמית של המשפחה, אנו צריכים לבטא אמון, דווקא אם נרפה ונבטא אמון אז הוא הילד הנער או הנערה יוכלו לבחור בדרך הערכית התורנית, אמנם נכון שהוא לא ייבחר בבת אחת…אבל הוא מתחיל תהליך.

העבודה שלנו בגיל ההתבגרות להרפות ולעודד לבטא אמון וחיזוק כח הבחירה שלו

המסר הסמוי 'אנו סומכים עליך'!

זה לא הגיל של 'להעביר מסרים' אלא גיל של 'אנו סומכים עליך'.

לפעמים הילד בן 15 או 20  – ובכוחות הנפש הוא חלש אולי בשכל הוא גאון

אבל בכוחות הנפש פעמים שהנערים חלשים מאד.

הם רק יודעים להקשיב הם לא יודעים לבחור הם לא מאמינים בעצמם שהם יכולים לבחור

אנו צריכים לעודד ולחזק את כח האמון של הילד

יש הורים שהם רודפי שלימות הם אומרים יש 'אמת או שקר' זהו!

אם לא מושלם לא כדאי.

כך בטעות אומרים ההורים, אבל הנכון בשלב הזה בחיים זו המגמה, אם הוא במגמה אם הוא בעשייה זה טוב.

טוב לעודד אבל לא רק לעודד

גם לעודד וגם להעביר מסר אני סומך עליך

אני מעודד אותך על 15 דקות שלמדת כי אני סומך עליך שזה מה שאתה יכול ומבין שזה מה שצריך בשלב הזה.

סומך עליך בעניין חברים שלך בעניין התנהלות חברתית בעניין כל מיני בחירות שלך בחיים

האדם הוא תמיד בתנועה, האדם צריך תמיד להרחיב את 'איזור הבחירה' וההורים ככל שהם מאמינים בילד הם לוקחים סיכון, הם מרפים משליטה אבל הם מאפשרים לו את הסיכוי לבחור

הוא לא בטוח ייבחר, אין בטוח אבל זו הגדלת הסיכוי שהוא יירצה לבחור.

שאלו פעם את מרן הגר"ח קנייבסקי זצ"ל אם נער שהוא שנה ופירש  הוא מעשן בשבת, הוא מוכן להתחיל בצעדים ליהדות הוא רצה לקבל אישור שהוא במגמה טובה והוא אמר שהוא מתחיל רק ב…לא לכבות סיגריה בשבת. האם זה ערך שאפשר לעודד אותו? הוא אמר שכן! כי אם זה נק' מאמץ אז לפום צערא אגרא

אנו סומכים עליו שזה המאמץ שלו, מאמינים בו שזה המאמץ שלו, וזהו, מאמינים בכוחות שלו, ביכולות שלו באתגרים שהוא מגדיר אותם כאתגרים לא מתווכחים אתו על הדרגה שלו, אלא מאמינים שזו הדרגה המאמץ שלו ועל זה אנו מפרגנים לו.

זה העידוד הנכון, עידוד ואמון, אנו מאמנים לו שזו הדרגה שלו.

מאמינים בו מאמינם שזו היכולות שלו,

כעת אם נעודד אותו על דרגות שהן לא בשבילו, הוא למד שעה ברצף ואז אנו מעודדים עוד ועוד, אנו עלולים להעביר לו מסר שאומר רק כך אתה שווה…מה שיותר מלחיץ מאשר מעודד

לכן כן נעודד אותו על השעה שהוא למד, אבל לא רק שם, אלא גם בעוד תחומים

וגם בלי השוואות בינו לבין האחרים, ראינו שהוא 'עשה והתקדם' אנו מעודדים ומחזקים.

כך אנו מצד אחד אוהבים אותו כפי שהוא ומצד שני אנו מעודדים אותו שיתקדם ליותר ממה שהוא, אבל הוא בוחר את קצב וסגנון ההתקדמות

אנו לא רק מפרגנים על תוצאה שנראית לנו הגיונית

אלא אנו מפרגנים את התוצאה שהוא בחר והגדיר שהוא מסוגל לעשות

אדם צריך כבוד צריך הערכה ובעיקר ילדים חייבים לקבל מההורים שלהם

וזה לטובה לתועלת כך אנו יכולים שהילדים יהיו תלויים בנו וכך נוכל להעביר להם ערכים.

פעמים הילד לא מצליח הילד נכשל מה הורים עושים… משפילים יותר ויותר.

אם אנו משפילים אנו הורסים את הנפש שלו.

לא מאפשרים לצמוח הצמיחה היא בתנאי שאנו מבינים שיש לו את הדרגה שלו את המקום שלו

אנו סומכים עליו מאמינים בו, אנו ההורים מאמנים בו שהוא תעשה בחירה נכונה אנו סומכים עליו.

אנו מפרגנים מעודדים מחזקים את ההתקדמות שלו!

לא להשפיל ולא להשוות את הילדים, הילדים מתמודדים עם אתגרים אדירים!

אתגרים קשים, אתגרים מסובכים אנו חייבים לא להשוות אלא לעודד.

לחזק לפי עולם המושגים של הילד, בשלב הזה של החיים, לפי היכולות שלו

והילד חייב להרגיש שהוא שווה שהוא טוב

אם הילד מרגיש שהוא לא שווה בתור 'אדם' בתור בחור או בחורה

הנער או הנערה מוצאים בקלות רבה עשרות דרכים להיות 'שווים'

הם מתלבשים בצורה מבזה שלילית וכך הם מקבלים אישורים לגבריות או לנשיות

הם מקבלים אישור לבגרות שלהם מ… חברה זולה…

במקור הילדים רוצים לקבל את ההערכה ואת הכבוד מאתנו

אנו גם מקבלים את הדרגה של הילד מקבלים את המצב שלו

אבל אנו גם מעודדים את הילדים בדרגה שהם נמצא בה בשלב הזה של החיים

האדם כדי להעריך את עצמו יותר ויותר הוא צריך להאמין בעצמו להאמין בדרגות בהדרגתיות

וזה חשוב שכשהוא מתקדם הוא יאמר לעצמו, כעת אני 'התקדמתי' 100 אחוז מה שאני יכול ואמור להתקדם.

