הבעל צודק או האישה? כך עושים 'שלום בית'

באופן טבעי בהרבה מקרים מרגישים בני הזוג שהם 'הצודקים' והאחר הוא הטועה

האדם יש לו את הרקע שלו את העבר שלו את החוויות שלו את המסקנות שלו

ונדמה לו שהוא הצודק והאחר הוא הטועה.

ולכן בקלות רבה מרשה האדם לעצמו לבקר את הצד השני והאדם גם מרגיש בנח לאמר, 'זה מה שאני מרגיש' הוא באמת מרגיש מה שהוא אומר, יש לבני אדם תחושה שאם הם מרגישים כנראה שמה שהם מרגישים זה 'באמת אמתי'!

בני הזוג מותחים ביקורת האחד על השני

נדמה להם שהביקורת היא נכונה היא מדויקת האדם מדבר מתוך הרגשות שלו

הוא לא מודע שהרגשות שלו זה לא עובדות

רגשות זה לא עובדות רגשות זה רק…סיכום כל המחשבות התחושות ההרגלים והגישות שיש לאדם, הכל מצטבר לתחושה להרגשה

כשאדם אומר 'אני מרגיש' שהוא מזלזל בי

איך הוא מרגיש כך

ומשהו אחר על אותה התנהגות לא יאמר כך?

אלא אותו אחד שמרגיש זלזול הוא מרגיש על בסיס מערכת שלימה של מסקנות הקשורות לכמה מנגנונים שמשפיעים על הרגשות של האדם

לדוגמא אפשר שבעבר האדם הזה סבל מהרבה ביקורות וזה הפך אותו לרגיש יותר

וגם הוא היה בסביבה של אנשים מתוסכלים ולכן הוא רגיש יותר

וגם הוא היה סביב אנשים מעליבים ולכן כשהוא רואה שמשהו לא משתף אתו פעולה הוא עלול לפתח את מנגנון ההישרדות שלו  שמעורר מחשבה ומסקנה שאומרת 'סכנה' משהו רוצה לפגוע בך.

וכך האדם מגיב לא מתוך 'ההגיון האובייקטיבי' אלא מתוך תחושות ורגשות, מסקנות שהן לא 'אמת' אלא מסקנות שהן אישיות לגמרי.

קשה מאד לאדם לעכל את העובדה הזו

כאשר האדם מעכל את העובדה שהמסקנות שלו הן נגועות הוא זוכה לגאולה נפשית

כי אז הוא יכול לנתח את עצמו ולנתח את התגובות ואת העשייה שלו.

אם רוצה האדם לשפר לשדרג עשייה הוא צריך להיות מודע לכך שהוא לא אובייקטיבי כך הוא יכול לזהות כך הוא יכול להכיר

כך הוא יכול לגלות אחריות ולשנות

 

וגם כאשר האדם כבר מרגיש שמזלזלים בו, זה לא אומר שהוא חייב להגיב בתגובה אגרסיבית הוא יכול לפעול בצורה אסרטיבית

כלומר אם אובייקטיבית מזלזלים באדם, הוא לא צריך להגיב ב'הישרדות' הוא יכול להגיב באסרטיביות, הוא יכול לאמר, הוא יכול להגיב כמו הרבה מומחים שיודעים איך להתמודד עם מי שמעליב אותם

אבל אם האדם יש לו רקע קשה בעבר שלו, הוא רגיש מידי, אם הוא רגיש מידי, הוא מפרש את הזלזול כ'יותר מדי מאיים'.

מה שפוגע בתפקוד ובעשייה שלו.

אז האדם מרגיש שהוא 'הצודק' המבין והחכם

הוא היעיל והאיכותי… ולכן קשה להתפשר

כי האדם ממש מרגיש שהוא מוותר על 'הרצון האמתי' שלו.

ולכן הנחת היסוד בשלום בית, זה להתחיל בגישה של 'אין' אמת מוחלטת.

אמנם נכון שבחיים כן יש אמיתות, יש מי שצודק בוויכוחי שכנים

יש מי שצודק בין עובד ומעביד

יש מי שצודק וטועה בעסקים

יש אמת, יש צדק.

אבל בשלום בית זה לא עובד כך, למה

כי השלום בית תלוי בכך שבני הזוג חיים עם הגישות השונות

יכול הבעל לאמר אני מרגיש שאני צריך לפרנס וזהו, והאשה תאמר, לא! אתה אמור לעשות עוד דברים לא רק לפרנס.

