למה אנחנו לא רואים היום ניסים גלויים?

פרשת משפטים היא הפרשה הראשונה אחרי מתן תורה.

בספר 'פרי הארץ', בפרשת שופטים הוא כותב רעיון נהדר.

בגמרא ברכות כ, כתוב ששאל רב פפא את אביי למה בדור שלפניהם, בדור האמוראים שקדם להם, שזה הדור של רב יהודה, היו רואים ניסים גלויים, ואילו בדור של רב פפא ואביי לא ראו הרבה ניסים ומופתים, למה?

ממשיך רב פפא בשאלה, הרי תורה אנו יודעים יותר מהם, שהרי בדורות הקודמים לא היו בקיאין בכל סדר נזיקין אלא היו בקיאים רק בשלוש בבות.

בבא קמא בבא מציעא ובבא בתרא בלבד

ובכל אופן כשרב יהודה היה צריך שיירדו גשמי ברכה הוא היה רק חולץ נעל אחת וירדו גשמים…

ואנחנו מצטערים ומתפללים הרבה ואין תוצאות,  למה זה?

כי הדורות הקודמים היו חיים עם מסי"נ למען קידוש השם.

אמנם נכון שבלימוד התורה יש לנו הרבה השגות אבל בקידוש ה' ישנה ירידת הדורות,

ובכלל שואלים המפרשים, איך אפשר לאמר על רב יהודה שהיה תלמידם של רב ושמואל שהוא לא היה מכיר את כל התורה כולה.

הרי מבואר בשו"ע הרב שכל יהודי שיש ביכולתו, צריך ללמוד כל חלקי התורה, רב יהודה האמורא בוודאי היתה לו יכולת ללמוד כל התורה כולה, שהרי שמואל רבו קרא עליו הכינוי 'שיננא' ע"ש חריפותו איך הוא לא הכיר את כל התורה כולה, ועוד יותר, שהרי מצינו בסדר  זרעים קדשים וטהרות מימרות של רב יהודה.

== אומרים המפרשים.

אומרת הגמרא הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות וכתב ה'באר שבע' (בסנהדרין דף קו, ע"פ דברי המשנה בסוף ב"ב) 'הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות שאין לך מקצוע יותר מהם, והם כמעיין הנובע'

ולכן רב יהודה רצה להיות חכם בחכמת התורה, לכן קבע את לימודו הרבה בדיני ממונות

אבל לכאורה מה מיוחד בלימוד של דיני ממונות הרי נאמר על גדולתו של רבי עקיבא 'מה לך אצל אגדה, לך אצל נגעים ואהלות'. נגעים ואוהלות, זה הסדר במשניות שעוסק בענייני טהרות, כלומר גם שם יש חכמה גדולה מאד.

ב'תורת משה' להחת"ס פ' תרומה

כתב שיש שני חכמות, שם של דיני נזיקין

וגם של סדר טהרות.

ולכן הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות ואח"כ ייזכה לחכמה עוד יותר גדולה, החכמה של סדר טהרות.

ועוד מעמיק בדברים  החת"ס: בדיני המשפטים אנו רואים את החיבור בין הצרכים הרצונות הדעות המחשבות של בני אדם ומצד שני את ההשגחה הפרטית.

כלומר יש בסדר נזיקין כל מיני סברות חשובנות שקשורים לדיני ממונות, ומצד שני

בדיני ממונות יש הרבה חיבור  בין שכל האדם לתורת ה'.

לדוגמא כתוב בגמ' (ב"ב קלא ב) אדם שהוא 'שכיב מרע', גוסס השם ישמור, אדם כזה שכותב כל נכסיו לאישתו לא עשאה אלא אפוטרופס, כלומר היא רק אחראית על הנכסים.

ארוסה ואישתו גרושה כמתנה.

מה הכוונה?

ההסבר והציור הוא אם אדם שכיב מרע כתב כל כספו, מתנה לאישתו אז רק היא אפוטרופוס על הנכסים וזה לא שלה והסבר הוא כפי פי' הרשב"ם שאנחנו הדיינים, עושים אומדן ואומרים, שאדם לא מעביר את כל הנכסים שלו לאשתו ולא משאיר כלום לילדים שלו, הרי אפשר שאשתו תתחתן עם משהו אחר, הוא ייקח את הכסף, אותו בעל חדש…ואז הילדים שלו לא יקבלו כלום, את זה אדם לא יעשה.

ולכן אם אותו אדם גוסס כתב שאת הנכסים הוא נותן לאשתו במתנה, אנו מניחים שהוא אמר שהוא מתכוון להשאיר לה את ה'אחריות' היא תהיה האפוטרופוס, היא האחראית איך לנהל את הכסף.