אני לא יכול להתקדם יותר ממה שהתקדמתי ומה שהקדמתי זה נפלא.

למה זה חשוב?

ההישגים הם חלק מהערכה העצמית הגבוה של הילד, הוא מעריך את עצמו.

אבל הוא חייב לדעת שהוא בתהליכים של התקדמות

האדם בהרבה מקרים הוא בשלבים מסוימים מנסה  הוא מנסה ולא מצליח הוא עלול להגיע למצב של ייאוש

אז למה בכל אופן הוא מנסה ולמרות הייאוש הוא מתקדם?

בגדול הוא לא נשבר…הוא תמיד מתעודד

כי הוא מאמין בעצמו, כי הוא סומך על עצמו.

אבל אדם שלא מאמין בעצמו אדם שאין לו שליטה עצמית

הוא 'נשבר' הוא כבר לא מנסה הוא לא מנסה עוד.

הרצון לעשות השליטה עצמית זה מהותי להמשך הנסיונות של הילד וזה תלוי באמון של האדם בעצמו באמון שלו ביכולות שלו להתקדם בהדרגתיות למרות המכשולים.

נער שלא אוהב את עצמו, אי אפשר לדבר אתו

ואהבת לרעך כמוך – הנחת היסוד שאדם אוהב את עצמו, זה הבסיס לבריאות הנפש.

למה שהאדם יישמע צווי, כי הוא אוהב את עצמו.

רק אם האדם אוהב את עצמו הוא יוכל לרפא את עצמו.

האדם צריך לשקם את עצמו על ידי שיש לו בסיס שהוא אוהב ומאמין בעצמו.

 

אחת התכונות החשובות להצטיין זה לא שכל ולא כישרון, זה 'אהבת המאמץ'

מי שלא יודע ולא אוהב להתאמץ – תענוג ללא מאמץ זו קללה.

החברה אומרת שתענוג זו המטרה ואם אפשר לעקוף את המאמץ – זה הכי טוב, אבל זה מבט רע.

המבט הנכון הוא מאמץ הוא ערך – ולכן התענוג ללא מאמץ – אין לזה ערך.

בחיים צריכים לאהוב לבחור ולהתאמץ

מי שלא אוהב מאמץ ולא אוהב להתאמץ יהיו לו בעיות קשות בחיים, כי החיים מלאים באתגרים והכלי והגישה זו אהבת המאמץ

אהבת המאמץ זו אהבה של האדם את עצמו אפילו אם הוא לא מצטיין אלא הוא 'מתקדם'

אם ההורים רוצים רק שלימות, פה אנו בבעיה.

אם האדם אוהב את עצמו הוא לא נבהל מכישלונות שלו.

התרבות היהודית מעודדת צמיחה.

בתרבות החילונית אם האדם הוא זמר טוב אבל הוא לא מוסרי גנב ומסומם, עדיין יישמעו את השירים שלו, למה? כי הוא הוא מצטיין

הוא השקיע בתחום אחד בחיים שלו, ביהדות האדם הזה אין לו ערך, למה? כי באותו תחום הוא טוב

אבל בדברים אחרים

 

אם האדם מרגיש שהוא שווה רק  – אם הוא משתלם זה גם רע!

זו רדיפת השלימות, אם הוא לא לגמרי מצטיין זה לא שווה בכלל!

עודף שלימות עלול להוביל ל'קריסה' רגשית זה כבר רע לאדם.

הנער יכול לגדול בתחום אחד – ובתחום אחר לההירס

התרבות החילונית 'מתיחה' והתרבות החילונית – משוגע זמר אדיר מצטיין בתחום אחד

אבל נהרס בתחומים אחרים

הוא נהרס בתחומים אחרים במשפחה או בתחום אחרים…

ולכן החברה מעודדת הצטיינות החברה מרוויחה מכורים לעבודה זמרים ועוד נמתח לתחום אחד !!! אבל נהרס בשלום בית בהתמכרות לסמים….

ביהדות – העיקר הצמיחה הרחבה!!

לא העיקר שיצליח בלימוד…הוא לא מאוזן מותחים אותו יותר מדי

הוא צריך 'איזון' להינות לשמוח להתענג מכל מערכת החיים.

דלק הנפש תענוג – אין חיים בלי תענוג

צריכים איזון בין התענוגות   גופני נפשי ורוחני

בצום ביום הכיפור הוא סובל מאכילה אבל נהינה מנפש ורוח סך הכל הוא נהינה!

אז זה בונה אותו

אך ביום כיפור אם הוא סובל מאכילה ולא מרגיש כלום – לא נפשית ולא רוחנית הוא יותר סובל!

לא שמותר לאכול אסור לאכול

אבל זה לא בונה.

 

עוד  – אחרי הפעולות נמשכות אחרי הלבבות  – מכריח את הילד ללמוד ולהתפלל – מה קרה…הוא שונא  להתפלל…למה לא עובד.

אם אני מפקיר אותו הוא לא ייתפלל

אם אני לוחץ אותו הוא שונא את זה….

איזון…

נעניק אותו לפי הדרגה שלו!!

נפרגן לפי הדרגה שלו!

אנו צריכים לגרום לו לאהוב – איך הוא יאהב – התשובה היא – שהוא ייבחר!!

התענוג – שהוא ייבחר!!