תמרור אזהרה

התמכרנו לרגש ולסיפוק מיידי; זה התפוצץ לנו בפנים

דם ייישפך: מצוות פדיון שבוים החשובה כל כך – לא מתירה לשחרר פרטים ולסכן בוודאות את הכלל | דעה

נדב ארבל

ב' בשבט תשפ"ה, 31/01/25 12:32 עודכן: 01/02/25 20:35

א+

א-

שחרור מחבלים מכלא עופר. אילוסטרציה / ארכיון | צילום: משה מילנר, לע"מ

דווקא בימים אלה של שחרור החטופים והחטופות – והשמחה שהיא מעלה בליבנו עם שובם הביתה לחיק משפחותיהם – חשוב לומר את הדברים הבאים: העסקה שנחתמה היא רעה מאוד ומסוכנת מאוד. היא תביא בוודאות לרצח של אזרחים וחיילים נוספים. אין בכלל שום ספק.

התמכרנו לרגש, התמכרנו לדרך קצרה, התמכרנו לתוצאות מידיות לשמחה של חזרת החטופים וכבר שנים אנחנו שוכחים את המשמעויות של המעשים שלנו, המשמעויות הקשות והרצחניות.

כבר עכשיו נאמר כי הרצון להציג את מתנגדי העסקה כלא אנושיים, לא יהודים ואטומי לב – היא חלק מההתמכרות שלנו.

לחלק מהציבור הישראלי ברור שצריך לשחרר רוצחים ולכן אין שאלה האם צריך עסקה ומימלא אין שום אפשרות לדעה שמתנגדת לה.

כחברה שמכורה לסיפור מיידי – אנחנו מסרבים להסתכל למציאות בעיניים: הסכמי אוסלו שהימין צעק בכל כוחו והזהיר מפני הסכנות חזה את מה שיקרה. אלפי יהודים נרצחים.

אבל לא נתנו ללב שלנו לראות. והציפייה לשלום המיוחד ולמזרח התיכון החדש עיוורה אותנו ממה שהאויבים שלנו אמרו בקול רב , אפילו לא בחדרי חדרים. – מכורים.

הבריחה מלבנון בשנת 2000 – בוצעה בחרפה משוועת. ארגון אזרחי "ארבע אמהות" נטע אמונה בלב הציבור כי לוחמינו נופלים על אדמת לבנון סתם וחובה להוציא את הבנים שלנו משם. הממשלה הקשיבה , ברחנו- קיבלנו את חיזבאללה גדול יותר, חזק יותר והרסני יותר. התמכרנו.

הגירוש מגוש קטיף בשנת 2005. הימין זעק, צעק הזהיר מפני עזיבת השטח שתקרב את האיום ליישובי העוטף, לאשקלון, לאשדוד ולתל אביב – אבל לא היינו יכולים לשמוע. ההתמכרות לסיפוק רגעי למרות הוודאות של מה שצפוי לקרות – לא נתנה לשכל לעבוד. התמכרנו. וקיבלנו רקטות לא רק בשדרות, גם בירושלים ובתל אביב.

גם תושבי יישובי העוטף הטיפו למתיישבי הגוש לעזוב . אתם מסכנים את חיילנו שם, בגללכם נהרגים לנו חיילים. גם ההסברים של המתיישבים כי הם מגנים עליהם מפני פלישה לקיבוצים – לא עזרה. מכורים.

החייל גלעד שליט נחטף בידי חמאס פחות משנתיים לאחר הגירוש. על שחרורו של חייל אחד שילמה ישראל מחיר של למעלה מ-1000 מחבלים , חלקם רוצחים וביניהם יחיא סינוואר. מרבית המחבלים ששוחררו – חזרו לפעילות טרור בפועל. אבל מי יכול היה להתנגד לשחרורו של ה-"הילד של כולנו" כשלחץ תקשורתי אדיר הביא את ממשלת ישראל להיכנע ולהפקיר את בטחון אזרחיה. היינו מכורים עד ה-7 באוקטובר שמחת תורה תשפ"ד – ואז שוב הכל התפוצץ לנו בפנים.

מצוות פידיון שבוים החשובה כל כך – לא מתירה לשחרר פרטים ולסכן בוודאות את הכלל, את הציבור, את המדינה.

עד שלא נשכיל להבין את המציאות, את האויב את כוונותיו המוחצנות, את מזימותיו, עד שלא נפסיק להיות כנועים ללב ולא נאזין לראש, עד שלא נצא ממצרים, מהמיצרים, מהכבלים שלנו, מהחשיבה ממיושנת והמקובעת , מתפיסות עולם שהוקבעו כאן על ידי השמאל – לא נצא ממצרים!

צריך לומר כי הדברים נכתבים כשרבנים רבים הביעו תמיכה בעסקה וקוראים ליישם את כולה. ואין כאן מתיחת ביקורת ח"ו על דעת תורה ומבלי להיכנס לשאלה ההלכתית.