כלומר האבא שנפטר רוצה שהבנים שלו יהיו כפופים לה.

האבא רוצה לכבד את האשה לכן זו משמעות הנתינה שהוא נתן לה

אבל אם אותו שכיב מרע כתב את הנכסים שלו מתנה לאשתו הארוסה שעדיין לא נשאה או הגרושה שלו, פה אנו אומרים שהוא כן התכוון לתת לה את הכל והוא לא מחפש שהילדים שלו יכבדו אותה שהרי היא לא אשתו

וכל זה אמור רק אם אנו לא בטוחים במשמעות הדברים שכתב הבעל (תוס' הרא"ש) אם היינו בטוחים מה אומר ורוצה הבעל לא היינו מתלבטים היינו בוודאי עושים את מה שרוצה הבעל שנעשה.

רק אם אנו לא לגמרי בטוחים מה הוא התכוון, האם  למתנה או לעשות אותה אפטרופוס, אז אנחנו עושים אומדן למה הוא התכוון.

והפרשנות הזו שמפרשים הדיינים זה כאלו הם עדים שמעידים על הדבר הזה (הרא"ש)

זו דוגמא מיני אלפי דוגמאות.

שחז"ל דנים ומנתחים את תנאי החיים של האדם ועל בסיס זה הם מחליטים מה יהיה רצון השם בעולם

הם מחליטים עם מי הצדק

ומצד שני זה לא כ"כ פשוט, מדוע?

כי יש הרבה חוקים בסדר נזיקין שאין להם הבנה בשכל אנושי, כמו בבור כתוב 'ונפל שמה שור או חמור' ודרשו חז"ל 'שור ולא אדם, חמור ולא כלים'

כלומר אם אדם פתח בור ברה"ר בעל הבור פטור מכלים שניזוקו בבור,  כלומר כלים שנפלו לבור ונשברו לדעת חכמים הוא פטור כי נאמר בתורה 'ונפל שמה שור או חמור' ואמרו חז"ל רק אם נפל שם  חמור אז חייב על הבור, אבל בעל הבור לא חייב על נזקי כלים.

ובתלמוד ירושלמי כתוב  שרק בור שיש בו עשרה טפחים פטור מכלים אבל בור של תשעה טפחים חייב על נזקי הכלים

ויש גם מחלוקת אמוראים בפטור כלים בבור לדעת שמואל אינו פטור אלא כשנשברו הכלים מחמת הבל הבור אבל אם נשברו מחמת החבטה בקרקע חייב ולדעת רבי יוחנן וריש לקיש בכל אופן פטור מכלים שניזוקו בבור, לכאורה אין הגיון בכל החוקים האלה.

אמרו חז"ל על בסיס הכתוב שאומר שאם נפל בבור שור או חמור אז חייב הבעלים.

חמור ולא כלים שור ולא אדם

אם אדם 'מת' השם ישמור מהבור , בעל הבור פטור, אם הוא הוזק אז כן יהיה חייב בעל הבור על הנזק שנעשה לאדם.

ולכאורה כל זה לא הגיוני… שהרי אם יש אחריות לבעל הבור על הבור, למה יש פעמים שיש לו אחריות, על 'שור וחמור' ויש פעמים שאין לו אחריות, כמו במקרים של כלים שנפלו לבור.

כאשר לומדים לומדים את  סדר נזיקין, בלימוד התורה אנחנו מפלפלים בסברות בני אדם, אנחנו מנסים  להבין את השקרים של הסוחרים אנחנו מתאמצים להבין את השקרים את הסברות על העיוותים ואנחנו לומדים איך להתמודד לפי חוקי התורה עם עוותי החשיבה.

אז הלימוד של סדר נזיקין, הוא קדוש, והקדושה באה לידי ביטוי בהרבה סברות הגיוניות או אפילו סברות של אנשים שמשקרים.

אומר החת"ס מתחילים עם סדר נזיקין, לומדים את הסברות של בני אדם, ואח"כ עולים גבוהה יותר ולומדים את הנגעים ואוהלות מה שנוגע להל' טומאה וטהרה שזה לגמרי לא אנושי אלא רוחני לגמרי.

