החפץ חיים חזה בפני השמאלנית: "עוד יגיעו לירח"

הקרבן הוא הקרבת התאוות והמידות לעשות רצון השם.

"וַיִּקְרָ֖א אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר ה' אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר: דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם אָדָ֗ם כִּֽי־יַקְרִ֥יב מִכֶּ֛ם קָרְבָּ֖ן לַֽה' מִן־הַבְּהֵמָ֗ה מִן־הַבָּקָר֙ וּמִן־הַצֹּ֔אן תַּקְרִ֖יבוּ אֶת־ קָרְבַּנְכֶֽם" (א, א-ב)

 

שאלות

א} שואל הזוהר הקדוש: מדוע התורה כותבת כי יקריב "מכם", הלא למותר הוא, ומספיק שיהיה כתוב 'אדם כי יקריב קרבן'? ועיי"ש בזוהר שתירץ לאפוקי אומות העולם. ב} עוד הקשה הזוהר וכן רש"י, למה כתוב "אדם" ולא 'איש'? עיי"ש בזוהר שתירץ לרמז דוקא נשוי נקרא אדם. ג} יש להתבונן, שמבואר בפרשה כמה סוגי קורבנות: יש מקריב עגל, יש צאן, יש עוף ויש מנחה, ועל כולם כתוב שזה "עולה ריח ניחוח לה'" – היתכן שאין הבדל? ד} עלינו להתבונן בכל עניין הקורבנות, אשר לכאורה, מה שייך לעשות בהן 'נחת רוח' להקב"ה, וכי אדם הוא? וכמ"ש הנביא: (שמואל א טו, כב) "וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֗ל הַחֵ֤פֶץ לה' בְּעֹל֣וֹת וּזְבָחִ֔ים כִּשְׁמֹ֖עַ בְּק֣וֹל ה' הִנֵּ֤ה שְׁמֹ֙עַ֙ מִזֶּ֣בַח ט֔וֹב לְהַקְשִׁ֖יב מֵחֵ֥לֶב אֵילִֽים": ועוד נאמר בנביא (ישעיהו א, יא): "לָמָּה־לִּ֤י רֹב־זִבְחֵיכֶם֙ יֹאמַ֣ר ה' שָׂבַ֛עְתִּי עֹל֥וֹת אֵילִ֖ים וְחֵ֣לֶב מְרִיאִ֑ים וְדַ֨ם פָּרִ֧ים וּכְבָשִׂ֛ים וְעַתּוּדִ֖ים לֹ֥א חָפָֽצְתִּי". ואולי היה אף מקום לחשוב שיש בזה 'בל תשחית' של הקורבנות והדם שנשפך על המזבח, וגם התורה חסה על ממונם של ישראל – הלא דבר הוא?

מחשבת האדם

בדרך כלל, תפיסת וחשיבת האדם על בית המקדש והקורבנות, היה שייך רק כאשר בית המקדש בתיקונו, ולאחר חורבן הבית בטלו הקורבנות ואין מה שיכפר על מעשיו של האדם להעלות ריח ניחוח להשם, אולם כבר שאל רבי יהושע את רבו רבי יוחנן בן זכאי והשיב לו על כך, כמבואר במסכת אבות דרבי נתן (  ד) בביאור דברי התנא שהעולם עומד על גמילות חסדים כיצד? פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים והיה ר' יהושע הולך אחריו וראה בית המקדש חרב. אמר ר' יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל. א"ל: בני, אל ירע לך יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה ואיזה זה גמילות חסדים שנאמר: "כי חסד חפצתי ולא זבח" (הושע ו, ו). ביאור הדברים שהאדם מקריב מעצמו לחברו זהו תחליף לקרבן כמו שנבאר. ללמדנו שיש תחליף לקורבנות לכפר כאשר נבאר.

מה השיב החפץ חיים לטענת קרובתו השמאלנית

נקדים לדברנו, מעשה שהיה עם קרובת משפחה של החפץ חיים שנסחפה בנערותה על ידי הגל העכור של ההשכלה, והיא סיפרה לעת זקנתה, שבימי מלחמת העולם הראשונה באתי אל החפץ חיים ואמרתי לו: "עד מתי תשב רכון על ספריך? צא אל האור הצטרף לחיי הקידמה שהעניקה ההתפתחות הטכנולוגית". אמר לי החפץ חיים: "ידעתי בתי שיש היום מטוסים ויודע אני עוד שיגיעו בהם עד הירח. ידעתי שיש פצצות ועוד יפתחו מהם פצצות היכולות להחריב ח"ו מדינות שלימות, זה הוא מה שהם יודעים, אבל אצלנו עושים את האדם". עד כאן היו דברי החפץ חיים. ביאור הדברים תכלית האדם לעבוד על המידות ולעשות מעצמו 'בן אדם' לפני הכל, שדרך ארץ קדמה לתורה.

