פרשת השבוע שנקרא בע"ה בשבת זו, פרשת ויקרא. מתחילים את חומש 'תורת כהנים'. נכנסנו השבוע לחודש ניסן בס"ד – חודש המוקף בישועות ובניסים, ובע"ה ישלח הקב"ה לכל עם ישראל ישועות גדולות!

הייתי רוצה לעסוק היום בקרבן העלה – ובע"ה בשיעור הבא, נקשר אותו גם לליל הסדר. אבל נתחיל תחילה בענייני חומש תורת כהנים;

אומרת הגמרא {מסכת מנחות קי, א} – אמר ריש לקיש: מאי דכתיב מהי כוונת הכתוב{ויקרא ז-לז} זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם? כתוב זה בא ללמדנו, שכל העוסק בתורה הרי זה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם. אמר רבא אם אכן בא כתוב זה ללמדנו כדרשת ריש לקיש, שלימוד תורה הוא רק כאילו הביא הלומד קרבנות אלה, האי זה שכתוב לעולה למנחה אין לו משמעות, שכן לאיזה צורך נכתבה ה"ל" בתיבות האלה? עולה ומנחה וחטאת ואשם מיבעי ליה היה לו לומר, ב"ו" החיבור ובלי "ל"! אלא אמר רבא שמשמעות האות "ל" בכתוב זה היא "במקום" וכך יש לדרשו: כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה (ולא חטאת) ולא מנחה ולא אשם שכן לימוד התורה בא במקום הקרבת הקרבנות. אמר רבי יצחק: מאי דכתיב {ויקרא ו-יח} זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם? פירוש, שכל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם.

נשאלת השאלה – למה הביא ר' יצחק רק שתי דוגמאות של חטאת ואשם, ולא הביא את כל הפסוק?

כותב המהרש"א – יש לדקדק מה הוסיף ומה תיקן בזה וי"ל דבקרא דזאת התורה משמע בעוסק בכל התורה משא"כ בזאת תורת החטאת שהוא דבק דלא משמע אלא בתורת אותו קרבן ולכך לא מייתי ההוא קרא דר"י מייתי ליה אע"ג דהוא מוקדם ופריך רבא דא"כ לעולה ל"ל וקאמר אלא דכל העוסק בתורה א"צ לא עולה כו' דלאו כאילו הקריב לחוד הוה דהיינו אחר שנתחייב בהו אלא דהתורה מגנא ומצלא שלא יבא לידי חטא שיתחייב קרבן עליה כדאמרינן בסוטה, ובא ר' יצחק והוסיף לדרוש מהאי קרא דתורת דבק לחטאת דלא איירי בעוסק בכל התורה דמגנא ומצלא אלא דמיירי דעוסק בתורת אותו קרבן דלא הוה אלא כעוסק במצוה דמגנא כאילו הקריב חטאת ואשם שנתחייב אבל אינו מצלא שלא יבא לידי חטא כדאמרינן בסוטה לגבי מצוה ולזה נקט ר"י במלתיה חטאת ואשם ולא נקט עולה ומנחה כדנקט לעיל משום דעולה ומנחה באו בנדבה אימא דלא תיהני ליה עסקו בהן מש"ה קאמר דאפילו כן בעסקו בהן נוטל שכר כאילו חטא ודאי והקריב חטאת ואשם ודו"ק.

זה ודאי שאם אדם עוסק בתורת חטאת – כאילו הקריב חטאת; עוסק בתורת עלה – כאילו הקריב עלה וכו'. עצם העיסוק שלו בדבר הזה, מקנה לו את הזכויות כאילו עשה את המצוה בפועל.

אומר השל"ה הקדוש, מה שנאמר "כל העוסק בתורת חטאת", לא הפשט הוא שהאדם קורא את סדר הקרבנות ועולה לו הקריאה כאילו הקריב, אלא 'עוסק' הכוונה שזה באמת העסק שלו; אדם שיש לו עסק פלוני – הוא מומחה בו; אם תיכנס לחנות חומרי בנין ותאמר לו שאתה צריך 'אום 3 אינצ" – הוא מיד ידע מה לתת לך – ולמה?! כי זה העסק שלו!; לכן מה שנאמר "כל העוסק בתורת חטאת", הכוונה שהקרבנות צריכים להיות העסק שלך – פירוש, אם ישאלו אותך "תגיד, איך מתבצעת זריקת הדם של קרבן האשם – על איזה קרן זורקים?"; אם תאמר לו: "מה פירוש על איזה קרן זורקים – איפה שזורקים … אתה יודע, באזור שמה…" 😐 – זה מה שאומר השל"ה הקדוש, שכל העוסק בקרבנות צריך שהם יהיו 'העסק שלו', שידע לענות על כל שאלה שישאלו אותו בענין! – וכמ"ש היערות דבש, שאדם שאומר את הדברים ולא עוסק בהם, זה כמו 'צפצוף הזרזיר'.

מנגד, בא רבא ואומר לנו: "כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה (ולא חטאת) ולא מנחה ולא אשם" – פירוש, אם אתה לומד הלכות שופר או הלכות ד' מינים וכד', בזה קיימת הבאת קרבנות מבלי שבכלל עסקת בלימוד הקרבנות – והדבר הזה הוא פלא! – ולמה?

בשלמא עסקת בתורת הקרבנות, אפשר עוד להבין – אדם מתעסק במעשה הקרבנות, הוא יכול להרגיש מה נעשה עם הקרבנות וכו', וכמו שכותב רבינו הרמב"ן, שבשעה שאדם מקריב את הקרבן הוא צריך לחשוב שכל מעשה הקרבן היה צריך להיעשות עליו – לכן זה מובן. אבל אם אדם לומד למשל הלכות שופר – איך זה בדיוק מכפר על תורת חטאת?! – אבל אומר לנו רבא, זאת התורה! יש לה כוח לכפר בדיוק כמו קרבן חטאת! – והשאלה שנשאלת היא – מה הסוד הטמון כאן?

אומרת התורה בפרשת צו: {ויקרא כד, ב} צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד.

כותב בעל הטורים – משה לאמר צו את. ס"ת תורה צוה אותם שיעסקו בתורה: זאת תורת העולה הוא העולה. לו' כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה. הקרבנות נקראים אשה והתורה נקראת אש שנא' הלא כה דברי כאש. מימינו אש דת למו. אותיות תלמוד. הקרבנות נקראים לחם את קרבני לחמי והתורה נקראת לחם לכו לחמי בלחמי כשם שאי אפשר לעולם בלא לחם כך א"א לעולם בלא תורה.

