בני ישראל נמשלו לסוס: ממתי זו מחמאה?

למה הקב"ה ברא לבני אדם רגשות תענוג ורצונות?

מהי משמעות כח התענוג של האדם.

בשיר השירם אומר הפסוק לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה דִּמִּיתִיך  רַעְיָתִי

הפירוש:  אומר הקב"ה – אני מדמה אותך רעיתי לסוס שבחיל הפרשים של פרעה.

בימי קדם סוס זו הייתה 'מחמאה גדולה'.

כאשר יש כל מיני פסלים בעולם של דמויות חזקות וכובשות, רואים את הדמות רוכב על סוס, בעבר היו אומרים לאדם, אתה כמו סוס של חיל הפרשים..

ולפרעה היה את מיטב הסוסים שבעולם, הגמרא בסנהדרין כא, אומרת ששלמה המלך עסק ביבוא סוסים ממצרים… לפרעה היו את הסוסים הטובים ביותר בעולם.

הסוסים הכי אצילים הכי מהירים הכי חזקים הכי אמיצים לכן כשהקב"ה מחמיא לעם האהוב שלו הוא השתמש בביטוי 'לסוסתי ברכבי פרעה'.

הקב"ה אומר אתם העם שלי, וכמו שבעבר הסוס היה מפאר את רוכבו, כך אומר הקב"ה אתם כמו הסוס המפאר את הקב"ה זו כוונת הנביא ישעיה (ישעיה מג נא) שאמר: עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו.

אנו נמצאים כאן בעולם כדי לפרסם גדלות הבורא התפקיד שלנו הוא  תהילתי יספרו, עם זו יצרתי לי בשביל שתהילתי יספרו

 

ועוד דרשו חז"ל שהיו בני ישראל כמו עובר במעי אמו במצרים, והקב"ה הוציאנו ממצרים כמו גוי מקרב גוי, מלשון הקרב והכרעיים, כי היינו שקועים במצרים ובא הקב"ה והוליד אותנו לפני הזמן כביכול …יצאנו ממצרים לפני הזמן, לפני 400 שנה…רק אחרי 210 שנה.

וכתב רבי יהודה החסיד 'לקחת לו גוי מקרב גוי' בגימט' 'כעובר

הנשמט קודם הזמן'.

מה הכוונה שבנ"י במצרים היו כמו עובר במעי אמו ?

ההסבר הוא שבני ישראל במצרים הם היו כמו העובר שנבלע בבטן אמו שאין לו ישות עצמאית ואין לו דעת, אין לו עצמאות או מקור תזונה משלו.

כך בנ"י בגלות במצרים הם הוגדרו בגלות הדעת ישראל היו במצרים כמו העובר שנתהוה בבטן אמו ולבסוף יוצא כאשר נשלמת הצורה שלו.

כך בני ישראל היו מתגדלים ומתהווים בתוך מצרים עד שנעשו מוכנים לגאולה, אמנם הם היו במ"ט שערי טומאה, אבל כבר הייתה להם את הנטיה התנועה והכוון להתחיל תהליך של עבודת השם.

וזו הכוונה  גוי מקרב גוי שזה דמיון לעובר במעי אמו עם ישראל במצרים לא היה עם בעל זהות עצמית הוא היה מובלע בתוך מצרים כעובר במעי אמו שכל חיותו ממנה וזהו שיעבוד מצרים השיעבוד הנפשי מקור חיותו של עם ישראל היה בתרבות מצרים וטומאתה עד שהיו שקועים במ"ט שערי טומאה

אבל הם ראו את הנסים, ולא כמו המצרים שהכבידו את ליבם, בנ"י התחילו לפתוח את הלב, הם התחילו להבין יש כוון חדש, יש מגמה חדשה

לא רק תרבות מצרים, אלא תרבות חדשה, אמונה בהקב"ה.

למצרים גלו בנ"י שם התייסרו בנ"י, הם יצאו מהמקום המיוחד במצרים, הם יצאו מגושן.

והלכו לתיאטרוני מצרים.

