פחות מחודש לאחר ששוחררה משבי החמאס, לאחר 482 ימי אימה ותופת בידי ארגון הטרור האכזרי, אגם ברגר מתראיינת הבוקר לראשונה בתאגיד השידור, ומעידה בקולה על זוועות החמאס וההתחזקות באמונה ושמירת תורה ומצוות.
"תמיד השתדלתי להרגיש שבסוף נצא. חיכיתי לצאת לפני בר המצווה של אחי. כשלא השתחררתי, זה היה קשה", היא מספרת ומוסיפה: "לא ידענו מה קרה ב-7 באוקטובר, איך לא ראו את זה. זה הציק לנו מאוד. דרך העיתון הצלחנו להבין. היה ריאיון עם גיורא איילנד שהוא חזה את הדברים לפני כן וגם עודכנו שעידן עמדי נפצע, זה היה כמו דרישת שלום מהבית".
אגם סיפרה שבשבי היא ולירי אלבג, ששהתה במחיצתה, האזינו לשידורים ישראליים וזה חיזק אותן מאוד. בהמשך, אחרי חילוץ הארבעה (שלומי זיו, אנדריי קוזלוב, אלמוג מאיר ג'אן ונועה ארגמני), חלה תפנית. "זה סגר לנו את האופציה לרדיו, לקחו אותו. הם (השובים) תמיד היו חרדתיים, אבל אחרי החילוץ זה הוחמר. ביקשנו מהם להתחבר לתקשורת והם סירבו ואמרו שיעדכנו אם משהו קורה, זה לא קרה".
עוד באתר:
היא הדגישה כמה כוח ניתן להן הודות לראיונות של משפחות החטופים. "זה לא אשמתם של אף אחד שהם נחטפו, צריכים לדעת שנלחמים עלינו", היא גרסה. "זה כמו להגיד שהחיים שלנו לא שווים מספיק. מצד שני, שמענו אנשים שאומרים שאפשר לשלם את המחיר הזה – זה חיזק אותנו".
בינואר 2024, העידה אגם כי קיבלו משוביהן חפצים שהותיר צה"ל בשטח, בין היתר מפות, שהתבקשו לעזור להם איתן – אך הן לא עשו זאת. הן קיבלו גם סידורי תפילה ועיתון, שלדבריה "נתן תשובות לכמה שאלות שנותרו לא פתורות".
ועל שמירת המצוות וחגי ישראל: "ידענו מתי יחול חנוכה וביקשנו נרות. המחבל ששמר עלינו ניסה לקנות לנו נרות לחנוכה אבל הוא חזר עם משהו אחר, אבל לפחות ביקשנו".
על יחס השובים סיפרה: "היו כאלו שהיו איתנו הרבה זמן, אבל אז התחלפו. זה היה מאוד תלוי בתקופה. גם את התייחסו אלינו טוב, היו רבים איתנו על דברים קטנים והעירו לנו".
אגם שיתפה כי כבר מהחודש הראשון לחטיפה, היה להן שעון עם תאריך. "בהתחלה היינו עם רומי גונן והיא הייתה צריכה לקחת אנטיביוטיקה, אז נתנו לה שעון שתדע מתי לקח אותו – והוא נשאר אצלינו. בחודשיים האחרונים לקחו אותו, אם לא ידענו אז ניסינו לשאול".
"בזמן האחרון הבנו שהיו דיבורים על עסקה, אבל לא ידענו אם זה באמת יקרה. התחלנו יום אחד לשמוע יריות באוויר ולא הבנו מה זה", היא סיפרה. "ביום שישי לפני כחודש המחבלים אמרו ללירי (אלבג) 'את הולכת לעשות סרטון'. היא הלכה לעשות כביכול סרטון ויצאה הביתה. שאלתי כל יום מתי היא חוזרת. ידעתי שתכף יש לה יום הולדת וכבר הכנתי לה דברים, אבל היא כבר ישנה בבית בישראל כמה לילות".
אחרי כן, היא הוחזקה לבד: "אמרתי לעצמי שאני כאן לבד, אחרי שנה וחצי. שאלתי את עצמי 'יש הפסקת אש? אני הולכת הביתה?' האמנתי, אבל זה בא בהפתעה שעוד יומיים אני בבית, זה מוזר. חשבתי שזה יקח עוד חודש. שמחתי, אמרתי לשובה שלי שאני 'אחרונה חביבה' והוא הבין עברית. לא ישנתי בלילה מרוב התרגשות".
"הלבישו אותי ולא הרשו לי לקחת את הדברים שלי. לי וללירי יש מחברות עם ציורים וברכות ליום הולדת ולא נתנו לנו לקחת את זה. לא נתנו לנו לקחת שום דבר", שיתפה אגם.
בבוקר השחרור, היא סיפרה שהלבישו אותה בחיג'אב מעל למדים, איתם שוחררה. "עשו לי שעתיים של סיבובים, נתנו לי 'מתנה' וביקשו אצלם סרטונים תודה. באותו רגע לא יכולתי להגיד להם את האמת בפנים, עשיתי מה שיכולתי ולא היה אכפת לי, העיקר שהשתחררתי".
באשר למחדל במוצב נחל עוז באותה השבת, היא סיפרה: "ישבנו עם מי שתיחקר את זה, הוא נחוש להוציא את האמת לאור. יש דברים שאני יודעת ושמעתי ויש דברים גרועים יותר. חשוב שהכול יתוחקר, לא רק בשבילי אלא בשביל מי שנתן את חייו באותו היום וכדי שמי שצריך לשלם על מעשיו – ישלם". לבסוף, אגם הדגישה: "אל תעצרו עד החטוף אחרון! גם החיים וגם החללים צריכים לבוא לקבורה. כל משפחה צריכה לסגור את המעגל הזה".
אגם בת ה-20 מחולון, שירתה כתצפיתנית ונחטפה יחד עם שש תצפיתניות נוספות מהמוצב בו התנהל אחד הקרבות הקשים באותה השבת, לאחר חדירת עשרות מחבלים לשטחו.