אומרים לנו רבותינו, לתורה יש תכונות של אש – כמו שתשים קרבן באש והוא יישרף, כך התורה הקדושה מכלה את המידות הרעות שיש באדם – ויש לכך השלכות הלכתיות;

הגאון ר' משה פיינשטיין זצ"ל וכן הקהילות יעקב נשאלו שאלה, האם מותר להינשא לאדם שהוריו לא שמרו על דיני טהרה, שהרי הגמרא אומרת שאדם שהוריו לא שמרו על דיני טהרה, ילדיו יצאו עם מידות מגונות?

אמר הגאון ר' משה פיינשטיין זצ"ל, ברגע שאדם עוסק בתורה, התורה שורפת את המידות המגונות שלו. ולכן גם אם היו לו מידות מושחתות כיון שהוא בן הנידה, ע"י זה שהוא עוסק בתורה, התורה מזככת את גופו ומטהרת אותו!

לא רק שהתורה 'שורפת', היא גם מחלישה את גופו של האדם; אומרים לנו חז"ל שברגע שהאדם מקבל על עצמו עול תורה גופו נחלש, וממילא גם הגשמיות שלו נחלשת – כך גם במעשה הקרבנות, שמכלה את גוף הבהמה – וראיה לדבר, נוכל למצוא בכמה מקומות בחז"ל הקדושים:

מספרת הגמרא {מסכת ב"מ פד, א} – ר' יוחנן הוה אזיל ויתיב אשערי טבילה היה רגיל ללכת ולשבת על יד הכניסה לבית הטבילה [למקוה שבו היו נשים טובלות להיטהר לבעליהן] אמר: היה מסביר למה הוא יושב שם: "כי סלקן כשעולות בנות ישראל מטבילת מצוה, לפגעו בי ביציאתן ותישאר דמותי במחשבתן, כי היכי דלהוו להו בני שפירי כוותי כדי שיהיו להן בנים יפים כמוני, גמירי אורייתא כוותי ולומדי תורה כמוני. אמרו ליה רבנן לרבי יוחנן: לא מסתפי מר מעינא בישא וכי הרב אינו מפחד מעין הרע ? אמר להו ר' יוחנן: אנא מזרעא דיוסף קאתינא דלא שלטא ביה עינא בישא אני מזרעו של יוסף, שאין עין הרע שולטת בו. ומנין שאין עין רעה שולטת בזרעו של יוסף ? דכתיב בברכת יעקב ליוסף: {בראשית מט-כב} בן פורת יוסף בן פורת עלי עין, ואמר ר' אבהו: אל תקרי את הפסוק 'עלי עין' [כמו שהוא מנוקד עפ"י המסורת שבידינו], אלא דרוש את הפסוק כאילו כתוב בו 'עולי עין', וכך פירשו: וכך פירושו: בן פרת עלי עין – בן פורה אשר פירותיו (זרעו) מורמים למעלה מעין הרע, שהיא אינה יכולה לשלוט בהם. ר' יוסי בר חנינא אמר מהכא מכאן אנו למדים שאין שולטת עין הרע בזרעו של יוסף, מהברכה שבירך יעקב את בני יוסף:{בראשית מח-טז} וידגו לרוב בקרב הארץ – שיתרבו בארץ כמו דגים. מהו הדמיון לדגים ? מה דגים שבים מים מכסים אותם ואין העין הרע שולטת בהן, אף זרעו של יוסף אין העין הרע שולטת בהן. יומא חד הוה קא סחי ר' יוחנן בירדנא יום אחד, היה ר' יוחנן שוחה בירדן, חזייה ראה אותו ריש לקיש שהיה אז ליסטים, ושוור לירדנא אבתריה וקפץ לירדן אחריו. אמר ליה ר' יוחנן בראותו את כוחו הגדול: חילך לאורייתא כמה כחך גדול ! כח כזה, ראוי לסבול עול התורה! אמר ליה ריש לקיש לר' יוחנן: שופרך לנשי היופי שלך שייך לנשים. א"ל ר' יוחנן: אי הדרת בך אם תחזור בך ותקבל עליך עול מצוות יהיבנא לך אחותי אתן לך את אחותי דשפירא מינאי שיותר יפה ממני, לאישה…

בכל פעם שאני קורא את הגמרא הזאת, אני מתרגש מחדש; אם הייתי בא לאחותי ואומר לה "יש לי שידוך בשבילך!", היא היתה שואלת מיד: "מאיפה הוא – מבריסק?" והייתי אומר לה: "לא ממש… מתחיל ברי"ש: רמת עמידר" – ישר היא היתה אומרת לי: "קח אותו ותשים אותו אצלך בבית! אני לוקחת או בריסק או פוניבז'" 😊 – "הוא יהיה בפוניבז'!" – "כשהוא יהיה אז תתקשר!" 😊

ממשיכה הגמרא ואומרת – קביל עליה ריש לקיש קיבל על עצמו לשוב מדרכו הרעה וללמוד תורה. בעי למיהדר לאתויי מאניה רצה לחזור לשפת הירדן ליטול את בגדיו, ולא מצי הדר ולא היה יכל לחזור, שתש כוחו – רק נהיה חרדי, הלך לו כל הכושר הגופני 😊 אקרייה ואתנייה לימדו ר' יוחנן מקרא ומשנה ושוייה גברא רבא ועשאו לאדם גדול.

בא המדרש ומביא מעשה;