בשיר השירים כתוב אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת שֶׁשֱּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי

'בני אמי נחרו בי' ופרש"י:  אמי הם מצרים שגדלתי בהם, ובני אמי הם הערב רב שעלו עמנו.

המצרים, תרבות מצרים, הערכים של מצרים הם היו המזינים את עם ישראל!

הפסוק אומר 'אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש בני אמי נחרו בי', אני נאה מאד מצד אברהם יצחק ויעקב, אלא שהערב רב בני אמי הלכו עמי ביחד ביציאת מצרים והם פיתו אותנו במדבר לעשות עגל

כתב המהר"ל בגבורות השם: 'שהיו ישראל דומים כעובר במעי בהמה מחובר לאם טפל אצלה שהוא ירך אמה ואין לו מציאות בעצמו…

וכך בני ישראל היו מתגדלים ומתהווים בתוך מצרים עד שנעשו שלמים …'

גלות מצרים היא זמן כמו שהעובר מתגדל במעי אמו, עיבורו היא  גדילתו, אוכל מה שאמו אוכלת ושותה מה שאמו שותה, הולך וגודל עד שנשלם.

כך בנ"י במצרים, הייתה להם אהבה גדולה מאד, לתענוגות עוה"ז, כך הם הבינו גדלו והתפתחו במצרים

אהבת עולם החומר המוגבל והמיצר…

הדרך להתחבר לאהבת הבורא זה רק ע"י אהבת התוה"ק, כי הוא בעצמו ית' לית מחשבה תפיסא ביה כלל, וריחם עלינו ונתן לנו באהבתו את התוה"ק שעל ידה אנו יכולים להתדבק בו ההתעסקות בתורה היא התעסקות בחכמת השם, והתעסקות בחכמה השם, אורייתא וקוב"ה כולא חד, ההתעסקות בחכמתו היא ביטוי לאהבתנו אותו, אורייתא וקוב"ה חד הם ע"י עסק התוה"ק אנו מתחברים להקב"ה

ומבואר בזוה"ק שיש סיבה שהקב"ה עשה את יצר העריות, התאוות

ולמה? אמרו חז"ל  פגע בך מנוול זה? משכהו לביהמ"ד ואז האדם יתדבק בהשתוקקות ואהבה בתוה"ק זה התיקון

אומר הרמב"ם בסוף הלכות איסורי ביאה שקשה לרוב בני אדם לפרוש מן העריות והעצה להינצל מזה היא יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן התכמה.

על החכמה נאמר בכל עת תשגה תמיד

כשאדם לומד תורה הוא זוכה לאהבת התורה ולכן 'באהבתה תשגה תמיד' כך מיתרתק האדם ממחשבות של עריות.

 

התשוקה שיש בלב ישראל להתדבק בתורה, זו התעסקות עם התורה, הרצון לדעת ולהכיר עוד ועוד.

כתב הרמב"ם אין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה, ע"י יגיעה בתורה, הוא יוכל לזלזל בכל הבלי עוה"ז

וזה דווקא על ידי 'עסק התורה', לא עסק הכימיה פיזקיה או לימוד פילוסופיה…

שאר חכמי אומות העולם שעוסקים בשאר חכמות, אין לבם ניצול ממחשבת עריות

אמרו חז"ל 'אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש'

משמע שאותו היצר הרע יש עצה איך לטפל בו, פשוט למשוך אותו לתוך הקדושה

לא אמרו חז"ל להשליך אותו לאשפה או לשרוף אותו

אלא 'למשוך אותו' לבית המדרש

אם יש לאדם יצר של עריות, סימן שיש לו כוחות של גדולה בתורה…

לכן המשילו את התוה"ק כאשת חיל (רש"י)

העצה ליצר הרע 'אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש.'