הקרבה עצמית מעלתה יותר מכל קרבן

הנה עד הלום, נאמרו בספר שמות כמה פרשיות על בגדי כהונה, המשכן וכליו כהכנה לבניית מקום ומשרתיו, אשר בו תשרה השכינה בתוכנו, וכעת מתחילים חומש ויקרא, שבו מתבאר אחד משלושת עמודי העולם – עמוד העבודה שהוא עבודת הקורבנות במשכן, ותורתנו הקדושה רומזת ומבארת בתיבה "מכם", כיצד הקורבנות היו מכפרים על עוונות עם ישראל, שכל כוונת הקרבן אינו להקריב את הבהמה אלא צריך להקריב מכם היינו מהעצמיות שלכם ולוותר על התאוות והרצונות שבהן נכשל האדם בעבירות לטובת עבודת ורצון השם, וכן את מידותיו הרעות, הגאוה שהיא שורש כל המידות הרעות שהן חלק ממנו ויתר המידות, צריך את הכל להקריב אותן ולהשתמש בהן אך ורק לעשות רצון השי"ת, וישתמש במידת הגאוה את הפסוק: "ויגבה ליבו בדרכי ה'", וזהו הכוונה "מכם". בדומה לכך, כאשר אדם עושה חסד עם בני ביתו או עם הזולת, הרי הוא מקריב מעצמו למען השני, וזה עולה בעדיפות על קרבן, כי הוא מקריב מעצמו, וזו כוונת תשובת רבי יוחנן בן זכאי לתלמידו, שיש תחליף לקורבנות – עשיית חסד, שבזה שמקריב מעצמו למען הזולת – זה תכלית הקרבן, ויותר רצוי אצל השם יתברך מהקרבת הבהמה. ואכן, השבח של אברהם אבינו כמ"ש: (בראשית יח, יט): "כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ ה' לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט לְמַ֗עַן הָבִ֤יא ה' עַל־אַבְרָהָ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֖ר עָלָֽיו". וכך אמר דוד המלך (תהלים קו, ג): "אַ֭שְׁרֵי שֹׁמְרֵ֣י מִשְׁפָּ֑ט עֹשֵׂ֖ה צְדָקָ֣ה בְכָל־עֵֽת". ומבואר במסכת כתובות (נ ע"א): אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת – וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת? דרשו רבותינו שביבנה, ואמרי לה רבי אליעזר: זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים. רבי שמואל בר נחמני אמר: זה המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומשיאן. וכן אמר שלמה המלך (משלי כא, כא): "רֹ֭  צְדָקָ֣ה וָחָ֑סֶד יִמְצָ֥א חַ֝יִּ֗ים צְדָקָ֥ה וְכָבֽוֹד" והן הם דברי הנביא (ירמיהו ז כב-כג): "כִּ֠י לֹֽא־דִבַּ֤רְתִּי אֶת־אֲבֽוֹתֵיכֶם֙ וְלֹ֣א צִוִּיתִ֔ים בְּי֛וֹם הוֹצִיאִ֥י אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם עַל־דִּבְרֵ֥י