אומר המדרש {שיר השירים רבה, פרשה ה, אות ג} – על הפס' {ה, יד} יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים: רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי שִׁמְעוֹן אֲתוֹי חַמָּרַיָּיא גַּבֵּי אֲבוּי לְמִזְבַּן עִבּוּר הגיעו סוחרים לאביו כדי לקנות תבואה מִן קִרְיָיתָא מעיר שנקראת הִמוֹנַיָא , יָתֵיב גַּבֵּי תַּנּוּרָא ר' אלעזר היה יושב ליד התנור, אִמֵּיהּ נָסְחָא וְהוּא אָכֵיל, אִמֵּיהּ נָסְחָא וְהוּא אָכֵיל אמו היתה אופה והוא היה אוכל, עַד דַּאֲכֵיל כָּל אַצְוָותָא עד שהוא אכל את כל הלחם שהיא אפתה[3], עמדו אותם סוחרים וראו כיצד הוא אוכל את כל הלחם; אָמְרִין אמרו א' לשני: וַוי חֵיוָוא בִּישָׁא שָׁרְיָא בְּמֵיעָנֵי דְּהָדֵין אם כאלה כמויות הוא אוכל, מוכרח שיש לו נחש בתוך בטנו! דּוֹמֶה שֶׁזֶּה מֵבִיא רְעָבוֹן לָעוֹלָם – הוא עוד יביא רעב לעולם! שְׁמַע קָלְהוֹן שמע ר' אלעזר את שיחתם, מִדִּנְפַקּוּן לְמִזְבַּן טֻעֲנֵיהוֹן כשהם יצאו העירה לקנות את צרכיהם, נְסַב חֲמָרֵיהוֹן וַאֲסִיקוֹן לְאִגְּרָא לקח את החמורים שלהם והעלה אותם על גג הבית. אֲתוֹן תְּבַעוּן חֲמָרֵיהוֹן וְלֹא אַשְׁכְּחוּן יַתְהוֹן חזרו הסוחרים מהקניות בעיר ולא מצאו את החמורים, תָּלוֹן עֵינֵיהוֹן וַחֲמוֹן יַתְהוֹן יְהִיבִין בְּאִגְרָא הסתכלו למעלה וראו אותם שהם על הגג – מה יעשו כעת?! אֲזִילוּ גַבֵּי אֲבוּי הלכו לאביו – ר' שמעון בר יוחאי תְּנוֹן לֵיהּ עוֹבָדָא וסיפרו לו את אשר אירע, שכנראה הבן שלו לקח את החמורים ושם להם אותם על גג הבית. אֲמַר לוֹן אמר להם רשב"י: דִּלְמָא מִלָּה בִּישָׁא אַשְׁמַעְתּוּנֵיהּ למה שיעשה זאת – אולי דיברתם עליו דברים לא טובים? אָמְרִין לֵיהּ אמרו לו: לָא מָרֵי אֶלָּא כֵּן וְכֵן הֲוָה עוֹבָדָא רק ישבנו בצד הבית וראינו אותו אוכל כמויות אדירות של לחם, אז אמרנו בטח יש לו נחש[4] בתוך מעיו, אֲמַר לוֹן אמר להם רשב"י: וְלָמָּה הִכְנַסְתֶּם בּוֹ עַיִן רָעָה וְצָרָה, אִיפְשָׁר דְּמִן דִּדְכוֹן הֲוָה אָכֵיל, אוֹ עֲלֵיכוֹן אִינוּן מְזוֹנוֹי האם מהאוכל שלכם הוא אוכל?! לָא, הַהוּא דְּבָרְיֵיהּ בְּרָא לֵיהּ מְזוֹנֵי מהאוכל שסיפק לו הקב"ה הוא אוכל, אַף עַל פִּי כֵן, אֲזִילוּ וְאִמְרוּן לֵיהּ מִן שְׁמִי וְהוּא מַחֵית לְכוֹן לכו בקשו ממנו סליחה והוא ימחל לכם. למרות זאת, הַנֵּס הָאַחֲרוֹן הָיָה קָשֶׁה מִן הָרִאשׁוֹן ולמה? מִן מַסְּקָן לְהוֹן הֲוָה מַסֵּיק לְהוֹן חַד חַד כשהוא העלה את החמורים לגג, הוא העלה אותם אחד אחד, מִן נָחֵית לְהוֹן אבל כשהוא הוריד אותם בחזרה, הֲוָה מָחֵית לְהוֹן תְּרֵי תְּרֵי הוא היה מוריד אותם שנים שנים, וְכֵיוָן שֶׁנִּתְעַסֵּק בַּתּוֹרָה באותו הרגע שקיבל על עצמו עול תורה, אֲפִלּוּ טַלִּיתוֹ לֹא הָיָה יָכוֹל לִסְבֹּל [להתעטף בה מרוב חולשה], לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים.

א"כ רואים מכאן, עד כמה תורה מתשת כוחו של אדם. ולכן אומר לנו רבא, ברגע שאדם עוסק בתורה הוא לא צריך לעסוק בתורת הקרבנות, אלא מספיק שילמד תורה – ולמה? כי עצם הבאת הקרבן גורמת לכתישת החומריות אצל האדם – אותו דבר כאשר אדם עוסק בתורה, התורה כותשת את החומריות שבו ומתישה את כוחו.

כותב בעל נפש החיים {שער ד' אות ל"א} – בא וראה כמה גדולה כחה של תורה שמטהרת את פושעי ישראל בזמן שעושין תשובה אפי' מעבוד' כוכבי' שבידם שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם כו' ע"ש. כי עיקר התשובה שלימה האמתית שהיא מאהבה. הוא רק ע"י עסק התורה כראוי כמ"ש במעלות התורה אוהב את המקום. וכמ"ש השיבנו אבינו לתורתך כו' והחזירנו בתשובה שלימה לפניך. ובזוהר ויקרא כ"א א' כד ב"נ אתרחיק מאורייתא רחיק הוא מקב"ה. ומאן דקריב לאורייתא קריב לי' קב"ה בהדי'. כי על כל פשעים תכסה אהבת התורה כמ"ש בתד"א סא"ר פ"ג ע"ז הפסוק. וכן אמרו (פתיח' איכה) המאור שבה מחזירו למוטב … וז"ש בפ' התורה ונעשה כמעין המתגבר והולך. ויש מקום לפרשו גם ע"ז הענין הנ"ל. שכמו המעין הנובע אף שלפעמים נרפש ונשחת בהרבה רפש וטיט. עכ"ז הוא נובע ובוקע ומתגבר והולך מעט מעט. עד שברבות הימים יתגבר ויתגלה לגמרי ויתפשט כמאז. כן העוסק בתורה אף אם נתלכלך תחלה בעוונו' וחטאים עצומים ונטבע מאד ברפש וטיט מצולות הרע ח"ו. עכ"ז ע"י עסק התורה נכון לבו בטוח שודאי המאור שבה יחזירו למוטב. והטוב מתגבר והולך על הרע שבו מעט מעט. עד שלסוף בהכרח יתגבר הטוב ויתפשט בכולו לגמרי. והוא מתקדש מטומאתו ופרחה טהרה בכולו. וכן אמר שם ומכשרתו להיות צדיק חסיד כו' לשון הכשר והגעלה וליבון מפיגול גיעולי הרע שהיה בו תחלה. וכמ"ש (ירמי' כ"ג) הלא כה דברי כאש כו' שהיא מלבנתו ומכשרתו כו'. וכ"א בתנחומא ויקהל שהתורה מטהרת לבן וכליותן של ת"ח.