ומכאן אנו חוזרים לרב יהודה, למה הוא היה עוסק כ"כ הרבה בסדר נזיקין? כתב בספר 'ברכת אהרן' על מסכת ברכות, השערה מדוע היה רב יהודה דורש כל שנותיו בסדר נזיקין

כי הוא היה ראש ישיבה בפומבדיתא, (קדושין ע. ברש"י שם)

רב יהודה ותלמידיו היו אנשים קדושים וטהורים שאין לנו השגה במעלתם, אבל בני העיר לא היו אנשים ישרים… כמ"ש בגמ' חולין (דף קכז) שאם אתה הולך ברחוב ואתה רואה אחד מבני פומבדיתא מלוה אותך בדרך תזהר לאיפה אתה הולך, שלא ילך אחריך יותר מידי, תשנה כתובת תעצור בצד אל תתן לו ללוות אותך יותר מידי

כי הוא מחפש לגנוב אותך

כי בני פומבדיתא היו גזלנים גם כתוב בגמ' כריתות ( ו.) שאמר רב משרשיא לבניו מוטב לגור בחדר קטן במתא מחסיא, ולא לגור בארמון בפומבדיתא, (פרש"י 'שלסטים הם', וכן הוא בהוריות יא, ופרש"י 'שלא היו בני תרבות').

וזו הסיבה שהיה צריך רב יהודה לעסוק כ"כ הרבה במילי דנזיקין.

כי הוא היה ראש ישיבת פומבדיתא ואנשיה לסטים ובלי תרבות, לכן הוא היה צריך לעסוק כ"כ הרבה עם מערכות החשיבה של השקרנים גנבים גזלנים ושאר מזיקים.

ויש אומרים, שהאדם יעסוק בחכמת הנזיקין בין אדם לחבירו ואם יעסוק בזה אז הוא ייזכה לחכמה שמיימית שהוא יבין טוב הרבה יותר את העסק בתורה שעוסק בטומאה ובטהרה.

ועוד יותר, לפני שהאדם רוצה לקנות חפצי מצווה לפני שהאדם רוצה להביא קורבן

צריך האדם להיות בטוח שהוא לא מזיק לאחרים והכסף שלו הוא באמת שלו, פעמים האדם הוא מזיק או חייב כסף ולא משלם והוא קונה חפצי מצווה עם כסף לא שלו.

ולכן המצוות או המאכלים שהוא קונה לא משפיעים עליו לטובה ואפילו לרעה.

יש מקור בגמרא שמצוה הבאה בעבירה היא פסולה זה מה שכתוב ( ישעיה סא ח) כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה אומרים חז"ל שהקב"ה שונא גזל אפילו אם יקריבו אותו לפניו כמו קרבן, וכך אומר רש"י על הפסוק  'אדם כי יקריב מכם', כמו אדם הראשון שלא היה ממונו גזול, כך יביא האדם קורבן.

עוד בעניין רב יהודה, שהיה בעיקר בקיא בסדר נזיקין.

כתוב בספר פרי הארץ בסוף פרשת שופטים רעיון נפלא.

מספרת הגמרא (שבת לא) על גוי שבא לפני הלל הזקן וביקש 'גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה על רגל אחת'.

אמר לו הלל 'מה דעלך סני לחברך לא תעביד'.

כלומר לא להזיק את הזולת זה שער הכניסה ליהדות.

השאלה היא,  איך נכללו מצוות בין אדם למקום ב'ואהבת לרעך כמוך'?

הרי נכון שיש בתורה הרבה חלקים שקשורים לבין אדם לחברו אבל יש הרבה מאד חלקים שקשורים לבין אדם למקום.

מה עם תפילין, עם ארבעת המינים, מה עם שבת, ועוד מצוות רבות…

בספר פרי הארץ פרשת שופטים מביא רעיון נפלא. שואל הגר גיירני על רגל אחת, תגייר אותי ותתן לי את הסוד שגם כאשר אהיה על רגל אחת, אני לא אפול… הרי קשה מאד להתגייר, ואכן בהתחלה 'דוחים' את הגר, לא מיד מקבלים אותו, ממליצים לו, אל תמהר להתגייר, היום אתה חייב רק בשבע מצוות בני נח, וזה נפלא, אל תמהר להוסיף על עצמך מה שלא צריך, הרי אחרי שאתה תתגייר, אתה תתמודד עם הרבה קשיים ונסיונות, אתה תתמודד עם אתגרים חדשים

אתה לא בטוח תחזיק מעמד, היום אתה בסדר אם אתה מקיים שבע מצוות בני נח

וזה מצוין, אבל בעתיד כאשר אתה תתגייר,

אתה צריך להיזהר לא לדבר באמצע תפילה

אסור לדבר באמצע קדיש

חובה לגלות רגישות ביחס לבני אדם.

