זה אח שלהם! איך הם לא מזהים אותו?

התורה מספרת על יוסף, הוא פגש את האחים שלו, והוא מדבר אתם הוא מנהל אתם מו"מ ואז כתוב:

ְוְלֹא יָֹכֹל יוֵֹסֵף לְהִתְאֵַפֵּק לְֹכֹל הַנִּצִָּבִים עָָלָיו וַיִּקְָרָא הוִֹצִיאו כל   איש מֵעָָלָי  ולא עַָמַד  איש אתו בְּהִתְוַַדַּע יוֵֹסֵף ֶאֶל אֶָחָיו: וַיִֵּתֵּן את קולו בִּבְִכִי וַיִּשְְׁמְעוּ מִצְרִַיִם וַיִּשְַׁמַע בית פַּרְעֹֹה: וַיֹּאֶמֶר יוֵֹסֵף אל אֶָחָיו אֲִנִי יוֵֹסֵף העוד אִָבִי ָחָי ולא יְָכְלוּ אֶָחָיו לֲַעֲנוֹת אותו כי  נִבְֲהֲלוּ מִפָָּנָיו…מה הכוונה שלא יכל יוסף להתאפק למה הוא כן היה צריך להתאפק, מה היה מרוויח אם היה מתאפק, מהי משמעות ההתאפקות, ובכלל איזה עוד שיח רצה יוסף לנהל עם האחים שלו, שהוא לא רצה להתגלות…ובכלל למה הוא לא גילה לאביו שהוא חי במצרים.

למה יעקב אבינו לא שלח שליח מהיר לארץ ישראל לבשר את הבשורה הטובה שהוא חי הרי הוא בוודאי היה חוסך צער ואבלות של שנים רבות.

עוד שאלה חשובה שהיא הכנה לקראת היסוד החשוב של משמעות 'הדעה הקדומה' שיש לאדם. (מחזיק האדם בדיבורו ובדעתו)

איך האחים הק' לא ראו שהמשנה למלך זה יוסף, איך הם לא שמו לב, לאמת הפשוטה, איך לא היכרוהו.

היו בסיפור של יוסף עם האחים הרבה אפשרויות להבין את האמת, את המציאות, שיוסף הוא המשנה למלך.

יש כאן עשרה אחים שנכנסים כל אחד משער אחר למצרים, הם לא נכנסים כולם יחד משער אחד, הם נכנסים מכניסות נפרדות, הם לא רוצים שייתפסו אותם שהם 'קבוצה' גדולה ומגובשת, ובכל אופן תופסים את כולם ואת כולם מביאים לפני המלך, הייתה הוראה להביא עשרה אחים שיבואו מארץ ישראל למלך.

והם מגיעים לבית המשנה למלך ליוסף והוא מתחיל לאמר להם שהוא רואה כל מה שהיה אתם בעבר שלהם, יש לו גביע שבאמצעותו הוא רואה את הנסתר, והרי הם יכולים להבין שזה 'סתם' כשפים אבל הם כן מאמינים למה שהוא אומר, ואותו משנה למלך יודע כל מה שקורה עם 'המרגלים, האחים', הוא יודע כל מה שהיה אתם עד שהנער  – האח שלהם בן 17 … הוא מושיב אותם כפי הגילאים שלהם, ראובן הראשון כך הוא מושיב אותם כפי הסדר, את בנימין הוא מושיב לידו, והתורה אומרת 'ויתמהו האנשים מאד'., ובכל אופן הנורה נדלקת אבל אין מסקנה שאולי זה אח שלהם, יוסף יושב לפניהם, ואומרים חז"ל זיו איקונין של יוסף דומה לזיו איקונין של יעקב אבינו, יוסף נפרד מהאחים שלו, בלא חתימת זקן, וכעת כן יש לו זקן, אז יש זקן, הוא יותר דומה ליעקב אבינו, הוא בקלות רבה יותר יכולים להיזכר שזה יוסף, ועוד שבנימין יושב לידו כך שאפשר לראות את הדמיון בין יוסף לבין בנימין. והוא מסביר שהוא מושיב את בנימין לידו, בגלל שבנימין הוא בן יחיד לאמו, אומר המשנה למלך גם אני בן יחיד…ועוד בכלל מה הוא עושה סעודה עם מרגלים ועוד הוא גם משתף אותם בסודות שלו… מה הוא מספר על החיים שלו, על השלבים שהוא עבר בחיים שלו, מה הוא משתף אותם בכ"כ הרבה פרטים?

