קמפיין הבחירות של פינקלשטיין • גואל ועקנין

כאחד שהיה בעבר במקום שבו מתכננים ומנהלים קמפיינים ובפרט בתחום הפוליטי, אני מודע למציאות בה האגו האנושי עובד שעות נוספות. די להושיב שני קמפיינרים בחדר סגור והעשן השחור שיצא משם כבר יגרום לכל אחד להבין מה היה בחדר ומה קרה בין שני התכשיטים.

בישראל יש ערבוב מוחלט בין התפקידים השונים ורק כאן ניתן למצוא אסטרטג, פרסומאי, דובר ואיש קריאייטיב המחזיקים באותו תואר, קמפיינר. אין מתמודד שמעריך את עצמו ואין מפלגה שמכבדת את עצמה שלא שואפים לנהל מערכת בחירות על פי המודל האמריקאי.

הראשון שהביא את הנוסחה הזו לארץ היה ראש הממשלה בנימין נתניהו בעת ההתמודדות הראשונה שלו בשנת 1996 כאשר הביא לארץ את האסטרטג האמריקאי ארתור פינקלשטיין.

את המודל הזה אימץ אהוד ברק בשנת 1999 כשגם הוא הביא לארץ מארה"ב את צמד האסטרטגים סטנלי גרינברג וישראל בכר. ועם המודל הזה יצא שוב נתניהו לדרך בשנת 2008 כשגייס לשורותיו את האסטרטג הישראלי-אמריקאי ישראל בכר.

כל המתמודדים כולם נופלים על פניהם אל מול מודל הבחירות וההתמודדות האמריקאים ומנסים לייבא את השיטה הזו לכאן בכל מחיר או בעצם כמעט בכל מחיר.

בעיית האגו זו בעיה כלל עולמית ולא רק ישראלית וניתן למצוא אותה בכל מקום ובכל זמן, אבל בישראל הבעיה רק מעצימה כי כאן בדיוק נכנס הערבוב בין בעלי התפקידים. בכל מקום מתוקן יש את האסטרטג שמתווה את מאסת המסרים על פי מחקרים וקבוצות מיקוד ולא על פי מדע בדיוני, תחתיו נמצאים הפרסומאי ואיש הקריאייטיב שאמורים להוציא החוצה את המסרים באמצעות משפטים קצרים וקליטים שיחדרו מהר ועמוק אל תוך הבטן הרכה של קהל היעד, וכל מה שנותר לדובר זה רק לדברר את המסרים בתדרוכים לעיתונאים ולאנשי התקשורת וגם להיות עם יד על הדופק ולזהות מבעוד מועד משברים תקשורתיים שמתקרבים.

כשרואים את התנהלות הקמפיין של 'יש עתיד' ואת ההתנהלות האישית של יאיר לפיד מבינים מה זו הירארכיה ורואים בצורה מוחשית את חלוקת התפקידים הברורה בין מנהל הקמפיין לדובר ובין האסטרטג למנהל הקריאייטיב.

לכל אחד תפקיד ברור ורוח המפקד שמלמעלה גורמת לכל אחד להכיר את מקומו ולא לפזול לצדדים. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר במסרים הברורים שיוצאים משם ובאולמות המלאים עד אפס מקום כאשר לפיד מגיע אליהם כדי לפרוס את משנתו – למרות שהוא מגיע לשם לאחר קדנציה כושלת במשרד האוצר. כאן מתחדד ההבדל בין יש עתיד לשאר המפלגות.

במערכת הבחירות הנוכחית קל מאוד לזהות מי עובד נכון ומי לא. בליכוד בכלל אין עדיין קמפיין, מפלגת העבודה עדיין נשענת על אפקט החיבור עם מפלגת התנועה וחוץ מלקיחת חלק במפגשים ובאירועים שונים – עדיין לא ניתן לראות איזה קמפיין מיוחד שמציגה המפלגה השואפת להיות אלטרנטיבה שלטונית.

אצל משה כחלון הבעיה סבוכה עוד הרבה יותר. האיש שפרש וחזר לכאורה משום מקום לא מצליח להמריא יותר מדי וכל ראיון שלו בתקשורת רק מסבך אותו עם ירידה במספר המנדטים. בשורה התחתונה, המלחמות הפנימיות בין אנשי הקמפיין וחוסר ההכנה שלו לפני ראיונות הורג את האיש מבחינה פוליטית, וכאן צריכה להתקבל על ידו החלטה ברורה, כי אם הנפילה היא בתקשורת אז זה הזמן לבדוק מה עושה הדובר ואיך זה שלא סגר מראש פינות בעייתיות מול המראיינים (יש דבר כזה).

