שורשיו של שיר זה נטועים ברגע בריאת האדם – הרגע המכונן בו נפח הקב"ה נשמת חיים באדם הראשון, כמו שנאמר "ויפח באפיו נשמת חיים". הזוהר הקדוש מלמד אותנו "מאן דנפח מתוכיה נפח" – כלומר, מי שנופח, נופח מתוך מהותו הפנימית. ברגע הזה העניק לנו הקב"ה "חלק אלוקה ממעל ממש", כפי שמסביר בעל התניא.
נשימה זו היא המקור לנשמת ישראל – אותו קשר בל יינתק עם בורא עולם. הקשר בין המילים 'נשמה' ו'נשימה' מזכיר לנו שכל נשימה שלנו היא המשך ישיר לאותה נשימה ראשונה של הבריאה. כפי שמלמד רבי לוי בשם רבי חנינא בבראשית רבה: "על כל נשימה ונשימה תהלל י-ה" – על כל נשימה ונשימה עלינו להודות לה'. כל שאיפה ונשיפה הן הזדמנות להתחבר מחדש לאור הנשמה ולניצוץ האלוקי שזורם בתוכנו.
לא במקרה יוצא השיר הזה בחנוכה, חג האורים. חנוכה הוא זמן להדליק את האור הפנימי, להאיר את החושך, ולהכיר בניסים שה' עושה לנו בכל רגע – בדיוק כמו נס הנשימה. להבות החנוכיה מזכירות לנו שגם אור קטן יכול לגבור על חושך גדול. ועם כל נשימה, יש לנו הזדמנות ללבות את להבת הנשמה שלנו, ולתת לאורה להאיר בעולם.
עוד באתר:
קחו נשימה עמוקה. עם כל נשימה, תרגישו את האור והאהבה האינסופיים של הקב"ה ממלאים אתכם. כמו נרות החנוכה, תנו לנשמה שלכם להאיר את העולם בניצוץ האלוקי שלה, ולהביא חום, תקווה ובהירות לתוך החושך.
