רבנו משה בן מימון [הרמב"ם] נולד בקורדובה שבספרד, בערב פסח ד"ש תתצ"ה.
אביו רבי מימון שהיה בן למשפחת דיינים מיוחסת ותלמידו המובהק של רבי יוסף מיגאש אשר שימש כדיין בעירו , והיה מורו של הרמב"ם בנעוריו.
כמו אביו, גם הבן למד אצל הרב הגדול – רבי יוסף מיגאש וכבר מנערותו אמר עליו רבו כי "זה הילד אדם גדול יהיה, ולאורו ילכו כל בני ישראל ממזרח שמש עד מבואו".
עוד באתר:
הצימאון האדיר של רבי משה לחכמה, לחכמת כל העמים, יצרה חברות אמיצה בינו לבין בנו של "אבן אפלח האישביליי" עילוי מוסלמי, והם קראו יחדיו ספרים בחכמת הטבע, החשבון, הרפואה והפילוסופיה. חכמות אלו השפיעו מאוד על הרמב"ם והעשירו את עולמו, בחינה של "חכמה בגויים תאמין".
ביחד עם לימוד המדעים והפילוסופיה שוקד הוא על התורה. הוגה יומם ולילה בכתבי הקודש ובתלמוד ובגאונים ולא עובר זמן עד שיוצא לו שם של עילוי נפלא שלא ראו כמוהו.
ימי השלווה בקורודובה לא ערכו ימים וכאשר מלאו לרמב"ם 13 שנים פולשים המוסלמים הקנאים לקורודובה וביאים חורבן והרס על קהילות ישראל. בתי כנסת וקהילות שלמות נחרבות ויהודי קורדובה אשר מסרבים לקבל עליהם את דת האסלם נעים ונדים לכל קצוות הארץ. בין גולים אלו נמצאת גם משפחתו של רבי מימון, הרמב"ם נודד ביחד עם הוריו, ובימים אלו הוא מנצל את הזמן להחכים וללמוד תורה ומדעים.
לאחר נדודים בספרד עם משפחתו – בעקבות שינויים מדיניים שנבעו מכיבושה של ספרד ע"י המוסלמים –יוצא הרמב"ם לפאס שבמרוקו, לחיות שם עד יעבור זעם.
בפאס שוהה הרמב"ם כחמש שנים.
בשנות העשרים לחייו היה הרמב"ם כאשר הגיעו לפאס אשר במרוקו, זה המקום בו נתפרסם שמו בין היהודים ובין הגויים כחכם ומלומד, עד שאחד הפילוסופיים הערביים אשר במרוקו התפאר בפני המלך כי למד חכמה מן המורה הגדול החכם היהודי אבו עמראן מוסא מימון עבד אללה. היהודים בפאס היו כפופים לדת המוסלמית והדיכוי שם היה רב עד כדי כך שהיהודים היו הולכים למסגדים בכדי לשמוע את דרשות המטיפים המוסלמיים. אביו של הרמב"ם רבי מימון ראה בכך סכנה גדולה ולכן ראה צורך לחזק ידיים רפות לנחם נפשות כואבים על רעות הגלות ולכן כתב בלשון ערבית את "גגרת הנחמה" ליהודי פאס.
מצב היהודים היה בכי רע, עד כי רבי מימון והרמב"ם התחבאו בעליית גג ומשם ניסו ומשם ניסו לחזק את ידי היהודים לבל יעברו על דתם לאחר זמן מה השלטונות מוצאים אותם במחבואם ומעמידים אותם לדין באשמת "שמירה הדת ועם ישראל".
ביום ד' לחודש אייר ד"א תתקכ"ה בחשכת הליל בא רבי מימון הדיין מקורדובה ושני בניו רבי משה ורבי דוד ובתו לנמל סבתה שבמרוקו ומשם הפליגו באוניה בדרכם לארץ הקודש בברחם מפני השמד.
ביום י אייר יום השישי לנסיעתם התחוללה סערה גדולה והאוניה חשבה להשבר "ויתפלל הרמב"ם אל ה' וידור נדר, כי אם ינצל מהסערה ויגיע בשלום למחוז חפצו יקדיש יום זה בכל ימי חיו ליום תורה ותפילה ועשית צדקה וחסד". הסערה שקטה והאוניה המשיכה בדרכה במהלך חודש עד שהגיע בים ג' סיון לנמל עכו את יום הגיעו לארץ קבע כיום חג.
הקהילה בעכו הייתה בימים ההם מהגדולות בארץ ישראל.
חמשה חודשים שהתה המשפחה בארץ ישראל בעכו. בתחילה לא יכלו לבוא בשערי ירושלים ולהתפלל במקומות הקדושים בשל המלחמות שהיו בארץ. משפחת מימון חיכתה לשיירה שתצא לירושלים ואכן בחודש חשוון ד"א תתקכ"ו בדרכם לירושלים מעכו נלווה עליהם רב העיר רבי יפת הדיין כדי להשתתף בתפילה במקומות קדושים ביום שישי לחודש חשוון הם מגיעים לירושלים ושוהים בה שלושה ימים ומשם נוסעים לחברון ומתפללים בתוך מערת המכפלה.
בהמשך הרמב"ם ואביו עוזבים את ארץ ישראל למצרים בגלל קשיים שונים. ישנם הרבה סיפורים על הסיבות שירד למצרים.
רבנו משה בן מימון נפטר בפוסטאט שליד קהיר כ-40 שנה לאחר שהגיע למצרים, ביום כ' טבת שנת ד"א תתקס"ה בשנת ה67 שנה לחיו. לאחר פטירתו הועלה ארון על גמל שעשה את דרכו לארץ ישראל וכשהגיע לטבריה קרס הגמל ומת ושם נטמן הרמב"ם ליד אביו.