כך הבעל מרגיש, האם הגישה הזו נכונה האם הבעל צודק, האם האשה צודקת

זה לא תמיד משנה, כי בהרבה מקרים אם נאמר לבעל או לאשה מה הם צריכים לעשות, הם לא מזדהים ואפילו אם הם מסכימים לפרק זמן קצר, רק לפרק זמן קצר הם מסכימים למה שנאמר להם, אבל לפרק זמן ארוך הם לא יחזיקו מעמד, אנשים אומרים: כבוד הרב, תגיד לאשתי שתעשה כך וכך, תגיד לבעלי שיעשה מה שאני רוצה

אבל אחרי שהבעל יישמע מהרב מה שאשתו רוצה, נאמר שהוא יעשה נאמר שהוא יגיע כל יום הביתה יותר מוקדם ויהיה בבית, הפתרון לאמר לבעל מה לעשות לא יעבוד להרבה זמן.

 

כי אם הבעל לא מזדהה עם מה שנאמר לו, הוא עתיד תוך כמה ימים להתנגד למה שנאמר לו.

כדי שהוא יוכל באמת להתמיד בהחלטה הטובה

הוא צריך להיות מתוגמל. 'הנחתה' מלמעלה של הרב על הבעל, זה לא יעזור, המסר שיעזור הוא אחר, לא אמירה של הרב

אלא הזדהות של הבעל, ההזדהות של הבעל היא תלויה בכך שהוא מגיע לפשרה עם אשתו, לכך שיחד שניהם מגיעים להסכמות

שניהם מגיעים למקום שמתאים לשניהם

שניהם מדברים מה מתאים לשניהם

שניהם מדברים איך אפשר למצוא מה שמתאים לשני הצדדים

שניהם מחפשים פשרה שניהם מחפשים

ששני הצדדים ירוויחו

האשה לא באה בתלונה לבעלה למה הוא 'כזה' שאוהב לעבוד

והבעל הוא לא מתלונן למה אשתו רוצה שהוא יהיה יותר בבית

הם לא מותחים ביקורת זה על זו

הם לא מיד מתעוררים בכעסים ובשנאה אחד על השני למה הם מדברים או פועלים כפי שהם פועלים

הם לא תוך כמה שניות כבר נמצאים בתוך ריב עמוק

הם לא עסוקים בלהאשים אחד את השני

הם לא עסוקים בלהשוות את הבעל לכל הבעלים האחרים או את האשה לכל הנשים האחרות…

האשה לא אומרת למה כל הבעלים 'טובים' ושלי רע…או דברים כאלה, לא!

בני הזוג לא עסוקים ב'מי נעלב' יותר מהר, מי נפגע יותר מי סובל יותר

הם לא בורחים מאחריות

הם לא מותחים ביקורת אישית

הם לא מגיעים למצב שתוך פרק זמן קצר השלווה מופרת ביניהם

 

הפשרה תלויה בכך שבני הזוג לא מחפשים מי הגיוני ומי צודק, לא.

אלא יש מקום לשני הצדדים יש מקום לשני הצרכים כל אחד מהשניים הוא הגיוני בהחלט

אנו צריכים לזכור כשאנו אומרים שיש שני צרכים או שני רצונות שונים

מה זה אומר?

רצון זה לא צורך שאפשר לאמר – שלא צריכים להתייחס אליו, והוא 'נגמר'…זה לא רצון שמתפוגג ברגע …לא!

אלא צורך זה רצון אם מוותרים עליו אם לא מתייחסים אליו, הוא לא מאבד מכוחו

אלא הוא נעשה יותר ויותר חזק

לכן הגישה היא לא לאיים על הבעל או על האשה שהם צריכים להפסיק עם הרצונות שלהם

אלא איך מגיעים לרצונות משותפים.

כי אם נלחץ ונאיים על הבעל לעשות מה שהוא לא מעוניין, זו שאלה של זמן מתי זה 'יתפוצץ' זה פשוט לא יחזיק מעמד.

