רב שמסתפק ופוסק לחומרה מחוסר ידיעה אינו אמיץ

מכשפה לא תחיה

 בפרשתנו נאמרה פרשה קטנה שכוללת שני פסוקים בלבד, סמוכים זה לזה, בהם נכתבו שני דינים שונים בתכלית עם 'ס' מפסיק לפניהם ולאחריהם, הלא הם:

 ס 'מכשפה לא תחיה' 'כל שכב עם בהמה מות יומת' ס

 ויש להבין הקשר והמכנה המשותף בין שניהם, שמאחד אותם לתוך פרשה בודדת אחת?

ונקדים: יש להתבונן, מה יכול לגרום לאדם, שהקב"ה נתן לו דרך ישרה לישא אשה ולהקים בית כראוי, לסטות באופן כה מכוער ולקיים אישות עם בהמה?

 ההסבר הוא, כי הקב"ה ברא את העולם באופן שיש קשר בין אנשים וזה כולל מחויבויות זה לזה, זה מתחיל מיד בלידה, שיש קשר בין הילד להוריו וכל אחד מרגיש את הכרת הטוב לשני ומעניק לו חום ואהבה וממשיך עם האחים והעולם.

 כאשר אדם שוקע באגו עצמי ולא מסוגל לשמור על קשר כלשהו שיחייב אותו להעניק יחס כלשהו למי שהוא מקבל ממנו משהו, לא יוכל לקיים קשר נישואין עם אשה וכדי לפרוק את מה שהנפש הבהמית זקוק לה, הוא יפנה לבהמה ובלבד שלא יצטרך לקיים קשר עם זולתו ולחלוק רגשותיו ונבכי ליבו עם הזולת.

 אותו רעיון הוא לגבי כישוף, שהרי הקב"ה ברא את העולם עם כל הנצרך לאדם עלי אדמות וכל שעלינו לעשות, הוא לבקש ממנו ולקבל ולהודות לו על כך.

 אך מי שאטמה נפשו וניתק את הקשר עם בוראו, יפנה למכשף, לקבל את מה שחפץ מצד הטומאה, מבלי שיזדקק לקיים קשר כלשהו עם מיטיבו.

 וזה הקשר העמוק שבין שני הפסוקים הללו, שגרם לכך שיהיו סמוכים זה לזה ואגודים בתוך פרשיה אחת.

 הוסיף לי הרב משה יודקובסקי שליט"א, כי גרעין הרעיון נאמר במשלי ע"י שלמה המלך: 'לתאווה יבקש נפרד' ופירש"י 'מי שהוא נפרד מהקב"ה שלא לשמור מצותיו, לתאוות לבו ויצרו הרע הוא רודף'.

 כל שוכב עם בהמה מות יומת

 כהמשך לאמור לעיל, תופעה כזו של קשר עם בהמה מאותה סיבה של עושי כישוף, מצאנו אצל בלעם, שלמרות שהיה לו גילוי נבואה מפליא, העדיף את מהלך הכישוף בניגוד לרצון בוראו ומאותו רצון עקום וחולני גם העדיף שלא לישא אשה כדרך העולם וחי עם בהמתו חיי אישות כמו שדרשו חז"ל.

 אכן, יש רמז נפלא בפרשה הקטנה הזו, המוכיחה כי 'בלעם' הוא הדוגמא החיה לכיעור הזה, שני מילים מרכזיות מכל אחד משני הפסוקים האלו הם ר"ת בלע"ם: 'מכשפה לא תחיה – כל שכב עם בהמה'.

  מלאתך ודמעך לא תאחר

 'ודמעך' פירש"י: התרומה, ואיני יודע מהו לשון דמע'.

 יש לציין כי בגמ' במסכת תמורה, פירש"י שזה נקרא 'דמע' מלשון דימוע, אם אירע שתרומה נפלה לתוך פחות ממאה של חולין.

 בדרך דרוש אפשר להסביר, כי אופן נתינת תרומות ומעשרות אפשר לתת בשני דרכים, או מתוך דמעות של צער, שהכילי שעינו צרה, דומע ומצטער על שצריך להפריש חלק ניכר מיבול שדהו לתרומה, אך יש בעל נפש שיתן את תרומותיו מתוך דמעות של שמחה בהודיה להקב"ה שנתן לו שפע רב שמתוכם יכול לחלק תרומות ומעשרות לכהן ללוי ולעני.