כך כתוב במסכת בבא מציעא על האמורא הקדוש ריש לקיש שבהתחלה הוא היה ראש הגזלנים, ועמד בקצה נהר הירדן וראה בצד השני את רבי יוחנן, ובמדרש הגדול כתוב שהוא היה נאה מהיפים של ירושלים, לא היה לו זקן, הוא היה נדמה לריש לקיש כמו אשה, והוא קפץ לנהר מרוב תאוה, זה הכח, התאוה מגלה לאדם כוחות שהוא לא הכיר

אחרי שהוא שקפץ והגיע לרבי יוחנן הוא ראה שזה איש, אמר לו היופי שלך מתאים לנשים, מיד אמר לו רבי יוחנן והכח שלך התאווה שלך מתאימה לתורה.

'חילך לאוריתא'

עם כל כח התאווה תיכנס לבית המדרש!

כשראה רבי יוחנן את התשוקה של ריש לקיש אמר, תשוקה כזו צריכה להיות מנוצלת לאהבת התורה. ואכן מבואר בתלמוד ירושלמי מס' ברכות, שריש לקיש היה כ"כ דבוק בתוה"ק למעלה מטעם ודעת, עד שהיה יוצא מתחום שבת מרוב דביקותו בתורה לא הרגיש כלל  איפה הוא נמצא. 'לקיים מה שנאמר באהבתה תשגה תמיד.'

זה כתוב בירושלמי, שריש לקיש היה נוהג להרהר הרבה בתורה מתוך המחשבה העמוקה בתורה הוא  הלך בשבת חוץ לתחום (פני משה)

וריש לקיש דרש 'אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה', נתקיימו בו דברי האור החיים הק' שאם היו בני אדם יודעים מתיקות התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה.

ריש לקיש היה מוכן לדלג על הירדן כשהיה לו הוה אמינא לאיזה תאוה, ומשם לקח את הכח הגדול בצד הקדושה לאהוב את התורה הק' באהבה אין סופית!

הגמרא בעירובין על הפסוק באהבתה תשגה תמיד…

מספרת: מעשה ברבי אלעזר בן פדת שהיה מהלך בשוק העליון של ציפורי ומעילו היה מונח בשוק התחתון משום טרדת לימודו

אומר רבינו חננאל, שהוא היה יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון של ציפורי וסדינו מוטל בשוק העליון של ציפורי כי היתה דעתו בתורה ושכח סדינו בשוק…

גם בפירוש רש"י עה"פ במשלי כתב: 'רבותינו פירשו לשון משגה כמשמעו בעבור אהבתה תהי שוגג בשאר עסקיך כי היא משמרת על שלך'

ובפירש"י בעירובין פירש 'באהבתה תשגה תמיד בשביל אהבת התורה תעשה עצמך שוגה ופתי להניח עסקיך ולרוץ לדבר הלכה'

גם כתוב על רבי יודן בנו של רבי ישמעאל שהיה לומד תורה והבגד העליון נפל ממנו, מרוב עיונו לא היה שם לב, והיה מגיע נחש והיה שומר על טליתו, קצת כמו שנאמר על אדה"ר לפני חטא עץ הדעת הנחש היה 'השמש' הגדול שהיה המשרת של אדה"ר.

וגם כתוב במסכת חגיגה ט מעשה באחר (אלישע בן אבויה, שהוא היה שנה ופירש) שהיה רוכב על הסוס בשבת והי' רבי מאיר מהלך אחריו ללמוד תורה מפיו אמר לו (אחר לרבי מאיר): "מאיר חזור לאחריך שכבר שיערתי בעקבי סוסי עד כאן תחום שבת" לכאורה השאלה היא  איך לא נזהר ולא מדד רבי מאיר בעצמו את הצעדים ואת ההליכה שלו בשבת?

אלא בגלל ומחמת עוצם עיונו והתעסקותו בתלמוד תורה שכח ושגה בתורה עד שאלישע בן אבויה היה צריך להזכיר לו.

בפירוש רש"י עה"פ באהבתה תשגה תמיד כתב תשגה  =  תעסוק תמיד.