 

במקום שהאשה תאמר לבעלה – 'אתה חייב להיות יותר בבית', או 'אתה לא איכפתי ולא רגיש' או כל מיני משפטים מאשימים, הגישה היותר בריאה היא לתאר את המצב, לתאר את הצורך ואת הרצון וכעת מה עושים כדי להגיע למקום שמתאים לשני הצדדים

במקום לאמר לבעל, אתה אף פעם לא בבית ואתה לא עוזר ולא איכפת לך

עדיף לאמר, אני מבינה שאתה עובד קשה, אני מבינה שאתה מפרנס את הבית

יחד עם זאת הייתי רוצה שנחשוב יחד איך אתה ממשיך עם העבודה אבל גם מוצא זמן להיות אתי ועם המשפחה בבית

זה לא משפט 'מאשים מתקיף' מבזה זה לא משפט פוגע זה לא משפיט שיפוטי

אלא זה משפט ענייני

זה משפט שמחפש את הפתרון המתאים.

זה משפט שמזמין 'שיח'

יותר נכון להביע את הצורך החיובי, כלומר מה אנו רוצים ולא מה אנו שונאים ולא רוצים

 

כמובן טוב להיות מנומס, לאמר תודה או בבקשה

בבחינת איזהו מכובד המכבד את הבריות

להביע הערכה ,אני מעריכה שאתה עובד מחוץ לבית, יחד עם זאת אני הייתי רוצה… ולתאר מה שרוצים.

 

כך אנחנו לא שומרים דברים ורצונות בבטן אלא מבטאים אותם, כך מביאים את הרצון הכאב או הציפיה.

אז לא להאשים אלא להביע מה שרוצים

להיות מנומסים

לא לזלזל בצרכים או בגישה של הצד האחד

להבין את הצד האחד להעריך את ההיגיון של הצד האחר

אח"כ נביע מה שאנו רוצים ומצפים וכעת איך אפשר להגיע לפשרה שמתאימה לשני הצדדים

ככל שאנו מרככים את השיחה ככל שנהיה עניינים יותר, אנחנו מעבירים מסר לצד השני

שאנו לא מזלזלים בו לא מחפשים את רעתו והפוך את טובת שני הצדדים

ככל שזו הגישה כך יש פחות שנאה ויותר רצון הדדי לפתור את הבעיה.

 

מכאן לשלב הבא, אנשים אומרים, אני מנסה להיות נעים יותר נחמד יותר ובכל אופן זה לא מיד עובד, האם זה אומר שזה לא עובד…

התשובה היא – לא! ומדוע

כי אין לצפות מהבעל או האשה שבמיידי יגיבו בנחמדות

אם היה הרבה זמן, הרבה שנים עוינות כעסים ביקורות שנאה אם שנים רבות הייתה ציניות וחוסר הצלחה

אם שנים רבות הייתה גישה לא בריאה.

אי אפשר לצפות שתוך פרק זמן קצר 'הכל השתנה', זה לא ייקרה

למה כי הצד האחר עדיין חושב שאנו לא לגמרי רוצים את טובתו הוא עדיין לא בטוח שאנו רוצים את להיות עניינים הוא עדיין מאמין וחושב שאנחנו חיים בגישה הישנה

הוא עדיין מצפה ל'בוז' וכעסים

הוא עדיין מצפה למריבה ולכן הוא לא לגמרי בטוח שאנחנו באמת רוצים את טובתו

ולכן אין לנו להיבהל, אנחנו צריכים להמשיך בגישה הבריאה ההגיונית שאמורה, לעבוד, אנו צריכים להיות עם הגישה הבריאה, הגישה שאמורה לעבוד, האם זה יעבוד כמה זה יעבוד מתי זה יעבוד, זה לא בידיים שלנו.

אנחנו לוקחים אחריות על העשייה שלנו

אנחנו לוקחים אחריות על הצד שלנו

אנחנו פועלים בצורה הגיונית

אנחנו פועלים בצורה יעילה

אם הצד האחר עדיין לא מוכן לשתף אתנו פעולה, זה בינתיים, ככל שיעבור הזמן הוא יסכים יותר ויותר לשתף פעולה, רק זמנית הוא לא משתף פעולה ככל שיעבור הזמן הוא יסכים לשתף פעולה.

אנחנו עובדים לפי הגישה הבריאה

אם יש מריבה אנחנו לא מוכנים לשתף פעולה

אם הוא מקלל אנחנו בקור רוח בוחרים בגישה שאומרת

אם אתה לא רוצה שיחה עניינית, אנו מקבלים אבל אנו לא משתפים פעולה

אנו מעוניינים להבין צורך מול צורך

רצון מול רצון, וזהו!