הבאנו את כל זה, היות והקרבן הראשון שנקרא השבת, הוא קרבן העלה;

אומרת התורה: {ויקרא א, ג} אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה'.

ראשית כל, יש לדעת שקרבן עלה בא בנדבה. אדם לא חייב להביא קרבן עלה, בשונה מתמיד של שחר ומתמיד של בין הערביים;

אומרים חז"ל {תנחומא, צו, אות א} – זֹאת תּוֹרַת הָעוֹלָה. לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ עוֹלָה. שֶׁהִיא עֶלְיוֹנָה מִכָּל הַקָּרְבָּנוֹת, הָעוֹלָה הִיא הָעוֹלָה. תֵּדַע, מִי שֶׁהָיָה מֵבִיא חַטָּאת, הַכֹּהֵן נוֹטְלָהּ, וְכָךְ הַמִּנְחָה, וְזֶבַח הַשְּׁלָמִים לְבַעֲלֵיהֶן, הָאָשָׁם לַכֹּהֵן. אֲבָל הָעוֹלָה, אֵין בְּרִיָּה טוֹעֵם מִמֶּנָּה, אֶלָּא כֻּלָּהּ עוֹלָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא עֶלְיוֹן, לָכֵן נִקְרָא שְׁמָהּ עוֹלָה.

בהגדה של פסח שנקרא בע"ה בעוד כשבועיים וחצי, אומר בעל ההגדה: "כַּמָה מַעֲלוֹת טוֹבוֹת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ: אִלּוּ הוֹצִיאָנוּ מִמִצְרַיִם וְלֹא עָשָׂה בָּהֶם שְׁפָטִים – דַּיֵנוּ: אִלּוּ עָשָׂה בָּהֶם שְׁפָטִים, וְלֹא עָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם – דַּיֵנוּ …" – וכך הוא ממשיך, עד שהוא מגיע לדברי השבח וההלל של הקב"ה: "עַל אַחַת כַּמָה וכַמָה טוֹבָה כְּפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ: הוֹצִיאָנוּ מִמִצְרַים. עָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים. עָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם. הָרַג בְּכוֹרֵיהֶם. נָתַן לָנוּ אֶת מָמוֹנָם. קָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם. הֶעֱבִירָנוּ בְּתוֹכוֹ בֶּחָרָבָה. שִׁקַע צָרֵינוּ בְּתוֹכוֹ. סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמִדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה. הֶאֱכִילָנוּ אֶת הַמָּן. נָתַן לָנוּ אֶת הַשַׁבָּת. קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי. נָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה. הִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וּבָנָה לָנוּ אֶת בֵּית הַבְּחִירָה לְכַפֵּר עַל כֹּל עֲוֹנוֹתֵינוּ" – השיא מבחינת בעל ההגדה, הוא בנין בית הבחירה, שמטרתו היא לכפר על כל עוונותינו! – עד כדי כך, שהקב"ה קורא לירושלים בשם 'לבנון' – ולמה לבנון?

אומרים חז"ל {מסכת יומא לט, ע"ב} – אמר רבי יצחק בן טבלאי: למה נקרא שמו של בית המקדש לבנון? שמלבין עונותיהן של ישראל.

אומר המדרש {במדבר רבה, פרשה כא, אות כא} – אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי סִימוֹן: מֵעוֹלָם לֹא הָיָה אָדָם בִּירוּשָׁלַיִם וּבְיָדוֹ עָוֹן.

עוד אומר המדרש {שם, פרשה ח, אות א} – רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אוֹמֵר שֶׁכָּל הַלְּבָבוֹת שְׂמֵחִים בּוֹ בבית המקדש, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים מח, ג): יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ.

נשאלת השאלה – מה קורה במצב שאדם מביא שני קרבנות, קרבן א' חטאת וקרבן א' עלה – איזה קרבן הוא מקריב קודם?

אומרת התורה: {ויקרא ה, ז} וְאִם לֹא תַגִּיעַ יָדוֹ דֵּי שֶׂה וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ אֲשֶׁר חָטָא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה לַיהוָֹה אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה: {ח} וְהֵבִיא אֹתָם אֶל הַכֹּהֵן וְהִקְרִיב אֶת אֲשֶׁר לַחַטָּאת רִאשׁוֹנָה וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ מִמּוּל עָרְפּוֹ וְלֹא יַבְדִּיל.

משמע, שהחטאת מוקרב ראשון – ולמה?

אומר רש"י – והקריב את אשר לחטאת ראשונה. חטאת קודמת לעולה. למה הדבר דומה, לפרקליט שנכנס לרצות, רִצה פרקליט נכנס דורון אחריו.

עפ"י הדברים האלה, נשאלת השאלה – אם מביאים שני קרבנות, וחטאת [שבא לרצות תחילה] הוא הראשון, למה פותחת התורה דוקא בקרבן עלה?!

לפני שניגש לבאר את הדברים, הייתי רוצה להביא תחילה מרגלית נפלאה:

כשאומרים לנו חז"ל – "כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת" – פירוש הדבר, אדם עבר עבירה בר"ח שבט – [הדליק חשמל בשבת] – כל חודש שבט הוא למד דיני חטאת על בוריָם, ובנוסף נתן 2000 שקל לצדקה – האם כשיבנה בית המקדש ב"ב, האדם הזה יהיה צריך להביא קרבן או לא?

אומר החיד"א {נחל קדומים פרשת צו אות ו; ראש דוד פר' צו אות ב} – דע לך, שלפי ריש לקיש נחשב לו כאילו הקריב קרבן: ואפשר לפרש במ"ש המפרשים דודאי הפרש יש בין הקורא בתורה למקריב קרבן דאי לא אמאי רבי יהודה כתב בפנקסו לכשיבנה בה"מ אקריב חטאת יהיה שונה בתורה פרשת חטאת ודיו ולכן ריש לקיש אמר: כל העוסק בתורה כאילו הקריב ולא הקריב ממש, דכשיבנה בית המקדש יקריב חטאת שמנה. ורבא ס"ל דלענין הדין אינו צריך … וא"כ הגם דקורא בתורה לא הוי כמו עולה וכו' מ"מ לענין הדין אינו צריך אלא דכתב על פנקסיה למצוה מן המובחר.