גם מה שפרע להם בית השחיטה וניקר את גיד הנשה איך יודע מושל מצרי הלכות יורה דעה, הרי כל אלו הסימנים צועקים 'אני יוסף'. היה להם הרבה 'נורות אדומות', עניינים המעוררים תמיהת לב, ותמהו מאד אך המשיכו בדרכם ולא הכירוהו

ועוד יותר, כל המצרים יודעים שהמושל שלהם הוא לא מצרי, הם מכירים את הסיפור שלו, 'גנוב גונבתי מארץ העברים', אז במצרים הסיפור שלו מוכר ומפורסם. הרי התקשורת מספרת על המלך על המשנה למלך מיהו מהו מה העבר שלו מהיכן הוא בא מהי ההשכלה שלו מה העבר שלו

ועוד שהמושל אומר מי שרוצה לקבל תבואה, הוא צריך לעשות ברית מילה…

וגם הגיד להם ששניהם מהם (שמעון ולוי) החריבו את העיר שכם, ובמדרש כתוב שגם הגיד להם שמכרו את אחיהם, וזו היתה פליאה עצומה כי האחים עשו חרם שלא יוודע הדבר לאף אחד בעולם ,וגם שיתפו את השכינה באותו חרם, וא"כ אפילו שדים ומזיקים וקוסמים ומכשפים אין להם מקור לדעת סוד מכירת יוסף

וכל זה לא מעורר אותם לחשוב שזה אח שלהם… הוא יודע עם גביע הכסף מה קורה אתם מה היה אתם בעבר…אבל בנוגע לאבא שלהם, הוא שואל פעם אחר פעם 'מה שלום אביכם הזקן'…מה שלומו איך הוא מרגיש… איך הוא יודע כ"כ הרבה פרטים מהעבר באמצעות הגביע שיש לו אבל מה שלום אבא שלהם, את זה הוא לא יודע… למה הוא מתעניין באבא ולמה הוא לא יודע שום פרטים על האבא באמצעות הגביע

אומרים רבותינו בעלי המוסר, כאשר יש לאדם 'דעה' הוא לא משנה אותה מהר, ואפילו אם יש לו הוכחות די ברורות שהוא טועה, עוד טעות ועוד טעות ובכל אופן הוא לא במהרה משנה את הדעה שלו, איך ייתכן דבר כזה, למה הוא לא משנה דעה…גם שהוא מקבל הוכחות שהוא טועה, הוא לא מחליף דעה… הוא נשאר 'עם הרגלי החשיבה'…האדם רוצה מעין ביטחון השלווה והביטחון מגיעים על ידי שיש לאדם את הרגלי החשיבה והתפקוד שלו, הוא 'תקוע' עם הרגלי חשיבה על בסיסם הוא חי ומתפקד, על בסיסם הוא מגיע למסקנות על בסיסם הוא שופט את ההווה על בסיסם הוא שופט את החיים ואפילו שהוא טועה, הוא לא משנה גישה, מרוב דעה מעוותת יכולה קבוצת מיעוט לצעוק 'אנחנו הרוב' לא בגלל שהם הרוב במציאות הלא בגלל שההרגשה בגלל הרצון בגלל הכאב לאבד את מה שיש להם, לכן הם לא מוכנים להיפתח למציאות ולשאול מה עושים ואיך חיים ומה השם רוצה מאתנו במציאות החדשה , אלא מה עושה האדם, הוא ממשיך עם הדעה הקדומה והמעוותת שלו, דעה שלא תחזיק מעמד… כמו הרבה מאנשי השמאל יודעים שאין להם עתיד, יודעים שאין להם סיכוי להרבה שנים, לא משנה אם הם צודקים או לא בדעות שלהם, זו שאלה של זמן, המציאות הדמוגרפית משתנית, זו שאלה של זמן בלבד…ובכל אופן הם ממשיכים להילחם בצורה קיצונית, גם אם ינצחו פעם פעמיים שלוש, זו מערכת חשיבה שלא משנה אם היא טובה או לא, היא פשוט כבר לא מתאימה כי המציאות הדמוגרפית היא כבר לא שייכת לשמאל…

יכולים לצעוק מה שרוצים אבל תוך כמה שנים אין משמעות לצעקות… גם צועקים בקול רם 'אנחנו הרוב' לא משנים את המציאות אמנם נכון שמבטאים את הכאב את התסכול את האובדן את החרדת נטישה…אבל לא יותר.