לכן אותו גר מבקש גיירני על רגל אחת

הוא מבקש להתגייר באופן כזה שהוא יוכל לעמוד אפילו על רגל אחת, שלא יגיע לחלישות הדעת שלא יגיע למצב של 'משברים' שלא יוכל להגיע למצב של 'קטנות המוחין' הוא רוצה להיות 'באורות' כל הזמן…

ביקש אותו גר להתגייר ואפילו אם הוא לא עם שני רגלים אלא רגל אחת הכוונה מבחינה נפשית, מבחינת המוחין, הוא במוחין דקטנות, גם אז הוא 'יעמוד' הוא לא רוצה 'ליפול…הוא רוצה להיות בטוח שהוא תמיד 'יעמוד' ולא יגיע למשברים.

איך עושים את זה?

והתשובה היא, אל תתעסק בהשוואות עם הזולת, לא קנאה ולא נקמה, כי ההתעסקות בהשוואות היא מוציאה את האדם מהעולם.

כי האדם אומר לעצמו למה לו יש ולי אין

למה אני סובל והוא לא

כל 'הלמה' הן סיבה להרבה כאב ותסכול בטווח ארוך.

לאחד יש יותר כישרונות לשני פחות

לאחד יש יותר חברה תומכת ולשני לא

לאחד יש יותר הורים מפרגנים ולאחר לא.

כל אחד 'והמקום' שלו בחיים.

אל תאמר כשאפנה אשנה…שמא לא רוצים שתפנה למקום אחר אלא שתמשיך בתפקיד ובעשייה שלך, זה הכי מדויק (האדמו"ר מקוצק)

האדם מתבלבל,  הוא מתעסק עם הרבה בעיות… אבל לא הבעיה היא הבעיה, אלא שהאדם חושב על הבעיה כל כך הרבה זו הבעיה.

יש אנשים ששואלים, מה עושים, יש לי הרבה בעיות בחיים, מה עושים?

תשובה

הבעיה היא לא הבעיה…

אלא עצם זה שחושב האדם כל כך הרבה על הבעיה, זו הבעיה הגדולה, הפתרון = לא להעצים להעמיק ולחקור את הבעיה, פעמים חקר הבעיה הופך את הסובל מהבעיה לראות את הבעיה כחזות הכל, הוא רואה 'רק בעיה' הוא לא רואה כיוון של פתרון, הוא לא רואה מגמה חדשה…

הוא לא רואה כוון חדש.

הוא לא רואה חזון חדש, לא בגלל שאין כוון חדש, אלא בגלל שהוא התרגל רק לראות בעיה!

פתרון הבעיה זה לא להעמיק בבעיה, פתרון הבעיה זה למצוא זוית ראיה חדשה, זוית ראיה חדשה תלויה בלב חדש בעיניים חדשות וזה תלוי במצב רוח חיובי

לכן חובה על האדם להפסיק להעמיק חקר אודות הבעיה, להתמקד יותר בחיפוש אחר הפתרון והגישה החדשה, ככל שהוא בתנועה של 'שיפור' הוא בתנועה של עשייה הוא בשיפור מגמה הוא בצמיחה גדולה!

ולכן ואהבת לרעך כמוך, לא להתעסק בקנאה במי שיותר טוב מאתנו

וגם לא גאוה ממי שאנו יותר טובים ממנו

בגלל שאנו לא יותר מאחר או פחות מאחר

אנו שונים מהאחר

תפקידים שונים.

אין לנו עדיפות מעל האחר

ואין לאחר עדיפות עלינו.

כל אחד הוא יחיד ומיוחד.

אמר הלל לאותו גר, אתה רוצה להישאר  יציב גם על רגל אחת, אתה רוצה לא להגיע למצב של 'קטנות המוחין'…. מצוין.

תמשיך בגישה של 'עבודת השם' בלי קנאה בלי השוואה בלי גאווה ובלי נחיתות, כל אחד והתפקיד שלו.

מה שמוציא את האדם מהעולם, זו ההשוואה.

לפתח את מידת הפירגון עידוד, עין טובה כלפיי הזולת, זו הגישה הבריאה.

כל ישראל ערבים ומעורבים וערבים מלשון ערבות זה לזה.

ולכן אל תדון את חבירך עד שתגיע למקומו (אבות ב, ד) לא להתגאות ולא להשפיל את האחר

אומרים חז"ל על  – הלל שהיה עניו מאוד הוא אמר (סוכה נג ע"א) אם אני כאן הכל כאן. אם 'הוא' כאן, אם הוא מייחס חשיבות וערך לעצמו לעשייה שלו לתפקיד שלו, אם 'אני' כאן, אז הכל כאן.