זה מה שאנחנו רוצים

אנחנו רוצים להיות 'עניינים' אנחנו רוצים את טובת שני הצדדים, מעוניין, מצוין לא רוצה, גם טוב, זהו, אנחנו שומרים על הכוון הענייני.

לא נסלים את הבעיות לא נעצים את הבעיות

נזכור תמיד לחזור אל נוסחת הקסם, הנוסחה של מה אני רוצה מה הצד האחר רוצה ומה מתאים שיהיה באמצע

אנחנו לא מחפשים פתרון של 100 אחוז פתרון

מספיק לנו פתרון של 10 אחוז התקדמות, זה מספיק בשביל להתקדם.

 

בואו ל נהיה בגישה של 'עקשנות' אלא בגישה של שתוף פעולה מה מתאים לשני הצדדים.

אנשים אומרים אני רוצה פתרון במיידי,

אבל זו טעות, בואו נחפש פתרון לשבוע הקרוב, ואח"כ עוד פתרון לשבוע הבע

וכך בהדרגתיות

משה רבנו כאשר הוא אומר לפרעה שבנ"י יוצאים ממצרים הוא לא מבקש לצאת בבת אחת לכל הזמן, לא! אלא הוא מבקש לצאת ל 3 ימים, למה רק ל 3 ימים…?

יש כמה פירושים.

אחד הפירושים הוא שמשה רבנו מבקש לצאת ל 3 ימים בגלל הסבר נפלא, הוא מבקש לצאת דווקא ל 3 ימים בגלל שהוא אומר בנ"י ייצאו רק ל 3 ימים אם מתאים מצוין אם הם לא יהיו עובדי השם כראוי במשך אותם שלושה ימים אז הם חוזרים למצרים אם הם יצאו לשלושה ימים ואח"כ הם יהיו עובדי השם כראוי, אז אפשר להמשיך הלאה לעוד פרק זמן, לא מחפשים מיד את ה'תחנה האחרונה' אלא תהליכים.

מנסים להתקדם לפי תהליכים לפי מה שאפשר בכל שלב של החיים.

בכל שלב של החיים לפי מה שאפשר ומתאים.

 

כך גם בשלום בית, אנחנו לא צריכים להגיע במיידי לפתרון 'המושלם', לא!

אנחנו צריכים להגיע לפתרון המתאים בכל שלב של החיים

מה הפתרון לשבוע הקרוב

מהו הפתרון לחודש הקרוב

אנחנו צריכים לחיות תוך כדי תנועה.

 

אנחנו לא צריכים להיות חרדתיים שמחפשים פתרון מדויק בכל שלב לכל בעיה בחיים

אלא אנחנו צריכים לגלות את המסוגלות לחיות גם במצבים של 'חוסר' אונים

אנחנו לא חייבים פתרון מיידי לכל בעיה

אנחנו חיים בצורה בריאה תוך כדי תנועה.

 

בנ"י כאשר הם יוצאים ממצרים הם עדיין לא יודעים שיינתן להם המן, הם לא יודעים עדיין בצורה מדויקת איך הם עתידים לחיות במדבר

כתוב 'וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים'

הם יצאו הם היו חמושים, היו מזוינים עם כלי מלחמה ואוכל לפרק זמן קצר מאד…אז איך הם ייסתדרו במדבר…? התשובה היא

יוצאים, עושים תהליך, מתחילים תהליכים אין ידיעה ברורה איך נגיע לתחנה אחרונה

אנו מתחילים תהליך מבינים את העיקרון

ותוך כדי תנועה אנחנו משתפרים יותר ויותר

אנחנו חיים ותוך כדי תנועה עושים שינויים צומחים ומתפתחים.

אין תוכנית מדייקת יש תוכנית עקרונית

כעת אנחנו מתקדמים בקצב הדרגתי, ומשתפרים תוך כדי תנועה

בני זוג במריבה בהרבה מקרים הם מחפשים

כעת את הפתרון 'המושלם' אין פתרון כעת מושלם

יש פתרון של השלב הזה של החיים, אם הפתרון יעלה טוב יהיה עוד פתרון ועוד פתרון…הדרגתיות היא התהליך

השלימות היא לא לחפש שלימות אלא לאהוב את התהליכים.