המשמעות היחידה של הצעקה 'אנחנו הרוב' היא משמעות של 'כאב'.

כמו שכתוב בספרים הפסוק אומר 'מה גדלו מעשיך השם'…פלא גדול מאד! אבל בכל אופן :

'איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת', פלא גדול למרות שרואים את פלא הבריאה בכל אופן האדם מתעלם ממה שהוא רואה… האדם רואה מה שהוא רוצה ורגיל לראות, לא יותר מכך.

ונחזור ליוסף והאחים… רש"י אומר שיוסף גילה להם אפילו מהם המיטות שלהם, ממה המיטות שלהם עשויות, והכל כאילו 'הגביע' מספר להם, והם מאמינים שזה מקור הידע, הרמב"ם פוסק באגרותיו, שמקורות המידע שלנו הם השכל, הניסיון, הנבואה ורוח הקודש, וכל מי שמאמין במשהו אחר הוא בגדר "פתי יאמין לכל דבר".

העולם מלא בכוחות ובמשאבים אמיתיים, שניתן לגלות אותם ולהשתמש בהם. ולכן, מצד אחד אין להאמין בכל הבל, אך מצד שני יבוא אדם ויאמר יש אנרגיות בבריאה ועלינו לנצל אותו, לא נזלזל בו אלא נדרוש ממנו להוכיח את טענותיו לפי מערכות החשיבה וההיגיון. מבואר בשו"ת הרשב"א סוף חלק א' שהטבע שלנו שאנו חוקרים

כתוב בשיחות הר"ן שמוטב להאמין בשטותים ושקרים כדי להאמין גם בהאמת מלהיות חכם ולכפור בכל.

יש שטועים בדבריו, אין הכוונה שצריכים להאמין בכל דבר, אלא רק אחרי שאנו מכירים באמת התורה וכל סיפור שאפילו אם הוא לא מדויק ויש בו תועלת לירא"ש עליו אפשר לאמר שיש בו איזו תועלת, בוודאי שזה לא לכתחילה וזה מתאים לאנשים ברמה מסוימ, לא כל אדם צריך 'סיפור לא אמיתי' להתחזק באמונה…

אבל בוודאי שלא הייתה כוונתו רבנו להאמין גם במה שהוא נגד התורה וההשקפה, ד"ת עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר, במקומות אחרים בליקוטי מוהר"ן בחיי מוהר"ן מזהיר הרבה שלא להאמין בכל מיני מפורסמים שבדור רק בצדיקים אמיתיים!

וכתב רבנו, רבי נחמן מברסלב לא להתייחס לכל סיפור מעשה רעיון שהוא סותר את השו"ע, ובוודאי לא את התורה ולא להאמין לכל מיני מכשפים  ובליקוטי מוהר"ן הזהיר כמ"פ שלא להאמין במנהיגי שקר והוא גם התלוצץ מהם גם בליקוטי הלכות הל' רבית (ח אות מג מד ומ"ה ) דיבר בגנות המאמינים בשקרים ושטותים

אז שוב אנו חוזרים אל יוסף והאחים, איך האחים האמינו לאותו משנה למלך

איך הם מקבלים כל ידיעה וידיעה שהוא אומר מספר והוא  מכה בגביע, כאילו הגביע מספר לו רוח הקודש, איך לא עלה על דעתם לחשוב שמישהו סיפר לו את זה מקודם.

גם  משה רבינו להקב"ה מיד בהתחלה 'והן לא יאמינו בי', ואדרבה לכן נתן לנו הקב"ה את התורה ,תורת אמת, באופן של 'בעבור ישמעו העם בדברי עמך', כי אנחנו לא מאמינים בדמיונות.