עוֹלָ֖ה וָזָֽבַח. כִּ֣י אִֽם־אֶת־הַדָּבָ֣ר הַ֠זֶּה צִוִּ֨יתִי אוֹתָ֤ם לֵאמֹר֙ שִׁמְע֣וּ בְקוֹלִ֔י וְהָיִ֤יתִי לָכֶם֙ לֵֽאלֹהִ֔ים וְאַתֶּ֖ם תִּֽהְיוּ־לִ֣י לְעָ֑ם וַהֲלַכְתֶּ֗ם בְּכָל־ הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר אֲצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם לְמַ֖עַן יִיטַ֥ב לָכֶֽם", עוד אמר ירמיהו הנביא (ט, כב-כג): "כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר יְקֹוָ֗ק אַל־יִתְהַלֵּ֤ל חָכָם֙ בְּחָכְמָת֔וֹ וְאַל־יִתְהַלֵּ֥ל הַגִּבּ֖וֹר בִּגְבֽוּרָת֑וֹ אַל־יִתְהַלֵּ֥ל עָשִׁ֖יר בְּעָשְׁרֽוֹ. כִּ֣י אִם־בְּזֹ֞את יִתְהַלֵּ֣ל הַמִּתְהַלֵּ֗ל הַשְׂכֵּל֘ וְיָדֹ֣עַ אוֹתִי֒ כִּ֚י אֲנִ֣י ה' עֹ֥שֶׂה חֶ֛סֶד מִשְׁפָּ֥ט וּצְדָקָ֖ה בָּאָ֑רֶץ כִּֽי־בְאֵ֥לֶּה חָפַ֖צְתִּי נְאֻם ה'". וכן אמר הנביא הושע (ו, ו): "כִּ֛י חֶ֥סֶד חָפַ֖צְתִּי וְלֹא־זָ֑בַח, וְדַ֥עַת אֱלֹהִ֖ים מֵעֹלֽוֹת". וכמתבאר מדברי מסכת מנחות (קי ע"א): אמר ריש לקיש, מאי דכתיב: זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם? כל העוסק בתורה, כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם. וכן מדברי מסכת מכות (י ע"א): וא"ר יהושע בן לוי, מאי דכתיב שיר המעלות לדוד שמחתי באומרים לי בית ה' נלך? אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע, שמעתי בני אדם שהיו אומרים מתי ימות זקן זה ויבא שלמה בנו ויבנה בית הבחירה ונעלה לרגל, ושמחתי, אמר לו הקדוש ברוך הוא כי טוב יום בחצריך מאלף, טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה לפני, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח ע"כ. ללמדנו שתכלית הקרבן אינו הקרבת הבהמה או העוף או המנחה, אלא המסתתר מאחרי הקרבן שזה הקרבת התאוות התשוקות והרצונות של האדם המסתתרת מאחרי הקרבן לעשות רצון השם והוא אשר עושה את הנחת רוח לקב"ה, ולכן אין הבדל בגודל הקרבן בכדי לעשות נחת רוח להשם יתברך, ולזאת העוסק בתורה ומוותר על הנאות גופו, עדיף מהקרבת קורבנות, וכן העושה חסד ומעניק מכספו לאחרים וכן כל ויתור על הנאותיו לעשות רצון השם נחשבים קרבן. כך, שלמרות שאין בימינו בית המקדש להקריב קורבנות אך תוכן הקורבנות נשאר לנצח, ובכל יום האדם יכול להביא קרבן להשם אשר יעשה נחת רוח לבוראנו.