במאירי כתב תשגה תשתעשע מלשון שגיון לדוד

(תהלים ז א) לשון ומשמעות של שעשוע וטיול  גם פי' הראב"ע עה"פ בתהלים שגיון לדוד = תענוג

בספר השרשים לרבינו יונה ערך שגה,  הו"ד בספר השרשים להרד"ק ערך שגה הביא שני פירושים באהבתה תשגה ענין השמחה והערבות או ענין ההתעסקות

אומר  רבי צדוק הכהן מלובלין היצר הרע של תאוות, הוא הכנה ללמוד התורה

בצדקת הצדיק אות מד: מי שיש לו תשוקה גדולה לתאוות הגוף אל יתעצב בזה לחשוב כמה פגום הוא שיש לו תשוקה רעה  = אדרבה הוא כלי מוכן לתוקף אהבת ותשוקת דרישת האמת!

ריש לקיש קפץ ב'שגעון' לנהר בשביל תאווה… ובסוף הוא קפץ לים התורה בשביל תאוות התורה

וכאשר הוא נפטר מהעולם, ריש לקיש נעשה כמו 'משוגע' בגלל שלא היה לו את ר"י… עד שנפטר מרוב צער.

אז אנו אוהבים את התורה עם התאווה, וגם הקב"ה אוהב אותנו, אָנוּ רַעְיָתֶך וְאַתה דוֿדֵנוּ.

כמובן שהקב"ה אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף

ובכל אופן המשלים בין אהבת הקב"ה אלינו הם משלים של חתן וכלה כמו שכתוב בעניין מעמד הר סיני שזה כמו חתונה 'באתי לגני אחותי כלה'

כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלקיך

גם 'אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה'

גם בירמיה 'זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך '

אנו עבדי הקב"ה, הקב"ה נתן לנו לטעם את העבדות אצל פרעה כדי שאח"כ נהיה עבדים שלו

אבל לא בזה זה מסתיים אלא בזה זה מתחיל = אהבת השם – זה השלב הבא, לית פולחנא כמו פולחנא דרחימותא

לכן ירדו בנ"י למצרים, 'ערוות הארץ' שם שיא התאוות, משם הם לומדים מהו כח התאווה ולהוציא גוי מקרב גוי, לידה חדשה

פעם התאווה היתה למה שיש במצרים, ערות הארץ אבל כיום זה לתוה"ק

צריכים להוליד ולייצר אומה המשתוקקת לקדושה, כך מתאר הרמב"ם

בהל' תשובה [י,ג] איך נראה יהודי שאוהב את ה' 'בזמן שיאהוב אדם את ה' אהבה הראויה מיד יעשה כל המצות מאהבה, וכיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאילו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך והוא ששלמה אמר =  חולת אהבה אני וכל שיר השירים משל הוא לענין זה.

וכתוב בתורה (ויקרא חי ג) כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתם בָּהּ לאֹ תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לאֹ תַעֲשׂוּ

פרש"י כמעשה ארץ מצרים ‐ מגיד שמעשיהם של מצריים ושל כנעניים מקולקלים מכל האומות ואותו מקום שישבו בו ישראל מקולקל מן הכל.

והמצריים נמשלו דווקא לסוס שהוא סמל של תאוה כמו שכתוב בירמיה 'אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם,' ואמרו בגמ' ששה דברים נאמרו בסוס, ואחד מהם שהוא להוט בתאווה

הסוס מסמל את יצר התאווה

לכן בנ"י נמשלו לסוסים,

וגם מצרים היא כמו אמא שיצאנו ממנה גוי מקרב גוי, היינו שם מאתיים ועשר שנים כדי שיהיה לנו את החלק הזה של תוקף התאוה, כדי שנזכה להיות בבחינת ריש לקיש לפי זה אפשר להבין בעומק את שכתוב בגר"א וגם אמר רבי אלימלך מליזענסק גם בנפש החיים

בקריעת ים סוף היה היפך הטבע, למה? בדרך כלל נמשך הסוס אחר הרוכב, שהרוכב מחליט לאן יסע הסוס, ושם היה הפוך שהסוס משך את הרוכב למקום שהוא רוצה…..

זהו העניין לסוס 'דמיתיך רעייתי' למרות שהקב"ה הוא המלך, ואנחנו בני ישראל מרכבתו של מקום, בכל אופן  כביכול היהודי מוליך מנהיג את העולמות העליונים ע"פ מעשיו הטובים.