אומרת הגמ' במסכת תענית, כאשר יוסף האשים את השבטים וחשד בהם, בלי שיש סיבה אמתית לחשוד בהם, השבטים אמרו 'אבל אשמים אנחנו על אחינו… על כן באה אלינו הצרה הזאת'.

הם אמרו 'מה זה עשה אלקים לנו',  ועליהם אומרת הגמ' את הפסוק 'אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו. הם לא אמרו 'טעינו' שמכרנו את אח שלנו, אלא רק 'טעינו' שלא התייחסנו לכך שהוא התחנן…ולכן הם שואלים 'מה זאת אלוקים עשה לנו'.

בתרגום יונתן כתוב: 'מה דא עבד ה 'ולא בחובא דילנא'.

בספורנו פירש 'מה זאת עשה אלקים לנו', אכן נתעוררו שזה בעבור מכירת יוסף אבל מיד התחזקו ואמרו שלא יתכן שזה עונש על המכירה כי באמת היו צריכים למוכרו ע"פ תורה… אמרו האחים לא רק שלא מגיע לנו עונש…אלא יותר מכך עשינו דבר נכון שמגיע על זה שכר, הם הבינו שיוסף הוא כמו ישמעאל ועשו כמו שישמעאל ועשו הם 'פסולת' כך הם חשבו את יוסף (אוה"ח)

אמרו השבטים הק', 'אבל אשמים אנחנו' הם אמרו 'מה זאת עשה אלקים לנו' הם לא שבו בתשובה, וכמבואר בגמ' תענית דף ט 'שעליהם נאמר 'אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו', ופרש"י שכשאדם חוטא מסלף דרכו ובאים עליו פגעים, ועל ה' הוא כועס ואומר מפני מה הביא עלי פגע זה.

איך לא הבינו האחים שזה יוסף?

 

עוד במדרש כתוב שהיה בדעתם לחפש את יוסף ולפדות אותו בעבור כל הון והם הלכו בכל השווקים לחפש אותו

אז איך לא הכירוהו כשהוא עומד לפניהם

תשובה לכל זה  אומרים בעלי המוסר והחסידות,

כתוב 'ויכר יוסף את אחיו, והם לא הכירוהו'.

כותב האור החיים הק' בספורנו בכלי יקר ועוד, ע"פ דברי המדרש שמדמה ענין יום הדין ויום התוכחה בין הקב"ה לישראל כמעשה דיוסף עם אחיו .

שהיו השבטים בטוחים שיוסף הוא 'פסולת של יעקב', כישמעאל מאברהם וכעשו מיצחק

גם כתוב על יוסף שהאחים ראו אותו מרחוק, שהוא בא לקראתם, הפסוק אומר: 'ויראו אותו מרחוק' הם ראו ברוח קדשם למרחוק, על כל הדורות העתידים לצאת ממנו, וראו את מיכה ואת ירבעם בן נבט, ויתנכלו אותו להמיתו.'

אומר האור החיים הק' 'ויראו אותו מרחוק' פירוש מריחוק הלבבות שלא ראוהו כראיית אחים לאח שלהם אלא כאיש מרוחק

הם החליטו בהבנתם הק' שהוא לא ראוי להיות חלק מהאחים, הוא מתנשא בעיניהם ולכן הוא לא ראוי.

כך הם הבינו כך הם פירשו את המצב

ולכן אפילו שהם רואים כ"כ הרבה סימנים שמראים שהוא מלך במצרים, הם לא מאמינים שהם כן ישתחוו לו בסוף, לא ייתכן שהחלום שהוא חלם שהוא יהיה מלך והם עתידים להשתחוות לו, לא ייתכן שזה אמיתי, ולכן הם הרחיקו מדעתם כל מחשבה שמי שעומד מולם זה יוסף היה פה כמו 'סינון' אפשרות שיוסף הוא המשנה למלך

השבטים הק' הם צדיקים, והם למרות הצידקות שלהם, הם טעו, וכאשר הצדיק טועה יש לו בעיה, הוא לא רואה את הטעות, הוא באמת מאמין למה שהוא עושה וחושב הוא לא פועל בקלות דעת, אלא זה רציני ועמוק.

