1.
בבניין ישן בלב העיר, בקומה רביעית בלי מעלית, גר חיים – יהודי מבוגר שכבר לא יוצא מהבית.
בכל שבוע, בנו דן היה מגיע לבקר. הוא עולה את ארבע הקומות ברגל, מתנשף קצת אבל תמיד נכנס בחיוך רחב.
עוד באתר:
וכך ישבו אב ובנו, ושוחחו. דן הקשיב לסיפורים על ימים רחוקים – על העליות, הנפילות, והחיים שהיו פעם פשוטים יותר.
יום אחד, אחרי הביקור, אמר לו חבר: "תגיד, דן, למה אתה לא שוכר דירה לאבא שלך בקומה נמוכה יותר? הרי אתה יכול להרשות את זה לעצמך. זה יחסוך לך את כל הטרחה של העלייה במדרגות."
דן חייך והשיב: "אתה לא מבין. המדרגות האלו? הן הברכה שלי. כל צעד שאני עולה מזכיר לי איך אבא שלי היה תמיד שם בשבילי. כשהייתי ילד, הוא עלה וירד איתי עשרות פעמים ביום. כשהייתי נער, הוא נשאר ער עד השעות הקטנות כדי לשמוע על החיים שלי. וכשהייתי בוגר, הוא תמיד תמך בי – גם כשלא ביקשתי.
כל מדרגה היא תודה קטנה. כל עלייה היא זכות. אז כל עוד אני יכול לעלות אליו – אני אעלה."
החיים שלנו מלאים ריצות ודאגות, אבל כמה פעמים עצרנו באמת לחשוב על ההורים שלנו? על מה שהם עשו בעבורנו בלי שאמרו מילה?
בואו נעצור רגע. נחשוב עליהם. נחבק אותם. נגיד להם תודה. כי יום אחד, אולי מוקדם מדי, נגלה שמה שנראה לנו מובן מאליו – הוא בעצם המתנה הכי גדולה שקיבלנו.
2.
מנהג ישראל, שהאב מברך את ילדיו לפני הקידוש בליל שבת. את הבנות מברכים: "ישימך אלוקים כשרה, רבקה, רחל ולאה", נשים שהן עמודי התווך של עם ישראל, כל אחת מהן תרמה בדרכה הייחודית לבניית העם.
לכאורה, היה מתאים שהברכה לבנים תהיה מקבילה – "ישימך אלוקים כאברהם, יצחק ויעקב", האבות שעמדו בראש השרשרת המשפחתית. אך במקום זאת, מברכים את הבנים: "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה".
מה מיוחד כל כך באפרים ומנשה, ומה זיכה אותם לתפוס מקום שווה לאמהות כמודל לברכה?
3.
התשובה נעוצה בכיבוד הורים המיוחד של שני האחים.
כאשר יעקב אבינו בירך את בני יוסף, הוא בחר לשכל את ידיו: "וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר, ואת שמאלו על ראש מנשה, כי מנשה הבכור". החלטתו של יעקב להניח את יד ימינו על ראש אפרים הצעיר, למרות שמנשה היה הבכור, הייתה יוצאת דופן.
מנשה, שעמד וראה כיצד הברכה המשמעותית מוענקת לאחיו הצעיר, לא מחה ולא אמר דבר. הוא כיבד את רצונו של סבא, גם אם ייתכן שהיה קשה לו. מנשה הבין כי יש לכבד את המבוגר ממנו ואת החלטתו, גם אם זו אינה מתיישבת עם רצונותיו.
אפרים, הצטיין גם הוא בכיבוד הורים, אבל בצורה שונה: כאשר יוסף אביהם ראה את יעקב משכל את ידיו, הוא ניסה לתקן את המעשה: "וירא יוסף כי ישית אביו יד ימינו על ראש אפרים וירע בעיניו, ויתמוך יד אביו להסיר אותה מעל ראש אפרים על ראש מנשה". יוסף, מתוך דאגה למנשה, פנה אל יעקב ואמר: "לא כן אבי, כי זה הבכור, שים ימינך על ראשו".
בנקודה הזו, אפרים, שעמד בצד, היה יכול להתערב. אולי אפילו לומר: "אבא, מה אכפת לך שסבא רוצה לברך אותי ראשון?" אך הוא לא עשה זאת. אפרים כיבד את בקשת אביו לשנות את סדר הברכות, למרות שהדבר עלול היה לפגוע בו, והותיר את המחלוקת בין אביו לסבו.
דווקא כיבוד ההורים של שניהם – מנשה מול הסבא, ואפרים מול האבא – הוא שהפך אותם לדגם ראוי כל כך לברכה. בליל שבת, כאשר האבות מברכים את ילדיהם, הם מתפללים שהילדים ילמדו ללכת בדרכי אפרים ומנשה – להיות מכבדים, צנועים, ומלאי אהבה לדור הקודם.
"בך יברך ישראל לאמר: ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה" – דוגמתם של אפרים ומנשה מזכירה לנו שמידות של כיבוד, ענווה ואהבה לדור הקודם הן היסוד של משפחה חזקה ושל השרשרת היהודית כולה.