 ויתכן שלכן אמרו חז"ל 'שערי דמעות לא ננעלו', לכאורה היה צריך לומר 'שער דמעות' בלשון יחיד, השער שדרכו הדמעות עוברות? אלא שיש ב' סוגי דמעות כמו שהסברנו וכל סוג שייך להיכל משלו ולכל אחד יש שער משלו וזה הכוונה 'שערי דמעות'

  שערי דמעות לא ננעלו

 אם בדמעות עסקינן, אכתוב מה ששמעתי מידידי הג"ר משה קמינצקי שליט"א

 בזוהר הק' בלק מובא, כי יש ג' סוגי תפילות, כדלהלן:

תפילה למשה – שהיא פועלת מכח התורה.

תפילה לדוד – שהיא מכח התפילה והשתפכות הנפש.

תפילה לעני – שהיא מכח שברון הלב ככתוב 'קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע'.

כל תפילה כזאת כשבאה עם דמע אינה חוזרת ריקם.

 זה מרומז בעצם המילה דמ"ע ר"ת 'דוד, משה, עני'.

 את מספר ימיך אמלא

 נהוג לאחל ולברך איש את רעהו 'אריכות ימים ושנים', כאשר שנים, הכוונה לשנים רבות. וימים הכוונה למלאות את הימים בתוכן, כמו שנאמר באברהם אבינו 'ואברהם זקן בא בימים' שכל ימיו היו מלאים תוכן.

 דוד המלך קבע כי שבעים שנה הם שנות חיים ברגיל, ואם בגבורות שמונים שנה, היינו ששמונים שנה נחשב אריכות שנים.

 זה נרמז בברכה שבפסוק זה 'את מספר ימיך אמלא', שמאחל אריכות ימים ושנים, שהרי 'ימיך' בגימטריא 80, ואותם 80 שנה אמלא, שיהיו ימים מלאים בחסד ורחמים, שהמילה 'אמל"א' בגימ' ע"ב – שהוא בגימ' חס"ד כידוע, והוא מילוי של שם הוי"ה באופן כזה:

'יוד הי ויו הי' – 72, וזהו 'ימיך אמלא' שהשמונים שנה יהיו במילוי של רחמים וחסד.

משפטים

 תפילתנו לפני בוראנו נקראת שיחה, ככתוב 'ויצא יצחק לשוח בשדה' ודרשו חז"ל שתיקן תפילת מנחה, כך גם אמר דוד המלך בתהילים: 'תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו'.

 תפילתנו בבוקרו של כל יום, מתחילה במילות הפסוק: 'מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל' שהכוונה לבתי כנסיות ובתי מדרשות וכדאיתא באליהו רבה עה"פ בפר' בלק: 'מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל, כנחלים נטיו' וכי מה טיבן של נחלים אצל בתי כנסיות ובתי מדרשות, שאומר 'כנחלים נטיו' אצל 'מה טובו אהליך יעקב'? אלא לומר לך, מה נחלים מעלים את האדם מן טומאה לטהרה, כך בתי כנסיות ובתי מדרשות מעלים את האדם מן טומאה לטהרה. לכך נאמר: 'כנחלים נטיו'.

 בגמ' ברכות איתא: 'במקום רינה שם תהא תפילה', היינו, שיש להתפלל במקום שלומדים תורה, והגמ' מספרת שרב אמי ורב אסי, אע"פ שהיה להם תליסר בתי כנסת בטבריה, לא היו מתפללים אלא בבית המדרש היכן שלמדו שם תורה.

 לכן, מיד אחר קבלת התורה שכתובה בפרשת 'יתרו' יש צורך להזכיר ענין התפילה, ולכן, בשם פרשתנו 'משפטים', נרמז, שאנו פותחין שיחתנו בתפילה בפסוק זה, שהרי 'משפטי"ם' ר"ת:

'פתיחת שיחתנו, מה טובו משכנתיך ישראל'

גם דברי ה'אליהו רבה' דלעיל, נרמזו בתוך הפסוק, שהמילים 'מה טובו משכנתיך ישראל' הם אותם ראשי תיבות של 'מעלין ישראל מידי טומאה.