בעיה זהה יש גם לש"ס. בעוד שמנהלי הקמפיין עובדים בשיתוף פעולה מוצלח, במטה המרכזי יש אובר פעילות של מקורבים, דוברים, או בקיצור 'מערבבים'. גם אם נתקבלה החלטה שיש דובר לכל תקשורת מגזרית עדיין הנושא באחריות הוא הדובר הראשי שזה מי שמלווה את דרעי בשנתיים האחרונות. זה אותו דובר שחצה את הקווים עם חזרתו של דרעי לזירה הפוליטית, חתך מאלי וערק לאריה כי אחרי הכל בפוליטיקה הכל אינטרסים ותמיד האינטרס האישי גובר על זה הערכי או המקצועי, כך זה קורה הרבה וכך זה קרה גם בש"ס. הבעיה מתעצמת כאשר נמצאים בקמפיין ואם גם אז האינטרס האישי הוא מעל לטובת הבוס אז כבר צריכה להתקבל החלטה בחלונות הגבוהים ובפוליטיקה הישראלית יש רק מעטים שיודעים לקבל החלטות, אריה דרעי הוא אחד מהם.

'החרדים העובדים' צמד מילים שמילא עד להתפקע את כלי התקשורת החרדית ואפילו זלג מעט גם לתקשורת הכללית. לפני כל תקופת בחירות, ארציות או מוניציפאליות הנושא הזה עולה – ויום לאחר הבחירות ובדרך כלל לאחר כישלון פוליטי של הקבוצה הזו – הנושא עף לו מסדר היום הפנים חרדי עד למערכה הבאה.

מביט מהצד עלול לחשוב שאולי אין כאן באמת בעיה אמיתית וכל מה שקורה כרגע זה רק ניסיון סחיטה של חבורה מסוימת המעוניינת לבנות את עצמה פוליטית על גב של מפלגה קיימת במקרה הטוב ובמקרה הגרוע – זה על גב של מפלגה שעדיין מגרדת את אחוז החסימה מלמטה.

אבל לא כך הם פני הדברים. תנועת 'טוב' אמנם כשלה בכל מקום בו התמודדה. הנציג היחיד שיש לה כיום מכהן כחבר מועצת עיר בביתר עילית רק כי השכיל להבין שבסופו של יום הוא מייצג מצביעים שהם חלק מהציבור החרדי על כל גווניו והוא השכיל להתאחד עם כולם תחת מטריה אחת. כך היה צריך להיות בכל מקום וכך לא קרה, לא רק שלא קרה אלא גם אנשי 'טוב' במקומות מסוימים הציבו בראש הרשימה לא אחד שנראה כחרדי קלאסי אלא משהו שהוא יותר דומה ל'שנה ופירש' שעליו נאמר קשה מכולם.

'טוב' כמפלגה אכן התרסקה בבחירות וזו עובדה, אבל 'טוב' כרעיון ממש לא התרסקה והיא חיה ובועטת. אם ישכילו חברי הז'אנר הזה להיטמע בתוך כלל הציבור ולנסות לפעול מבפנים לטובת הציבור החשוב הזה – כי הוא רק הולך וגדל וכל היבדלות רק תזיק.

אה, נקודה נוספת. חשוב שראשי הקבוצה יבחרו להם מישהו אחד שאתו ניתן להידבר כי זה שרצים בכמה ראשים זה רק מזיק והופך את הקבוצה ללא רצינית כשהמציאות הפוכה לגמרי.

השבוע פגשתי ידיד שלי, אחד שמוגדר בפי כל איש 'חסד אמיתי' עם אמביציות גבוהות מאוד. תוך כדי השיחה וכרגיל בימינו, שנינו  שלפנו את הניידים כדי לראות מה חדש ולהתעדכן בנעשה בעולם בשלוש הדקות האחרונות בהם לא זפזפנו בין קבוצות הוואטסאפ השונות. בשניה שהוא העיר את המכשיר – העין שלי קלטה שם משהו על גבול ההזוי. האיש מחובר ללפחות 60 קבוצות שכל אחת מהן מכילה לפחות 50 חברים. האמת, ברגע הראשון רציתי לשלוח אותו להסתכלות פסיכיאטרית אבל מבט נוסף והסבר קצר מצידו שפכו אור גדול על התופעה.

יש רק דבר אחד שמחבר בין בני ברק, רחובות, חיפה, ארה"ב, בלגיה, חולון, נצרת עילית, אנגליה, קרית ארבע והרצליה. רק 'מחוברים לחיים'. מדובר ברשת מסועפת של קבוצות וואטסאפ שכל המהות שלהם זו עשיית חסד חובק עולם. המערכת מטפלת החל משינוע חולים לבתי חולים, דרך העברת תרופות לחולים מוגבלי תנועה וכלה בהעברת ציוד רפואי ממדינה למדינה באמצעות מתנדבים שהם חברים של חברים ובקיצור, המונח התלמודי "חברך חברא אית ליה" זה המוטו המרכזי של תעשיית החסד הזאת.

ולמען הסר ספק, מאחורי כל המיזם הזה לא עומד איזה נער משועמם החובב נייעס ושאר ירקות, יש כאן עסק עם ר"מ חשוב בכתה ח' באחד ה'חיידרים' היותר מוצלחים במודיעין עילית שגם משמש כסגן מנהל באותו מוסד חינוכי.

אמרת ר' מאיר קווין, אמרת חסד, אמרת מחוברים לחיים!

הערה לסיום: יש מסעדות שצריך לדאוג להם לעו"ד צמוד הרבה לפני שדואגים להם לשף מוצלח כי רק זה יציל אותם מתביעות בגין הרעלות (לתשומת לב הקורא משה אבוטבול).