ובזה אפשר דהיינו מאי דאמרינן פ"ק דשבת [יב:]: ר' ישמעאל קרא והטה וכתב אפינקסיה לכשיבנה בה"מ אקריב חטאת שמינה, דכי היכי דלא תקשי מה צורך לכתוב לכשיבנה וכו' ילמוד תורת החטאת וחשוב קרבן, לז"א אקריב חטאת שמינה דהיינו דאהני בה"מ להקריב מן המובחר… והשתא דאתינן להכי אפשר לומר דבהא פליגי ריש לקיש ורבא, דדעת ריש לקיש דהעוסק בתורה הוי כאילו הקריב עולה וכן חטאת וכו' והוי דמיון בעלמא בין בעולה בין בחטאת . אבל רבא סבר דבשלמא בחטאת יש פנים לומר דהוא דמיון ואינו חטאת ממש כיון דבא על חטא פרטי צריך תנאי דכהנים אוכלים ובעלים מתכפרין, אבל עולה ומנחה כשבאים לדורון התורה תהיה עולה ומנחה ממש, והיינו דהוקשא לרבא בעולה ומנחה דוקא אבל לא בחטאת ואשם דשם יש מקום לומר דלא הוי חטאת ואשם ממש, ולכך קאמר אינו צריך וכו'

בא הספר טיפה מן הים ומביא מרגלית נפלאה; עפ"י זה נוכל להבין, מדוע פתחה התורה דוקא בעלה:

אומרת התורה בפרשת צו: {ויקרא ז, לז} זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים.

כאשר אדם עוסק בחטאת, הוא עדיין לא השלים את הקרבן – ומתי הוא ישלים? כאשר יבנה בית המקדש ב"ב, הוא יצטרך לתת לכהנים את חלקם בקרבן. ולכן פתחה התורה דוקא בקרבן עלה, כי עצם הלימוד בו מביא את שלימות הקרבן. זאת אומרת, כאשר יבנה בית המקדש, ודאי שקרבן חטאת יהיה ראשון. אבל כיום שאין בית המקדש, העלה קודם כי הלימוד בתורה מביא לשלימות הקרבן!

מביא הספר טיפה מן הים את דברי החשק שלמה על מסכת זבחים לר' שלמה כהן זצ"ל, שמבאר את האמירה שאומרים בג' הרגלים בתפילת המוסף – "ותערב לפניך עתירתנו כעולה וכקרבן אנא רחום ברחמיך הרבים השב שכינתך לציון וסדר העבודה לירושלים וגו'" – ולכאורה, היה צריך לומר "ותערב לפניך עתירתנו כקרבן וכעולה וגו'" – ולמה קדם העולה לקרבן?

אומר החשק שלמה – ואכן לולא דמסתפינא הייתי אומר דהא דאמר למקראה הקדימה הכתוב לענין מקרא פרשת הקרבן במקום דאינו יכול להביא קרבן כגון בזה הזמן או בזמן הבית אם היה רחוק מירושלים ולא היה יכול לבוא לירושלים ולהקריב, דכבר הבטיח הקב"ה לאברהם דאמירת הפרשה נחשב כאילו הקריב קרבן בפועל וכמו דאיתא בסוף תענית [וכן אמרינן בסוף מנחות דא"ר יצחק מאי דכתיב וזאת תורת החטאת כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכו'] ולענין אמירה זו העולות קודם וכן תקנו לנו רבותינו מסדרי התפלה לומר בכל המועדים העולות מקודם ואח"כ השעיר חטאת, והטעם י"ל משום דכיון דלענין הקטרת אימורין העולה קודמת ובהך קראי דהקרבתם עולה נכללו בו גם ההקטרה ומשו"ה לענין קריאה אין דין קדימה לחטאת יותר מהעולות ואדרבה טפי עדיף להזכיר העולות מקודם דמרובה מצוותו ולפיכך כתב רחמנא העולות מקודם והגאון מוהר"ף אב"ד דק"ק האמבורג זצ"ל בספרו דעת קדושים כתב טעם אחר לזה משום דאף דעיקר כפרה הוא בדם מ"מ גם אכילת החטאת משלים הכפרה וכדאמרינן בפסחים נ"ט ואכלו אותם אשר כופר בהם – מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרין וגבי אמירה חסר האכילה דלענין אכילת הדיוט לא נחשב האמירה כאילו מאכיל לכהנים דאמירה לא מהני רק לגבי גבוה דרחמנא לבא בעי והלכך כיון דאמירה לא מהני רק לגבי גבוה דרחמנא לבוא בעי והלכך כיון דאמירת פרשת החטאת אינו מכפרת כפרה גמורה משום דחסר האכילה ולכן טפי עדיף לומר פרשת העולה מקודם … ויישב בזה נוסח התפלה של 'ותערב לפניך עתירתנו' דתקנו לומר 'דהשב שכינתך וכו' וסדר העבודה לירושלים והיינו דעיקר בקשתינו שישיב לנו סדר העבודה דאז יקריבו החטאת קודם העולות ע"ש.

עכ"ד.

נשאלת השאלה – על מה מביאים קרבן עלה?

ראשית עלינו לדעת, שקרבן עלה בא בנדבה – אין חיוב להביא אותו; אתה רוצה תביא, אתה לא רוצה אל תביא. אבל על מה הוא בא?

אומר המדרש {תנחומא, צו, אות ו} – עוֹלָה בָּאָה עַל הִרְהוּר הַלֵּב, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עוֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם …

ובהמשך, כותב המדרש {שם אות יג} – זֹאת תּוֹרַת הָעוֹלָה וְגוֹ'. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, הָיְתָה עוֹלָה כֻּלָּהּ קְדוֹשָׁה, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיְתָה בָּאָה עַל עֲוֹנוֹת. אָשָׁם הָיְתָה בָּאָה עַל הַגְּזֵלוֹת. אֲבָל הָעוֹלָה, לֹא הָיְתָה בָּאָה לֹא עַל חַטָּאת וְלֹא עַל גֶּזֶל, אֶלָּא עַל הִרְהוּר הַלֵּב הִיא בָּאָה. וְכֵן מִי שֶׁהָיָה מְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ דָּבָר, הָיָה מֵבִיא קָרְבַּן הָעוֹלָה לְשׁוּם דְּבָרִים הָעוֹלִים עַל הַלֵּב, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָעוֹלָה עַל רוּחֲכֶם וְגוֹ' (יחזקאל כ, לב). וְתֵדַע לְךָ שֶׁקָּרְבַּן עוֹלָה לֹא בָּא אֶלָּא עַל הִרְהוּר הַלֵּב, מִן אִיּוֹב אַתָּה לָמֵד, שֶׁהָיָה מַקְרִיב עַל בָּנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עוֹלוֹת (איוב א, ה). אָמְרוּ לוֹ: אִיּוֹב, לָמָּה אַתָּה עוֹשֶׂה כָּךְ. וְהוּא אוֹמֵר, אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרְכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם (שם). הֱוֵי, אַתָּה מוֹצֵא שֶׁעַל הִרְהוּר הַלֵּב הִתְקִין כַּפָּרָה לָהֶם. וְזֶהוּ קָרְבַּן עוֹלָה.