ויש להוסיף שכבר אמרו חז"ל על הפסוק ועשו מקדש ושכנתי בתוכם בתוכו לא נאמר אלא בתוכם למדנו בתוכו של כל אחד ואחד יכול להיות המקדש והמזבח ובו יוכל להקריב קורבנות, בהקרבת הרצונות התשוקות והתאוות והמידות לעשות רצון השם אשר יעלו לריח ניחוח לפני השם יתברך ובזה יתכפרו לו עוונותיו.

כל המעביר על מידותיו מכפרים לו כל פשעיו

ואכן כך מבואר במסכת דרך ארץ (  ז הלכה ג): כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר: "מי אל כמוך נשא עון ועובר על פשע", למי נושא עון, למי שעובר על פשע. פירושו של דבר, כאשר יש לאדם סיבה מוצדקת להשיב נקמה לחברו שפגע בו או הזיק אותו והוא מוכן מצידו להתגבר ולוותר, למרות הדחף הפנימי של האדם לשמור על הטריטוריה שלו ומתאפק ולא משיב, הדבר נחשב ממש שמקריב את הרצונות והתאוות שלו לעשות רצון השם יתברך, ובזה זוכה שאותה הקרבה מכפרת על כל פשעיו. עד שהגמרא מספרת במסכת ראש השנה (יז ע"א) על רב הונא בנו של רב יהושע שחלה מאוד ונטה למות וכשר נכנס רב פפא לבקרו אמר לבני המשפחה שיכינו תכריכים, אולם בסופו של דבר נרפא מחוליו, והיה מתבייש רב פפא לבקרו כאילו פתח פה לשטן, אבל שאלו את רב הונא כשהיה גוסס, מה ראה שם בשמיים, וסיפר שהיה בבית דין של מעלה, ובעצם נגזרה עליו מיתה, אלא שהקב"ה אמר, היות והוא מעביר על מידותיו, צריך לוותר לו ולהחזירו לחייו, כך שרב פפא צדק בהשערה, ורק מכוח הזכות של מעביר על מידותיו כפרו לו את כל עוונותיו והאריך ימים. וכן מספרת הגמרא במסכת מגילה _(כח ע"א) שרבי עקיבא שאל את רבי נחוניא הגדול, במה זכה לאריכות ימים ואמר לו מפני שהוא מעביר על מידותיו. וכן מבואר שסגולה גדולה לאריכות ימים היא להיות מעביר על מידותיו, וכך הוא במסכת חגיגה (ד ע"ב) שפעם ראה רב ביבי בר אביי, איך שטעה שלוחו של השטן בשמות האנשים, ונטל נשמה של מרים אחרת בטעות, והביא את נשמתה של מרים מגדלת תינוקות בטרם זמנה. שאל רבי ביבי את המלאך, מה יעשה עם שנותיה שהיתה צריכה עדיין לחיות בהאי עלמא, והשיב לו שנותנים את השנים האלו לתלמיד חכם שמעביר על מידותיו.

שני דרכים בהנהגת האדם

וכתב התנא שיש שני דרכים בהנהגת האדם (אבות פ"ה מי"ט): כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע, עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו, עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע, מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע, תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין בעולם הבא שנאמר (משלי ח): "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא", אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת שנאמר (תהלים נה): "ואתה אלהים תורידם לבאר שחת אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך". ללמדנו, שיש בפני האדם שני דרכים כיצד לנהל את חייו דרכו של בלעם וההולכים בדרכו, זה לרדוף אחרי השגת כל תאוותיו וגם אחרי הכבוד והגאוה, בהיות והשקפת עולמם היא כיצד למצות ולנצל את תקופת חיי האדם עלי אדמות, ולצערנו התוצאות הן הפוכות ומתאכזבים מהתוצאות שלא משיגים כל תאוותם, לעומת דרכו של אברהם אבינו וההולכים בדרכו, שהיא לעבוד על המידות ולהקריב את כל התאוות והרצונות לעשות רצון השם ואכן זוכים לשני עולמות.

הרמז בתיבת "אדם" היא לענוה

ובזה מיושב גם מדוע אמרה התורה "אדם" ולא איש, מלבד דברי הזוהר ועיין ברש"י מה שיישב. אפשר עוד לומר לרמז לנו כי בכדי להקריב קרבן צריך להדמות לאדם הראשון שלא שייך אצלו גאוה כי לא היה לו על מי להתגאות, והיינו שיכניע ליבו בהבאת הקרבן ויתגבר על מידותיו לנהוג בענוה שזה מהות ההקרבה העצמית, וכמאמר דוד המלך (תהלים נא, יח): "כִּי לא תַחְפּץ זֶבַח וְאֶתֵּנָה עוֹלָה לא תִרְצֶה: (יט) זִבְחֵי אֱלהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלהִים לא תִבְזֶה", הרי שבלי ענווה ושברון הלב – אין שום ערך לקרבן. עוד כתבו המפרשים, שהתורה רומזת בתיבת 'אדם' ר"ת: אברהם, דוד, משה ששלושתן השתמשו בלשון ענווה: אברהם כדכתיב: (בראשית יח, כז): "וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדנָי וְאָנכִי עָפָר וָאֵפֶר" דוד המלך דכתיב (תהלים כב, ז): "וְאָנכִי תוֹלַעַת וְלא אִישׁ חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם". משה דכתיב (שמות טז, ז): "וּבקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד ה' בְּשָׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנּתֵיכֶם עַל ה' וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּינוּ עָלֵינוּ". כך כל מקריב קרבן עליו להיכנע ולחזור בתשובה.

כיצד קרנו פני משה ע"י האל"ף זעירא

ובזה יובן היטב, שבזה שמשה רבנו כתב "ויקרא" באות אל"ף קטנה, בשארית הדיו קרנו פניו, היינו במידת הענווה שרצה להשוות עצמו לבלעם ולכתוב 'ויקר' ורק השי"ת חייבו לכתוב "ויקרא" וכתבה קטנה, ובזה שהקטין עצמו זכה לקירון פניו, ולכן שפיר דווקא כאן נרמז דבר זה, מפני שהתורה מדברת על קורבנות שעיקרן הוא הכנעת הלב ענווה ושבירת המידות.

