תלונה על רכב חוסם; המוקדן לא האמין למה שגילה

1.

הטלפון צלצל במוקד העירוני: "שלום, אני רוצה לדווח על רכב שחונה בצורה מסוכנת, ממש באמצע הצומת!"

המוקדן: "תודה על הדיווח, אפשר את מספר הרכב?"

עוד באתר:

יום אחרי

"אני ממש לא יודע איך הח"כים החרדים העזו להגיע לעצרת"

משה אוסדיטשר והרב רמי באבד

לקראת שבת

הפלייליסט לפרשת לך לך: ילדינו מול ילדי ישמעאל

אלי ממונסי

יוצא דופן

מאזינים לזאנוויל: הרבי שלא תועד מעולם לצד ר' דוב

אליעזר חסיד

מסר חד וברור

ראש הישיבה בסרטון: "לבוא מרחוק רחוק, במסירות נפש"

אלי יעקובוביץ

האזרח: "רק רגע… אה, זה הרכב שלי."

המוקדן השתנק לרגע. "שלך?! אז למה אתה מתקשר אלינו?"

האזרח: "כי אני ממהר ואין לי זמן להזיז אותו, אבל אני לא יכול לשאת באחריות אם יקרה משהו. אז לפחות תשלחו פקח שיטפל בזה."

מעשה שהיה? אולי. אבל האמת היא שהוא משקף גישה נפוצה: אנשים אוהבים להרגיש שהם בסדר, כל עוד האחריות נופלת על מישהו אחר.

2.

פרשת משפטים – כשמה כן היא, עוסקת בדיני המשפט, אך נראה שאין בה רק מערכת משפטים טכנית. בין השורות מסתתרת תפיסת עולם עמוקה: האדם אחראי לא רק על מה שהוא עושה – אלא גם על מה שקורה בסביבתו.

במרכז הפרשה מופיעים ארבעה אבות נזיקין: שור, בור, מבעה והבער. חז"ל מלמדים אותנו, שהקטגוריות האלו אינן רק רשימה משפטית אלא יסוד לכל תחומי האחריות של האדם בעולם. ה'שור' הוא סמל לנזק שנגרם בגלל רכושך, אפילו בלי שהתכוונת, 'בור' הוא הדוגמה הקלאסית לנזק שנגרם בגלל מחדל שלך – משהו שלא תיקנת ולא מנעת, 'מבעה' – על פי שיטת רב – הוא הנזק שנגרם כתוצאה ממעשה ישיר שלך ו'הבער' כלומר, 'אש', הוא הנזק שגרמת בעקיפין, משהו שהתחלת והוא התפתח והמשיך מעצמו.

במבט פשוט אפשר היה לחשוב, שהתורה עוסקת כאן רק בדיני נזיקין ובניית ההיררכיה שלהם. אבל יש עיקרון נוסף מאחורי הדינים הללו, רחב בהרבה: אל תעמוד מהצד.

התורה אינה משאירה מקום לאדישות. היא לא מאפשרת לאדם לומר: "אני לא נגעתי, זה לא קשור אליי". אם השור שלך פגע במישהו – אתה אחראי. אם חפרת בור ולא כיסית אותו – זה עליך. אם בשדה שלך פרצה שרפה שהתפשטה לשדה אחר – אתה לא יכול לומר שהעניין כבר יצא משליטתך. בפרשת משפטים התורה מלמדת אותנו, שכל דבר שאדם חלק ממנו – הוא נושא באחריות עליו.

זהו ההבדל בין חברה המושתתת על חוקי פיצויים לבין חברה הבנויה על עקרונות מוסריים: המשפטים בפרשה אינם רק הוראות משפטיות קרות – אלא מערכת שמחייבת אותנו להיות מעורבים, לראות את האחר ולקחת אחריות.

3.

פעם אחת הגיע אדם לביתו של ה"חפץ חיים" וביקש ממנו עצה: "אני רוצה לחיות חיים ישרים – אבל אני משתדל לא להתערב בעניינים שלא קשורים אליי."

הרב הביט בו ואמר: "יהודי לא יכול לחיות כאילו הוא לא חלק מהעולם. התורה לא מאפשרת לאדם להיות רק 'אדם פרטי'. התורה מלמדת אותנו, שאנחנו אחראים גם על הסביבה שלנו, על מה שקורה לידינו, אפילו על דברים שלא עשינו במו ידינו."

נמצאנו למדים הלכה נוספת מפרשת משפטים: אדם לא יכול לומר "זה לא אני, זו לא האחריות שלי". אנו מחויבים לקחת אחריות גם על דברים שלא עשינו ישירות אלא על הסביבה, על החברה ועל הקשרים שלנו עם אחרים.

כי בעולם של תורה אי אפשר לעמוד מהצד.