במהלך תוכנית 'מבט לחיים' ב'קול חי', הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון התייחס לשאלה כואבת שנשלחה על ידי מאזינה, אם לבת בת 15 הלומדת בסמינר, המתמודדת עם שינוי דרסטי בהתנהגות בתה, הכולל התפרצויות וחוצפה. הרב ענה בתשובה מפורטת, רגישה ומדריכה, תוך התמקדות בכאב של הילדה, בסיבות האפשריות להתנהגותה ובדרך הנכונה להגיב כאם.
המאזינה שיתפה: "רציתי לשאול… בתי התחילה ממש סמינר השנה, ומשהו פתאום השתנה דרסטית, מהקצה לקצה, ממשהו שקשה לי להכיל. לפעמים אני שואלת איך לא לאבד את הסבלנות מול המציאות, ממש לא תמיד זה עומד לי. בסוף אני מוצאת את עצמי ממש מתפרצת, ממש מתפרקת מולה, כי זה מתבטא בהמון-המון חוצפות, ופתאום היא נוהגת אחרת, היא משדרת המון כעסים, המון התפרצויות."
הרב שאל להבהרת המצב: "זו הבת שלך? בת כמה היא?" המאזינה השיבה: "היא בכיתה ט', בת 15, אבל היא באופי שלה הייתה אחרת. היא הייתה יותר רגועה, יותר… לא אגיד שהכול היה חלק, אבל היה יותר עם מי לדבר".
עוד באתר:
הרב המשיך לשאול: "מה קרה השנה? את יודעת להצביע על מה?" המאזינה הסבירה: "בסמינר לא פשוט לה, כי היא לא עומדת בקצב הלימודים שהם דורשים, והם שמים אצבע עליה. היא פרפקציוניסטית, היא אוהבת שהכול מושלם. אנחנו רואים דימוי עצמי מאוד לא פשוט, היא מרגישה שהם מבינים שהיא לא בסדר. היא הושעתה פעמיים מהסמינר".
הרב זיהה את שורש הבעיה: "ייתכן שהיא פשוט מרגישה כמו לוזרית שם, היא מרגישה שהדימוי העצמי מתפרק לרסיסים. היא הושעתה פעמיים מהסמינר, ואת אומרת שהיא לא עומדת בדרישות גם כשלא זורקים אותה. ייתכן שצריך לעשות אחד משני דברים: או לתקן את המצב שם שהיא תרגיש שזה מקום שרוצים אותה, מעריכים אותה, אוהבים אותה ומכבדים אותה, או אולי זה לא המקום בשבילה. אני מקווה שאפשר לתקן את זה שם, כי קשה להוציא ילדה באמצע השנה, אבל אולי זה מקום שמחריב אותה והורס אותה יותר ממה שהוא בונה אותה."
הרב המחיש את ההשפעה של הסביבה: "אם אני, ואני כבר בן 52, הייתי נכנס כל יום למוסד או למשרד או לישיבה או לכולל, והייתי מקבל הרגשה כל יום שאני לוזר, שאני כלומניק, שאני חתיכת זבל, שאני ממש כישלון בחיים, גם אני הייתי חוזר הביתה במצב רוח לא טוב."
הרב הדגיש את תפקיד האם בהבנת הכאב של בתה: "את אמא, אז אמא מרגישה הרבה יותר ממה שאני יכול לתאר, כי אמא זה ממש אמא. פה צריכים להרגיש את הכאב שלה. היא נכנסת כל יום למוסד ששם היא מרגישה שהיא כלום. יש המון תסכול, ועל מי היא תתפרץ? היא לא תתפרץ על המנהלת, כי המנהלת תזרוק אותה לנצח. אז היא מתפרצת על אמא. למה? כי היא יודעת שאמא לא תזרוק אותה."
הרב הזהיר מפני התייחסות שטחית להתפרצויות: "אנחנו לפעמים לוקחים אישית את ההתפרצות של הילדים שלנו ואומרים שזה חוצפה, אבל הסיבה שהם מתפרצים עלינו היא כי הם מקווים שאנחנו נדע להכיל את זה. אנשים שואלים אותי, אתה מצדיק חוצפה? אני לא מצדיק חוצפה, אני רק רוצה להבין מה מאחורי החוצפה".
הרב הציע שתי אפשרויות: "צריך לעשות אחד משני דברים: או לגמרי לשנות את הכיוון שם, אולי יש שם מחנכות טובות ורגישות שיכולות לשנות את הכיוון עם בתך, שהיא תרגיש שאוהבים אותה, מכבדים אותה, מעריכים אותה ורוצים את הצלחתה באמת, או שזה לא מקום טוב בשבילה, ואז צריך מיד לשנות את המקום".
לגבי התגובה המיידית להתפרצויות, הרב המליץ: "כשהיא מתחצפת ומדברת במילים מאוד קשות, שקשה לשמוע אותן, זה לא אפילו התפרצות של חוצפה, זה ילדה שצועקת: רע לי בחיים, גיהנום לי בלב. אם היא הייתה חוזרת הביתה ואומרת, אמא, גיהנום לי בלב, מה היית אומרת? היית מעניקה חיבוק מאוד חזק. לפעמים מה שנראה חוצפה זה ממש לא חוצפה, זה ילדה כואבת, ממורמרת, שבורה לרסיסים. זה לא מצדיק חוצפה, זה מזמין אותנו לראות את הפנימיות, לא את החיצוניות".
האזינו לדברים המלאים בתוכנית 'מבט לחיים' בהגשת הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון ב'קול חי':