למה פסלה התורה שאור ודבש להקטרה

אף גם זאת נבין היטב מדוע שאור ודבש אסרה התורה להקריבן למרות שאמר בר קפרא, שאם היה נותן דבש בקטורת לא היה אפשר לעמוד מפני ריחה? כיון שתכונת השאור הוא להתפיח את הבצק ואינו מראה את המציאות האמיתית שלו, וכך גם הדבש מגביר את הריח יותר מהטבעיות שלו, נמצא שתכונה זו אינה משקפת את האמת, אלא כדמיון בעל הגאווה שמגביה עצמו יותר ממה שהוא, ודבר זה מאוס לפני השי"ת, אלא אדרבא, הכנעה ושברון הלב – הוא מה שחפץ השי"ת, ולזאת הכניסה התורה כאן את החמץ לרמז עניין זה בקורבנות.

מדוע אין קורבנות מהחיות אלא רק מהבהמות

ועוד יובן, מדוע התורה הגבילה לקחת את הקורבנות דווקא מהבהמות, בהיות ותכלית הקרבן הכנעת הלב והם נפשם שפלה שאינם טורפים אלא אוכלים עשבים, לעומת החיות הם אכזרים וטורפים אינם ראויים לקרבן.

נחשון הקריב את הגאוה

ויסוד זה נלמד מקרבן נחשון שכתוב בו (במדבר ז, יב-יג,יח): "וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת קָרְבָּנוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה. וְקָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף וכו'. בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי הִקְרִיב נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר נְשִׂיא יִשָּׂשכָר"…

 

א} ויש לשאול, מדוע לא כתוב תואר "נשיא" יהודה כלשון הנאמר בשאר הנשיאים שניתן להם תואר נשיא? ב} ועוד קשה, מדוע נאמר "וקרבנו" בוא"ו החיבור, והרי הוא הראשון ואין לפניו ולא שייך וא"ו החיבור, ובפרט שבשאר הנשיאים כתוב קורבנו בלי וא"ו? ג} עוד הקשה במאור ושמש, מדוע נכפל תיבת "קרבנו" בקרבן נחשון מה שאין כן בשאר נשיאים שנאמר את התיבה "קורבנו" רק פעם אחת? ד} עוד יש להקשות שבעל הטורים כתב שכתוב על קרן נחשון בן עמינדב "וקרבנו",  לרמז שזכה לששה בנים וששה ברכות עיי"ש. וצריך ביאור: מדוע הוא דוקא זכה בהן? והעולה מדברי המפרשים גם יחד בתוספת נופך, שבעצם היות ונחשון היה ראשון הנשיאים בהקרבת הקרבנות במשכן, בודאי הדבר יכול לגרום להרגשת גאוה גדולה ויש כאן נסיון גדול לעשות מצוה זו לשם שמים בלי נטיית גאוה, ולכן, בשעה שנחשון עשה זאת ללא פניה של גאוה, מתוך גדלותו הצליח להגיע למצב שעם כל מעמדו הנכבד ביטל תוכו את הרגשת הנשיא שיש לו וזו הקרבה עצמית, וזאת התורה מלמדת אותנו, בזה שלא הוזכר תואר 'נשיא' אצל נחשון כדי לבטא את הדרגה שהגיע אליה, עד שלא הייתה אצלו הרגשה של נשיא כלל ולכן כתוב בתחילה "ביום הראשון… "את קורבנו" נחשון וכו', היינו שהקריב את עצמיותו ולאחר מכן רק הביא גם את הקרבן שכולם הביאו – קערת כסף וכו', ולכן הוכפלה תיבת "קורבנו". גם לכן נכתב בפעם השניה בוא"ו החיבור ללמדנו שהקערת כסף הוא כביכול 'קרבן שני' אצלו, שקרבן הראשון היה עצמיותו. ובזה מובן היטב שאות וא"ו מרמזת כמ"ש בעל הטורים שזכה לששה בנים וששה ברכות, מפני שוא"ו זו מבטאת את דרגתו והקרבתו העצמית שמכוחה זכה.