לפני שנתחיל לסגור קצוות, הייתי רוצה להציב כמה שאלות:

אמרנו שקרבן עלה בא על הרהור הלב. צריך לדעת, שהרהור הלב הוא לא חטא – מלבד הרהור א' – עבודה זרה; אדם חושב ללכת לעבוד ע"ז – המחשבה כעבירה ממש! – ועל זה צריך להביא קרבן עלה.

כשאדם עושה עבירה בפועל – הדליק חשמל בשוגג – הוא מביא קרבן שהכהנים אוכלים והבעלים מתכפרין; כאן אדם הרהר בלבו עבירה [ולאו דוקא מחשבת ע"ז] או ביטל 'מצות עשה' ורוצה להתפייס עם הקב"ה – הוא מביא קרבן עלה[11] שעולה כולו לקב"ה – והשאלה שנשאלת היא – למה?

שאלה נוספת שצריכה ביאור;

אומרת התורה: {ו, יח} זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי ה' קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא – ואיפה היא נשחטת? בצד צפון, כמ"ש {א, יא} וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי ה'.

נשאלת השאלה – ומה חשוב יותר, החטאת או העלה?

ודאי שחטאת – שהוא נקרב ראשון!

אם ככה, למה נאמר "בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת" – היה צ"ל בדיוק להיפך "בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה?

שאלה נוספת שצריכה ביאור; מה קורה כאשר מביא אדם קרבן עלה – לא מבהמה אלא מעוף?

אומרת התורה: {א, יד} וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לַה' וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת קָרְבָּנוֹ: {טו} וְהִקְרִיבוֹ הַכֹּהֵן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ.

דבר נוסף, אומרת התורה: {ה, ז} וְאִם לֹא תַגִּיעַ יָדוֹ דֵּי שֶׂה וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ אֲשֶׁר חָטָא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה לַה' אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה:{ח} וְהֵבִיא אֹתָם אֶל הַכֹּהֵן וְהִקְרִיב אֶת אֲשֶׁר לַחַטָּאת רִאשׁוֹנָה וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ מִמּוּל עָרְפּוֹ וְלֹא יַבְדִּיל.

זאת אומרת, אדם שמביא עולת עוף – הכהן מולק את ראש העוף עם הציפורן, כך שלאחר המליקה הוא נשאר רק עם גוף העוף בידו [ללא הראש]. אבל כאשר אדם מביא חטאת, הכהן לא מפריד בין הראש לגוף, אלא שוחט רק סימן א' – וכך פירש"י: ולא יבדיל. אינו מולק אלא סימן אחד.

נשאלת השאלה – ולמה כאשר אדם מביא עלה הכהן צריך למלוק את ראש העוף, ואילו כאשר מביא האדם חטאת הכהן לא מולק את ראשו?

אומרת הגמרא {מסכת יומא כט, א} – הרהורי עבירה קשו מעבירה.

נשאלת השאלה – מה פירוש הדבר, שהרהורי עבירה קשים מעבירה?

אומרים חז"ל, שלא יחשוב האדם "אני אעשה עבירות ולא אחשוב עליהם" – לא זאת הכוונה; חז"ל רוצים ללמד אותנו שגם למחשבה יש משקל – שלא יאמר האדם "רק חשבתי";

כותב החיד"א {מראית עין, יומא כ"ט.} – הרהורי עבירה קשים מעבירה. חוץ מהפשוט אפשר לומר דרך דרש דג' שותפין באדם: אביו ואמו והקב"ה, והקב"ה נותן בו נשמה ודבור ובינת הלב ונמצא דהחוטא במחשבה הוא חוטא בחלק שנתן לו הקב"ה. ואם חוטא במעשה הוא חוטא בחלק שנתנו בו אביו ואמו. והיה ראוי שהחוטא במחשבה יהיה חמור יותר שחטא בחלק הקב"ה, וגברו רחמיו יתברך דמחשבה רעה אינו מצרפה למעשה וזה מצד רחמיו יתברך אבל לפי האמת הוא חטא קשה לפגום בחלק שנתן לו הקב"ה לבדו. ולכן הרהורי עבירה קשים מעבירה.

ואם תאמר, אבל הקב"ה לא מצרף מחשבה למעשה? – נכון. זה 'כשר' אבל מסריח 😊; תארו לכם שהיה לכם סיסמוגרף על המצח שהיה מראה את המחשבות שלכם; היה נכנס אליך קונה לחנות – פתאום על המצח מופיע "אני הולך לגנוב אותו" 😊

אומרת הגמרא {מסכת ב"ק עט, ב} – שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי: מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מגזלן? אמר להן: זה השוה כבוד עבד לכבוד קונו וזה לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו, כביכול עשה עין של מטה כאילו אינה רואה ואוזן של מטה כאילו אינה שומעת. (תניא) אמר ר' מאיר: משלו משל משום רבן גמליאל: למה הדבר דומה? לשני בני אדם שהיו בעיר ועשו משתה; אחד זימן את בני העיר ולא זימן את בני המלך, ואחד לא זימן את בני העיר ולא זימן את בני המלך. איזה מהן עונשו מרובה? הוי אומר זה שזימן את בני העיר ולא זימן את בני המלך.

כותב רש"י – השוה כבוד עבד. לא ירא מבני אדם כדרך שלא ירא מהקב"ה אבל גנב לא השוה עבד לקונו אלא כיבד העבד יותר מקונו שהוא ירא מבני אדם ומעין של מעלה לא נזהר.

לכן אדם שחוטא – עושה מעשה בידיים ומודע לכך שיכולים לראות אותו. אבל אדם שחושב מחשבת עבירה, אף א' לא יכול לראות אותו מלבד הקב"ה, וכמ"ש הגמרא {מסכת פסחים נד, ב} – שבעה דברים מכוסים מבני אדם ואלו הן: יום המיתה ויום הנחמה ועומק הדין ואין אדם יודע מה בלבו של חבירו ואין אדם יודע במה משתכר ומלכות בית דוד מתי תחזור ומלכות חייבת מתי תכלה.