כך קבע הקב"ה לאחר מתן תורה שהכל מתנהג לפי מעשי האדם.

וכן אמרו חז"ל 'תנו עוז לאלקים, ישראל מפרנסים לאביהם שבשמים'

אע"פ שלכאו' הוא היפך השכל,

כמ"ש רש"י בשיר השירים שאומר הקב"ה לישראל 'כל צרכי לא בקשתי אלא ממך'.

וזה החידוש, אנו כמו סוס, סוס התאווה לתורה

ואז הסוס שמנהיג את הרוכב

אחרי שעבדנו על התאוות  = לתורה

אז אנו כמו מנהיגים את הרוכב..

לסוס=  דמיתיך רעייתי, כמו האשה שאומרת לבעלה, ואשה כשרה עושה רצון בעלה, היא לא רק עושה מה שהוא רוצה

אלא היה מייצרת לו את הרצון שלו.

כך היא האשה הכשרה כך=  הם בנ"י

הם משפיעים על העולמות העליונים.

כמו הסוס שהוביל את הרוכבים לתוך הים אפילו שהם לא רצו הרוכבים להגיע לים…הסוסים הובילו אותם.

 

לכן ידו בנ"י למצרים = להוולד גוי מקרב גוי,

מתוך האהבה והתשוקה הנפולה של ערות הארץ אז משם מגיעים אל הדרגה של אהבת השם…

ולכן בקרי"ס כתוב זה קלי ואנוהו =נוי מצוות, למה?

מהו התוספת של הידור מצוה שקבלו עליהם על הים?

אלא שביציאת מצרים היינו לו לעבדים

ובקרי"ס 'דמיתיך רעייתי' לסוסתי ברכבי פרעה – נתחדש קשר שבין רעיה לדוד

אנו כבר קרויים ידידים בנים ואשה

לכן אנו מוסיפים הידור מצוה

המקום שנתגלה בו קשר הרעיה והדוד הוא ב…קודש הקדשים! תוכו רצוף אהבה   שם היו כרובים מעורים זה בזה,

ומי בנה את המקום הזה שנתגלו שם כרובים מעורים – שלמה המלך

על הפסוק 'השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ'

יש עוד פירוש, לא רק לא לדחוק את הקץ

אלא שהאהבה להשם תהיה באופן של עד שתחפץ  כלומר שכל חפץ הלב של האדם יהא באהבת הבורא.

ואז משיח יבוא כשאין חפץ אחר בלב של האדם.

וזו הכוונה, אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ  עד שרק תחפוץ באהבת השם.

אז שהש"ש הוא שיר קדוש, קודש קודשים, שם אנו מתארים את הקשר העמוק בין ישראל לבין הקב"ה

בקרוב יתקיים 'תורה חדשה מאתי תצא', כהכנה לזה יש קליפת רבות של תאוות…העבודה שלנו לכוון למקד את התאוות למקום הנכון, כדי שנוכל לקבל את 'התורה חדשה מאתי תצא'.

כלומר אומר הרמב"ם: "באותם הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת… שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד, בעל חכמה יהיה יותר משלמה, ונביא גדול הוא קרוב למשה רבנו, ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה'

בימות המשיח "יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים".

חז"ל ייסדו עניין זה על הפסוק "כי תורה מאתי תצא", המדרש אמר: "תורה חדשה מאתי תצא, חידוש תורה מאתי תצא". עוד נאמר, עתיד הקב"ה להיות יושב… ודורש תורה חדשה שעתיד ליתן על-ידי משיח".

בימות המשיח תהיה התגלות עצומה של חכמת התורה, עד שהיא תיחשב "תורה חדשה".

כמובן שהתורה "אין לה לא שינוי ולא גירעון ולא תוספת", ואפילו נביא אינו רשאי לחדש דברים

אלא עומק חדש יהיה בתורה…כהכנה לכך אנו מכוונים את כח התאווה והתשוקה לתורה, וכך אנו מכינים את עצמנו לימות המשיח