לבד? תחשבו שוב
1.
לו היינו צריכים לסכם את מגילת אסתר במשפט אחד, הוא בוודאי היה: "פעם ראשונה שאנחנו לבד." עם ישראל חווה ניסים מאז ומתמיד – יציאת מצרים, קריעת ים סוף, המן במדבר, שמש שנעצרת בימי יהושע, נביאים ומלכים שמובילים את העם. ופתאום – כלום.
במגילת אסתר אין ים שנבקע, אין אש שיורדת מהשמיים, אין קול אלוקי שמדבר עם ישראל דרך נביא. הכל נראה טבעי. אבל האם באמת כך היה?
השם של הקב"ה לא מופיע אפילו פעם אחת במגילה. כל האירועים בה מתגלגלים כמו תככים פוליטיים רגילים:
מלך שמשתכר ומחפש מלכה חדשה, יועץ שמנסה להשתלט על הממלכה, גזרות על היהודים, מזימות בחצר המלוכה. אפשר כמעט לחשוב שאין כאן סיפור ניסי בכלל אלא פשוט שרשרת של צירופי מקרים. אבל כאן בדיוק טמון המסע של הזהות היהודית בפורים.
עד ימי מרדכי ואסתר הזהות של עם ישראל הייתה מבוססת על התגלות ישירה. אבל מגילת אסתר מציבה אתגר חדש: אם אין ניסים גלויים, האם אנחנו עדיין עם ה'? האם אנחנו מאמינים בהשגחה גם כשהיא נסתרת? האם אנחנו נשארים מחוברים גם כשאין נביא שיגיד לנו מה לעשות? האם נישאר נאמנים גם כשנתרחקנו מעל אדמתנו?
עוד באתר:
העם ששרד את הגלות הראשונה, מגלה שזהות יהודית תלויה בעיקר בנאמנות הפנימית.
2.
מסופר על תלמיד ששאל את רבו: "מדוע בדורנו אין יותר ניסים כמו ביציאת מצרים?"
הרב חייך והשיב: "מי אמר שאין ניסים? אולי פשוט התרגלנו ולא רואים אותם?!"
זה בדיוק המסר של פורים: הקב"ה נמצא אבל הוא נסתר. השאלה היא לא האם יש נס, אלא האם אנחנו מזהים אותו. משום שההשגחה לא נעלמת, גם בזמנים של הסתר פנים. היא רק מסתתרת מאחורי האירועים ה"טבעיים".
אסתר "במקרה" נבחרת למלכה. מרדכי "במקרה" שומע על בגתן ותרש. אחשוורוש "במקרה" לא נרדם בלילה שבו צריך לקרוא את דברי מרדכי.
אז כמו היום, מי שלא מחפש – יראה רק צירופי מקרים, אבל מי שמבין – יראה יד מכוונת מאחורי הכל.
3.
אחת השאלות הגדולות במגילה היא: מהו הסירוב הגדול של מרדכי להשתחוות להמן? הרי בפשטות לא מדובר בעבודה זרה ממש, זו הייתה רק מחווה של כבוד, מנהג הגיוני ומקובל. מדוע אם כן מרדכי כה עמד בסירובו, בשעה שחכמינו ז"ל ושליט"א לימדו אותנו שיש לנהוג כבוד במלכי אומות העולם?!
התשובה העמוקה היא שמרדכי הבין, שזהו בדיוק עומק המשבר של עם ישראל. היהודים התרגלו לחיות בנוחות בגלות, לשחק לפי הכללים של פרס, להשתחוות להם, לזרום עם התרבות שסביבם. מרדכי ראה לאן הדברים מובילים והחליט לשים לזה סוף. "לא נכרע ולא נשתחווה".
מרדכי הבין, שאם ניכנע להמן, ברגע שעם ישראל יוותר על עצמאותו הרוחנית – נאבד את זהותנו. לכן הוא עמד בתוקף, וגרם לכל העם להתעורר.
4.
בפורים עם ישראל עובר שינוי: היהודים מבינים בפעם הראשונה מהי הדרך להתמודד בשעה שהקב"ה מסתיר את פניו. במקום לחכות למושיע, היהודים מבינים שהם בעצמם צריכים לפעול.
אסתר לא מחכה לנס – היא מסכנת את חייה וניגשת לאחשוורוש, מרדכי לא מחכה להתגלות – הוא מזהה את המהלך ומניע את העם לפעולה, ועם ישראל לא עומד חסר אונים אלא נענה לקריאתו של מרדכי – הוא צם, מתפלל, מתאחד, ובסוף גם נלחם.
זהו רגע מכונן בזהות היהודית: היהדות אינה מבוססת על ניסים. היא מבוססת על מחויבות.
5.
במסכת שבת מלמדת הגמרא, שבפורים עם ישראל קיבל את התורה מחדש: "קיימו מה שקיבלו כבר".
בהר סיני הם קיבלו את התורה מתוך כפייה ניסית – "כפה עליהם הר כגיגית", ואילו בפורים הם קיבלו אותה מתוך בחירה חופשית – "קיימו וקיבלו". בלי ניסים, בלי כפייה, בלי התגלות. רק מתוך עצמם.
מאז ועד היום – זו הדרך שבה היהדות מתקיימת. לא על-ידי נביאים – אלא בעזרת החכמים. לא חוויות רגעיות – אלא נאמנות יומיומית, וכפי שדורשים חז"ל במסכת יומא: "אסתר סוף כל הניסים".
פורים הוא הנס האחרון שאנחנו מציינים לזכרו יום חג על ידי אנשי כנסת הגדולה. הוא נס גלוי בהיסטוריה – אבל באופן נסתר. לכן אנחנו יכולים לשאוב ממנו השראה מיוחדת ולהמשיך את הדרך בלי לחכות לנס אלא מתוך מחויבות פנימית ואמונה שלמה.
יהי רצון, שכמו הניסים שעשה השם לאבותינו בימים ההם, בתחילת המסע, כך יעשה לנו בזמן הזה.