דבר נוסף, אומרת התורה בפרשת שבוע הבא: {ו, א} וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {ב} צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ.

אומר רש"י – צו את אהרן. אין צו אלא לשון זרוז מיד ולדורות. אמר ר' שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס.

אומר החידושי הרי"מ – מקום שיש בו חסרון כיס, היינו המחשבה, כי לכל האיברים המיוחדים יש להם כיס לכסותם מפני העבירה, דהיינו העין יוכל לכסות בתוך עפעפיו (עי' ישעיה לג, טו), ללשון יש השפתים (עי' תהלים קמ"א ג), שלא ידבר מה שאסור, לאזנים יש תנוך שיכול לכוף אליה לתוכה שלא לשמוע מה שלא צריך (כתובות ה:), וכן שאר איברי יוכל לכסותם, אבל למחשבה והרהור אין כיס לכסותה, והיא משוטטת בכל עת, לכן צריך האדם ליזהר בה ביותר. וזה מרומז ב'היא העולה', כי העולה באר לכפר על מחשבה והרהור הלב (ויק"ר ז, ג).

אומרת הגמרא {מסכת ב"ב קס"ד, ב} – אמר רב עמרם אמר רב: שלש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום: הרהור עבירה ועיון תפלה ולשון הרע. לשון הרע סלקא דעתך?! אלא אבק לשון הרע.

נשאלת השאלה – אם הגמרא אומרת שאין אדם ניצול מהרהורי עבירה בכל יום, אז על מה התביעה מהאדם?!

כותב הענף יוסף {יומא כט.} – הרהורי עבירה קשים מעבירה. כי זה בכל עת ובכל רגע וטומאתם גדולה עד מאד לצד שהוא בתאות הלב וכשהלב הוא משכן להסיטרא אחרא, הקדושה בורחת ממנו. ומה לו ימי חייו וכל הבליו שיש לו ממחמדי עולם אם הוא נתון תחת רשות הס"א (באר מים חיים) או פי' קשים לבני אדם לפרוש מהם לפי שעדיין הלב רעב וצמא, וכשעושה עבירה הנה השביע יצרו ואכל ושבע ומה לו עוד לחטוא, והנה מהרה יתן לבו לשוב בתשובה.

פירוש, בין המוח ללב יש הבדל גדול – ולמה? מחשבות בראש עוברות במהירות האור – רק תחשוב על תפילת 18 האחרונה שלך, כמה סידורים סידרת – היית בבנק, אח"כ קפצת למוסך, משם טסת לאמריקה עד שנחתת חזרה ב'עושה שלום' 😊 – ולכן אם אדם לא מסיר את המחשבות באותו הרגע מראשו, הוא נמשך אחריהם, ואז ברגע א' הם עוברות ללב ומשם הלאה.

בא השל"ה הקדוש ומביא בשם הרמ"ק זיע"א, את התרופה להרהורי העבירה;

כותב השל"ה הקדוש {שער האותיות אות ל, ס"ח} – ומצאתי כתב יד של [ה]אלה מורינו הרב משה קורדוורא ז"ל, שכתב וזה לשונו: (למדני) [לימדנו] זקן אחד, לבטל המחשבה יאמר פסוק זה הרבה פעמים – 'אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה' {ויקרא ו, ו}. ובעיני פשוט, שזה הזקן היה אליהו הנביא, ולרוב ענותנותו של הרב, לא רצה לגלות. על כן יהא נזהר בזה במי שנפל בלבו מחשבת און או מחשבת הבל, שיאמר הפסוק הנזכר לעיל הרבה פעמים. ונראה בעיני, שיאמר גם כן הפסוק {תהלים קיט, קיג} 'סעפים שנאתי ותורתך אהבתי', ויאמר אותו בהתעוררות גדול, ויהיה גבור כארי.

בא רבינו בחיי ומסביר מדוע פתחה התורה דוקא בעלה ולא בחטאת;

כותב רבינו בחיי – אם עולה קרבנו מן הבקר. קרבן עולה קודם בפרשה לשאר הקרבנות, וע"ד הפשט לפי שהמחשבה היא ראשית הכל, וחטא המחשבה קודם לחטא המעשה, על כן היה בדין להקדים עולה…

בתחילת פרשת צו, אומר רבינו בחיי – [ומדוע נאמר בתחילת הפרשה (ו, ב) "זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ"?] כי העולה אינה באה על חטא המעשה רק על חטא המחשבה וההרהור שאין אדם נצול ממנה, ומן הידוע כי ההרהור מצוי הוא בלילה יותר ממה שהוא מצוי ביום ועל כן קבעה תורה זמנה של עולה בלילה כדי שתהיה הכפרה בזמן העברה.

פירוש הדבר, תמיד לפני מעשה העבירה מגיע הרהור ולכן הקדימה התורה את העולה; הדברים הללו מובאים בדברי הזוהר הקדוש;

כותב הזוהר הקדוש {ויקרא ו, ע"א} – מַחֲשֶׁבֶת הָאָדָם הִיא הָרֹאשׁ שֶׁל הַכֹּל, וּמֵאוֹתָהּ מַחֲשָׁבָה מִתְפַּשְּׁטִים דְּרָכִים וּשְׁבִילִים לְהָסִיט אֶת דְּרָכָיו בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. וּמֵאוֹתָהּ מַחֲשָׁבָה שׁוֹפַעַת וְיוֹצֵאת זֻהֲמַת הַיֵּצֶר הָרָע לְהָרַע לוֹ וְלַכֹּל. וּמֵאוֹתָהּ מַחֲשָׁבָה נִמְצָאוֹת עֲבֵרוֹת, חֲטָאוֹת וּזְדוֹנוֹת, עֲבוֹדָה זָרָה, גִּלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָמִים. וְעַל זֶה, כִּי לֹא מַחְשְׁבֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם. וּמִשּׁוּם כָּךְ בְּרֹאשׁ הַכֹּל כָּתוּב, אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ. מִן הַבָּקָר, וְלֹא בָקָר, וּמִי הוּא? הוּא פַּר בֶּן בָּקָר, שֶׁהוּא זָכָר.

בא הרמב"ן ואומר, היות וקרבן העולה בא על מחשבה ולא על גופו של מעשה, וכידוע אין אדם יודע מה בלבו של חברו, לכן אין לכהנים אכילה בקרבן הזה – כל כולו עולה לה', היות ורק הוא יודע מה בלבו של אדם!