ביאר מהר"ל 'כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו', כי הגדול מחבירו אין יצרו בתאות לבו אלא בהחלטת מוחו, שזהו יצר יותר גדול, ומאד קשה לחזור בו.

היצר הרע של תאות לב אינו יצר גדול, כלומר שאין היצה"ר צריך לעבוד קשה, הוא רק מכניס אבקת קנאה תאוה וכבוד בלב, והאדם הולך אחריו …ואחרי שנגמרת התאווה או הכבוד, הוא מבין שזה היה 'כלום'… אבל הצדיק,  הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, שצריך היצר הרע לשכנע את הדעת שלו, לעשות דבר במחשבה תחילה

וכן היה במכירת יוסף, הפעולה הזו לא היתה מהירה ופזיזה בגלל קנאתם בלב, אלא ישבו לאכול לחם בישוב הדעת, ודנו בדין תורה בסנהדרין מכירת יוסף לא היה ח"ו ברוח שטות של יצר הרע

ובזה קשה מאד להתחרט.

כי המכירה היתה בהחלט ובהבנה ברורה שכן צריך לעשות.

השבטים היו משוכנעים שצריך להרחיק אותו ולמכור אותו למצרים, כדי שיהיה מרוחק ממשפחת בית אבא וסבא ועוד  ב'ספורנו' כתוב שכל זה עשו הם ברחמים לפנים משורת הדין,   מעיקר הדין הבינו שהוא חייב מיתה, אלא שריחמו עליו מצד שהוא אחיהם.

כמו בבעיות בשלום בית, אנשים בונים בניינים מי היא מי הוא כמה הוא רע ואני טובה, וכן על זה הדרך ואז שמסבירים להם שזה לא כך הם לא מוכנים לשמוע, הם מקבלים את כל ההוכחות שזה לא כך, הם לא מוכנים לשמוע הם בנו בניין, הם לא רוצים להרוס אותו.

ולכן יוסף הצדיק לא מסתתר מהם יוסף רוצה שהם יכירו שזה הוא, הוא לא רוצה לגלות להם הוא רוצה שהם יעשו תשובה, איך הם יעשו תשובה? על ידי שהם מזהים שזה יוסף הם מזהים שזה הוא…אם הם מבינים שזה הוא, לפני שהוא מגלה להם זה אומר שהם משנים את כל התפיסה שלהם עליו, אם הם מבינים שזה יוסף משמע שהם טעו, אבל בשביל להבין את הסימנים הם צריכים לטפל בשורש

כדי להבין את הסימנים הם צריכים להחליט שהם 'טעו' הם צריכים לאמר לעצמם אולי טעינו בעניין מכירת יוסף ואם טעינו זה אומר שאולי הוא כן צודק אולי כן יבוא היום שהוא יהיה גדול מאתנו ואנו נצטרך להשתחוות לפניו…אם הם יקבלו את המסקנה הזו אז הם גם ייפכחו את העיניים ואת הלב ויבינו את כל הסימנים….הם יבינו את הסימנים שיוסף הוא באמת מי שעומד מולם.

הם יכולים להבין את זה, אבל בשביל להבין-  הרמזים לא יעזרו

אלא ההחלטה שלהם!  ההחלטה שהם 'טעו' אם הם מחליטים שהם טעו

הם מחליטים שאולי יוסף הוא אדם צדיק ונעלה אז הם גם יבינו את כל הרמזים, ולכן יוסף לא רצה לגלות להם, הוא לא רצה להיות 'המסביר' להם את האמת, הוא רצה שהם לבד יבינו אם הם יבינו לבד אז זו 'תשובה שלהם' הם עושים תשובה על ידי שהם סובלים מייסורים ואומרים, הייסורים זה בגלל שטעינו מה שחשבנו על יוסף אחרי

אחרי שהם מחליטים לשנות גישה על יוסף אז גם העיניים ייפקחו

כיון שראה יוסף שהם לא יכולים להכירו עדיין, סימן שלא חזרו בהם ממכירתו.

יוסף הוא מצד עצמו עושה עוד ועוד סימנים שיזהו שזהו 'יוסף'.