הקרבת מעט מהתשוקה נחשב תענית וקרבן

וכבר כתב הראב"ד בספרו בעלי הנפש בשער הקדושה וז"ל: ואני רואה הגדר הגדול והשמור המעולה והדרך הטוב להכנעת היצר הוא רעבון הנפש ממעוט הנאותיה ותענוגיה במאכל ובמשתה, רק שיהנה מן הריח הטוב ורחיצת החמין לפי שהחמין ערבין עליו. והמאכל המעט שיאכל יהא מתוקן ומתובל יפה בעבור אשר יערב עליו ותהיה נפשו מקבלתו ומתפייסת במועט ממנו. ולעולם יניח מעט מכדי צרכו ומהשלמת תאותו. ולא ישתה יין כי אם מזוג מזג יפה כדי שלא תטרף דעתו עליו, ועל זה אמרו רבותינו ז"ל (גיטין ע ע"א): סעודה שהנאתך משוך ידך ממנה. ושתי תקנות גדולות יש בענין הזה, האחת שלא תזיקנו אכילתו, והשנית כי היא כניעת היצר ושברון התאוה. וכמו שאמרו בסעודה כן הדרך לכל הנאות העולם ותענוגיו שלא ימלא האדם מהם כל תאותו. וכו' ואל יתענה אדם ענוי נפש פן יחלש לבו ויתקלקלו מעשיו וטבעיו ויתערבב מוחו ויהיה הפסדו מרובה משכרו כי יבטל מן התורה ומן התפלה, ואם ילמד לא תהיה תורתו מיושבת ולא יסכים להלכה ולפלפול השמועה, לפי שאין התורה נקנית אלא מתוך שמחה (ע' שבת ל ע"ב). עכ"ל. וביאר דבריו רבנו אהרון מלוניל בספרו ארחות חיים (חלק א ענינים אחרים מתשובה) וכן אמ' הראב"ד ז"ל שהי' א' מחסידי העול' אומ' הגדר הגדול והמופלא במניע' המאכלות וזהו פי' לדבריו אל יחשוב אדם לגמרי שלא יאכל בשר ולא ישתה יין כי די לנו במה שאסרה תורה אך בעוד שהמאכל לפניו ועודנו תאב לאכול ממנו ימשך ממנו לכבוד בוראו ולא יאכל כדי תאותו וזה הדבר יזכירנו אהבת הבורא יותר מתענית א' בשבוע כי זה בכל יום מידי אכלו ושתותו. והובאו דברי הראב"ד בספר חסידים (מרגליות, סימן יב) וכן בספר כלבו (סימן סז) וכן במנורת המאור (ג, תשובה), וכ"כ בספר מגיד משרים למרן רבינו יוסף קארו (פרשת ויקרא, מ ע"ב) וז"ל: וזכור דברי יונה קרישי כי בעוד שהאדם מאכלו ערב עליו יסלק ידו ממנו לעבודת בוראו וזה חשוב יותר מתענית. עכ"ל. וכ"כ מרן החיד"א בספר עבודת הקודש (מורה באצבע סימן ג אות קיב) וז"ל: אם מאכל אחד מתוק לחיכו וערב עליו, וכן בעודנו נהנה ממנו מושך ידיו לסגף עצמו, נחשב לו כקרבן ומזבח כפרה. עכ"ל. והובא בפוסקים רבים השל"ה והחס"ל והבא"ח כולם המליצו על 'תענית' זו יותר מכל תענית וסיגוף [ונקראת בשם תענית הראב"ד] ובזה מתאפשר לו ללמוד ולעבוד השי"ת ומאידך חשוב כתענית.

הדרך בעבודת השם

וכך כתב בספר שם משמואל (פר' ויחי שנת תרפ"א): "מוטב שיאמר כל אחד לנפשו: מוטב להשתעבד בביתה של תורה ולצמצם את כל מעשיו ותהלוכותיו שיהיו בדרך התורה (וכך יתוקנו חטאיו) ולא להשתעבד לתעניתים וסיגופים, כמו שהגיד הרה"ק מקאצק זצללה"ה זי"ע שבהילוך בדרך התורה הוא הגדול שבסיגופים לגוף, ומובן שהאיש השם שכמו להשתעבד לתורה, הן ביגיעת הלימוד והן בצמצום תהלוכות מעשיו עפ"י דרכי התורה, מועיל יותר מכל סיגופים הגוף עכדה"ק. ואפשר לקיים את היסורים והסיגופים בדרכים אחרים. א. איתא ביסוד התשובה מרבינו יונה בשם הראב"ד ז"ל "כי הגדר הגדול המעולה המופלא מניעת המאכלות" היינו שבאמצע אכילתו ימשוך מתאוותו, ולא ימלא אותה לגמרי, וזה נחשב כתעניתים ועינויים קשים. ב. ע"י שמבזים ומביישים אותו ויש לו צער מזה ואינו עונה להם ומקיים הפסוק "כצאת השמש גבורתו וכו'. ג. ע"י שרוצה לדבר ומונע עצמו מכך, כמו שכתב הגר"א שהוא יסוד התעניות. ד. ע"י שיושב באהלה של תורה להשתעבד עליה, לעסוק בה בעיון ובעמקות וברציפות גדולה, דזה סיגוף הגדול ביותר. וכבר הבאנו את דברי השם משמואל שהשתעבדות בביתה של תורה, וללכת בדרך התורה הוא כמו שהגיד הרה"ק מקאצק זצללה"ה זי"ע: התורה – הגדול שבסיגופים לגוף.