 ורצע אדניו את אזנו במרצע

 בדיני השחרור של עבד עברי, יש ב' דברים שהעבד יוצא בהם לחירות, וב' דברים שאינו יוצא בהם.

 והם מרומזים במילה 'אזנו' לפי סדר הדברים, היינו א' ז' אינו יוצא בהם, נ' ו' יוצא בהם, כדלהלן:

 א – איברים, שן ועין וכ"ד ראשי איברים אינו יוצא.

ז – שביעית (שנת השמיטה), אינה משחררתו.

נ – שנת החמישים שנת היובל יוצא לחפשי.

ו – שש שנים יעבוד ואז משתחרר (אא"כ מבקש להרצע).

 אוזן ששמעה על הר סיני

 על הפסוק 'ורצע אדניו את אזנו במרצע' כותב רש"י 'אמר ר' יוחנן בן זכאי: אוזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנב והלך וגנב, תרצע'.

 אכן, במילה אוזן מרומזים הזמנים הקשורים למתן תורה.

א – א' סיון 'ביום הזה באו מדבר סיני'

ו – ו' סיון יום קבלת התורה לפי שיטת ת"ק יומא ד:

ז – ז' סיון יום קבלת התורה לשי' רבי יוסי הגלילי. שם

ן – חמישים יום מצאתם ממצרים עד קבלת התורה.

אגב, רש"י בפירושו עה"ת אינו מביא בד"כ את שמות בעלי המימרות, ובכל התורה יש רק 101 פעמים שרש"י בכל זאת מביא את שם בעל המימרא, וברור שיש סיבה לכך, וכבר נכתבו כמה ספרים שעמלו לפרש ולבאר על כל הפעמים הנ"ל, ואלו ואלו דברי אלו' חיים.

יתכן טעם נוסף, שרש"י כותב כאן את שם בעל המימרא ר' יוחנן בן זכאי, כי במילה 'אוזן' יש ב' אותיות של שמו יוחנן וב' אותיות של שם אביו זכאי, וזהו סימן לזכרון שבעל המימרא הנז' הוא רבי יוחנן בן זכאי.

 אוזן ששמעה

במעמד הר סיני, לא רק האוזן שמעה את הקולות, גם העין ראתה את הקולות, ככתוב: שמות כ טו 'וכל העם רואים את הקולות' ופירש"י 'רואין את הנשמע, שאי אפשר לראות במקום אחר'.

ויש לחקור, האם רק הקולות שהיו קודם אמירת הדיברות ראו, או גם הדיברות עצמם ראו?

מלשון הכתוב משתמע כי ראו רק את הקולות שקודם מתן תורה, שנאמר: 'וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת ההר עשן' ואמרו בברכות ו: 'אותן קולות דקודם מתן תורה הוו', ולפי"ז את הדברות עצמם רק שמעו ולא ראו.

אך רש"י בפרשת יתרו שם פירש: 'את הקולות – היוצאין מפי הגבורה', ובפשטות הכוונה לדיברות עצמן, שהרי הם יצאו מפי הגבורה, ולדברי רש"י גם הם נראו לבני ישראל בראיה מוחשית.

אשמח אם מאן דהו מהקוראים היודע דבר בענין זה, ישתף אותי בענין.

 הנה אנכי שולח לפניך מלאך… כי שמי בקרבו

איתא בראשונים כי מה שאמר ששולח מלאך לפניהם, הכוונה למשה רבינו ויהושע בן נון.

במילה 'שמי' מרומזים תחילת שמותיהם של משה ויהושע, שהרי משה רבינו נקרא שמו על ידי בתיה בת פרעה, כי מן המים משיתיהו, הרי ששלושת האותיות הראשונות בשמו הם אותיות 'שמי'.

וכן תחילת שמו של יהושע הם אותיות י-ה-ו שהם אותיות שמו של הקב"ה, וזה נרמז במילים כי שמי בקרבו של המלאך שאני שולח לפניכם.