אבל הם לא מוכנים להודות בלב  שהייתה טעות שהם מכרו את יוסף, היות ובלב אין הסכמה להודות שהם מכרו את יוסף לכן גם את הסימנים שמראה להם יוסף, הם לא רואים, לא קל ואפילו קשה מאד לאדם להודות בטעות, להודות בטעות זה לא 'סתם' לאמר טעיתי, סליחה וזהו, אלא זה יותר מורכב ועמוק, יש צורך בנפש של האדם להיות בטוח, ולכן כדי שהאדם יהיה בטוח הוא מייצר לעצמו מערכות חשיבה שעל בסיסם הוא מנתח את המציאות, על בסיס החשיבה הזו הוא מנתח את המציאות, יש לו חשיבה שהוא 'בטוח בה'. יש לו חשיבה שהוא 'סומך' עליה, הוא סומך על החשיבה שלו, שכסף צריכים לשמור או שכסף אפשר לבזבז, הוא נעול בדעתו שאם לא נותנים לי יחס כמו שאני מצפה כנראה ששונאים אותי, האשה אומרת אם בעלי לא עושה מה שאני רוצה זה אומר שלא איכפת לו, זה אומר שהוא לא רציני בקשר, אם הוא לא עושה מה שאני רוצה זה אומר שהוא חי לעצמו, אבל היא לא מוכנה להודות שיש כאן מורכבות גם לו יש עוד עשייה עוד תפקידים הוא צריך לפרנס הוא צריך לעבוד גם הוא לחוץ גם הוא מאבד משאבים מרץ ואנרגיה בגלל שהוא בעבודה, בגלל שהוא בחברה מלחיצה, אז התסכול שלה הוא ההגיוני, היא לא מקבלת מה שהיא רוצה, אבל הפתרון הוא לא להאשים את בעלה, הפתרון הוא לא לזלזל בו ולהדביק עליו תווית שהוא לא בסדר, אלא הפתרון הוא הרבה יותר מורכב והרבה יותר עמוק, הפתרון דורש יותר הדדיות, הפתרון דורש גם שינוי אצל הבעל אבל גם יותר סבלנות אצל האשה, הרי היא כן נהינת ושמחה מהכסף שהוא מביא אלא שהיא לא רוצה להיות שותפה בעניין זה, היא רק 'רוצה' בעל שמח שמגיע הביתה רגוע ושמח, היה בעבודה וכעת שיחזור הביתה ויהיה מאושר ומרוכז רק בענייני הבית.

וזה לא עובד, כך, אי אפשר גם וגם, גם שיהיה בעל שמרוכז בעבודה וגם בבית והוא כמו 'רובוט' שעובד בצורה אוטומטית

זה דורש רצינות של האשה ולאמר לבעלה, חשוב לי שאתה חוזר הביתה, שלא תחזור בכעסים, כן חשוב לי שגם תהיה שותף בעשייה בעזרה בבית יחד עם זאת, אני מבינה שיש לך לחצים, והספקים, לכן כן הייתי רוצה לשאול מה אני יכולה לעשות כדי להוריד ממך כמה לחצים, ומצד שני מה אתה יכול לעשות כדי להיות יותר רגוע בבית, זה נק' פתרון הדדי.

פתרון שמצאים לשני הצדדים, אם פתרון ששני בני הזוג מחפשים איך לפתור בלי להאשים, אלא מה עושים יחד כדי לפתור את המורכבות שיש במציאות. זה דורש מהבעל לעשות שינוי, אבל גם מהאשה להבין שהבעל הוא לא אדם לא איכפתי לא רגיש לא מתעניין, אלא הוא גם מוגבל, הרי כמו שהאשה מבינה שהבעל צריך לעזור בבית וכך הוא שותף בבית, כך גם הבעל הוא מרגיש ומבין שאם הוא מפרנס מבחינתו זו התרומה שלו לבית, להישרדות של הבית.

שניהם צריכים לפתור את הבעיה, שניהם צריכים לחשוב על פתרון הבעיה.

אבל אם היא כבר יש לה דעה, שאם היא לא קיבלה מה שהיא רוצה, היא מתוסכלת היא מאשימה, היא מאוכזבת.

אבל בהרבה מקרים האדם לא מאוכזב מהמציאות אלא מהפרשנות שלו את המציאות