אני אני מוצלח בעשייה ובתפקיד שלי אז אני לא מקנא ואני יכול לראות את 'כולם'…

אם אני כאן הכל – כאן. גם אחרים כאן.

אם 'אני' כאן מתמקד בתפקיד שלי, אז 'הכל' כאן כולם יכולים להיות כאן.

אבל אם 'אני' לא כאן, אז אף אחד לא יכול להיות כאן, אם אני לא סובל את עצמי

אז אני גם לא סובל את הזולת, לא את הטוב ממני ולא את הגרוע ממני

אם 'אני' כאן הכל כאן.

כך היה אומר הלל בזמן שמחת בית השואבה, השמחה של האדם, היכולת לקבל את המציאות המורכבת תלויה ביכולת של האדם לקבל את עצמו.

לאהוב את עצמו, וכמו שאומר הפסוק 'ואהבת לרעך כמוך' אם יוכל לאהוב את הזולת, 'רעך' אם הוא יאהב קודם את עצמו.

והלל עשה עבודה קשה, הוא היה עני גדול, היה מרוויח משכורת זעומה מאד, וחצי ממנה היה משלם לשומר בית המדרש, פעם אחת לא היה לו תשלום והוא היה בגג בית המדרש, ושם הוא רצה וניסה לשמוע את השיעור… ולמחרת מצאו אותה מכוסה בהרבה שלג, חיללו את השבת להציל אותו מהשלג שהיה עליו….  הוא הגיע להיות התלמיד של שמעיה ואבטליון, הוא עבר תהליכים רבים ומורכבים עד שהוא נעשה 'הלל'.

אמר הלל 'אם אני כאן הכל כאן'.

וכמו שכתוב בתחילת ליקוטי הלכות, שהאדם יידע להתחיל את היום שלו במצב רוח מרומם וגם אם 'יש לו נפילה' שלא ישים דגש על הנפילה שלו אלא יידע ללמד סנגוריא על עצמו.

לכן רב יהודה היה עסוק הרבה בנזיקין

לכן מיד אחרי מ"ת יש פרשת משפטים

כי הבן אדם לחבירו זו לא רק מצווה להיות נעים נחמד וטוב לאחר

אלא זה גם מדד כמה האדם הוא טוב ונעים לו עם עצמו, אם אני כאן – כולם יכולים להיות כאן

אבל אם אני לא כאן, לא נח ונעים לי עם עצמי

אז אף אחד לא יכול להיות כאן

כי אני מסוכסך עם כל מיני קונפילקטים אכזבות ותסכולים אז אין לי מקום לאף אחד בתוך הנפש

בדורו של רב יהודה היתה אהבה ואחוה בין החברים כלומר בדורו של רב יהודה היו לומדים בנזיקין, כי בזמנו היתה אהבה ואחוה בין החברים, כל עסקם היה להגביר בלב האדם 'ואהבת לרעך כמוך'

כל ההצלחה שהיתה להם בתורה ועבודה, אמרו מיד שזה של הקב"ה, מסרו את ההצלחה לה', ולא לקחו לעצמם ולא הייתה קנאה ולא שנאה ולא תחרות…

תלו את כל המציאות בהקב"ה, אבל בדורות אחרים היו עוסקים במסכת 'עוקצין', לעקוץ ולבער ולהתגרות ברשעים, זו הסיבה שהיו מתפללים ולא היו נענים….

אבל בזמן רבי יהודה, היו רק חולצים נעל כביטוי לצער ומיד היו זוכים לגשמים.

מי שמייחס את ההצלחה לעצמו אומר לו הקב"ה, כמו שהסתדרת לבד ואתה בטוח שאתה יותר מכולם…לכן אתה יכול לעקוץ את האחרים, אז גם תסתדר לבד להביא גשמים.

אבל כשאתה תולה הכל בי, ולכן אין קנאה בין החברים, אז תקבל מיד את הגשמים.

וכתוב בסוף פ' משפטים שנכנסו ישראל לברית במילה והזאת דם, = כמו גרים, לכן מיד אחרי מ"ת, פתח משה רבנו ב'אלה המשפטים אשר תשים לפניהם', כי הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות, כלומר ללמוד את החכמה הגדולה, ראשית חכמה יראת השם, החכמה הגדולה היא יראת השם, וההתחלה שלה היא משפטים, בין אדם לחבירו, לתלות את ההצלחה בהקב"ה https://media.kcm.fm/hls/93fm/media/video/Archive/Pgm/Kehayal_Taharog/2025/2/MSPATIM.mp4,.urlset/master.m3u8