הקרבן של האמא

מעשה שהיה עם רבי לוי יצחק מברדיצוב זצ"ל (הובא בספר מעשיהן של צדיקים) שהיה מנהגו בערב יו"כ, שכל המעוניין מבני עירו שיתפלל עליו יכול לכתוב שמו ושם אימו בפתק ויתן שני מעות לצדקה. ואכן, מי היה רוצה להפסיד תפילת צדיק ביו"כ בשביל שני מעות ולכן עד חצות כבר נערמו שני ערימות על שולחנו אחת של הפתקים ואחת של המעות. והנה לקראת הערב דפקה אישה בעודה מתנשפת שהיא רוצה למסור פתק ואכן כתבה פתק ובה שני שמות שלה ושל בנה והניחה שני מעות, אולם ראה זאת הרב והבחין שכתוב בפתק שני שמות ומאידך הניחה רק שני מעות. פנה אליה הרב ואמר לה, כי על כל שם צריך שני מעות, והשיבה, כי כל היום היא התרוצצה לחפש להשיג הלואה ובקושי השיגה שני מעות, אמר לה הרב שהוא מצטער אבל אינו יכול להתפלל רק על שם אחד ותבחר איזה, אמרה לרב אם כך אני מוכנה להפקיר את עצמי ובלבד שתתפלל על בני, שמח הרב ואמר כעת יש לו סנגוריה גדולה על ישראל לפני אבינו שבשמים, אם אמא מוכנה להקריב את התפילה עליה מתוך רחמים על בנה – ק"ו שהקב"ה שנאמר עליו כרחם אב על בנים שירחם ויקבל את תפילת בניו. ללמדנו שהקרבת רצונותיו ותשוקתיו למען הזולת לעשות רצון השי"ת הוא הקרבן הגדול.

מוסר השכל

העולה בידנו ללמוד מכל זה, שהן העבודה של האדם בינו למקום, והן בין אדם לחברו תלוי בהקרבה העצמית שאדם מקריב את תאוותיו ורצונו והנאתו כדי לעשות רצון השם וכל מעשה ולו הקטן שהאדם מקריב נחשב כקרבן המעלה ריח ניחוח להשם, כי לא גודל הקרבן יוצר נחת רוח לבורא יתברך אותו נחת רוח נעשה בין על ידי עגל או על ידי קומץ מנחה. וכן בתפילה וברכות ולימוד תורה ושאר המצוות לדעת תמיד שכל מאמץ שעושים בכדי לעשות רצון השם הופך לקרבן המעלה ריח ניחוח להשם, והן בין אדם לחברו כל ויתור או שאדם תובע מעצמו להושיט עזרה בגופו או ממונו למען הזולת הרי זה קרבן שעושה בזה את רצון השם, ועוד יותר עם בני ביתו שזה החסד שיכול לקיים תמיד, כך שכל עזרה והטבה עם בני ביתו או אחרים זה במקום קורבנות. ובפרט בערב פסח שבכל בית יש לחץ של נקיונות ארגון וסדר, וקורסים תחת הנטל, חובה להקריב למען בני ביתו ולא להתעלם. ובמקום לעשות מכל ויכוח או ניגוד עניין, אדרבא הופכים את זה כאתגר לתיקון ולשדרוג ולשיפור המידות ובזה זוכה שבכל עת מקריב בו קורבנות לעשות נחת רוח לשכינה, וזכה להרבות אהבה ואחווה שלום ורעות הן בביתו והן בחברתו ויזכה לאורך ימים ושנים בשמחה ובששון וטוב לבב כל הימים אמן.