וכך כותב האלשיך הקדוש – ולהיותה באה על מחשבה אשר איננה נתפסת, לכן גם אין בה תפיסת ידי אדם, כי היא העולה כולה כליל לאישים. מה שאין כן לחטאת, הנאכלת לכהנים אחר הקטרת אימורים.

כותב השל"ה הקדוש {תורה אור פרשת ויקרא, אות ח} – ודע, כי יש מן הזבחים שהם נאכלין למזבח ולכהנים ולבעלים כמו השלמים , ויש מהן נאכלין לכהנים כמו חטאות ואשמות וכו', וזריקת הדם והקטרת אימורין לכפרת העבירות . אך העולה כלה כליל ולא היה רשות לדבר גופני ליהנות ממנה, לפי שהעבירה המחשבה בהרהור רע, מנפש ועד בשר יכלה , לשוב הכל לרוח כמו שהיתה עיקר העבירה ברוח, ועל זה אמרו רבותינו ז"ל {יומא כט, א}: הרהורי עבירה קשין מעבירה.

אם אלה פני הדברים, נוכל להתחיל לסגור קצוות:

אם החטא מגיע על מחשבה והחטאת מגיע על מעשה, נוכל להבין מדוע כשמביאים עולת העוף – מורידים לו את הראש, ולמה בשעה שאדם חטא במעשה לא מורידים;

אומר השם משמואל {ויקרא שנת תרע"ה} – הענין מה שמבדילין בעולת העוף ואין מבדילין בחטאת העוף, יש לומר דהנה אמרו ז"ל {ויק"ר פ' ז'} שעולה באה על הרהור הלב. ויש לדקדק הלוא הרהור הוא במחשבה שהיא במוח, ולמה חכז"ל אמרו בכל מקום הרהור הלב, וגם בלישנא דקרא הכי הוא, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. הלוא דבר הוא. ונראה מזה דהנה מחשבות אדם כים נגרש השקט לא יוכל, וכל רגע ורגע בלי הפוגות כלבוש יחלופו, וזה איננו ביד האדם לעצור בעד המחשבה שלא יעלה על מחשבתו מה שאינו ראוי, וע"כ איננו שייך לומר שיש בזה חטא, שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, אלא העיקר שלא יהא האדם משים המחשבה אל לבו להרהר בה. וכמו ששמעתי מכ"ק אדמו"ר זצללה"ה פירוש הדברים {במדבר טו} ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם שהוא מלשון {שם י"ג} וישובו מתור הארץ, היינו שלא ירגל ויפשפש במחשבה זו אלא יסלקה תיכף מחשוב בה, עכ"ד. כי זה מביא שימצא הדבר חן בעיניו, וכן היה בחטא אדם הראשון שהנחש פיתה את חוה ושמה הדברים אל לבה ומצאו הדברים חן בעיניה, כמ"ש {בראשית ג} ותרא האשה כי טוב וגו' … וע"כ יצדק מאד לכנות את ההרהור במחשבות הלב ולא במחשבות המוח, כי במחשבת המוח עדיין אין בו חטא אלא כאשר תבוא המחשבה אל הלב והתעורר הלב לרגלי המחשבה, אז צריך כפרה, וזהו שעולה באה על הרהור הלב ולא על מחשבת המוח.

ונראה לומר שלזה בא הרמז שמבדילין בעולת העוף, היינו שצריך שיהא הראש שבו עלתה המחשבה נבדל מהגוף שבו הלב, וגם בעולת בהמה אף שאין חותך את המפרקת ואינו מבדיל כבמשנה {פ"ד דתמיד} חתך את הראש ונתנו למי שזכה בו ומכלל שעדיין היה תלוי בבהמה, מ"מ אמרו ז"ל {חולין כ"ז.} שאין הראש בכלל הפשט שכבר הותז בשחיטה, משום שכבר חתך את שני הסימנים, שוב אינו נחשב חיבורו חיבור, וכן הדין בעוף שאחר שהבדיל בשני סימנים יצא, ובחטאת אינו מבדיל היינו שאינו חותך אלא סימן אחד ואם חתך שני הסימנים אף שעדיין העור קיים נקרא שהבדיל. וע"כ הא דמבדילין בעולת העוף הוא הרמז שצריך שהמחשבה הרעה לא תחדור לתוך הלב, אבל חטאת העוף אינו מבדיל שחטאת באה על השוגגין שהיו בלי ידיעה שמשכנה במוח, ולזה צריך כפרה מחמת שמעשיו היו נפרדין ממחשבתו, כי כל מעשה האדם צריך להיות עפ"י הוראת השכל, והעושה מעשיו בלי הוראת השכל ממציאין לו חטא בשוגג. וזהו הענין שכל השוגגין צריכין כפרה, שאלמלי היו מעשיו תמיד עפ"י הוראת השכל לא היה מזדמן לפניו חטא אשר יחטא בו. ע"כ אין מבדילין בחטאת העוף. ודוקא בחטאת בהמה דאין השחיטה כשרה בסימן אחד מוכרח להבדיל דאל"ה לא הי' מפיק חיותא. אבל עוף דמפיק חיותא בסימן אחד ונכשרה המליקה שוב אין מבדילין – להורות שצריך שהלב יתנהג עפ"י הוראת השכל, ואף שבין המביאים חטאת העוף נמצא גם שבועת העדות שמביאין על הזדון כשגגה כבפ"ב דכריתות, מ"מ כולם המנויין כאן כתיב בהו ונעלם. ואפשר דהיינו טעמא דר"א בר"ש {זבחים ס"ה:}: דאמר שמעתי שמבדילין בחטאת העוף, ומאי לא יבדיל אין צריך להבדיל משום דדייק לה משבועת העדות וקסבור דעל הכלל כולו יצא בכולם לאו מהאי טעמא היא, והציווי הוא רק להבדיל בעולה ומטעם הנ"ל.

עכ"ד.

אומרת לנו התורה: "בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת" – וכעת מובן למה; אם אומר לנו רבינו בחיי וכותב הזוהר הקדוש שלפני כל עשיית עבירה קדמה מחשבה, לכן העולה מקדים את החטאת – ולמה הקרבן הזה מוקרב בצפון? אומרים לנו חז"ל, כדי שלא לבייש את החוטא – אבל מונח בזה דבר נוסף:

אומרת הגמרא {מסכת סוכה נב, א} – דרש ר' עוירא ואיתימא ויש אומרים ר' יהושע בן לוי: שבעה שמות יש לו ליצה"ר הקב"ה קראו רע שנאמר {בראשית ח-כא} כי יצר לב האדם רע מנעוריו משה קראו ערל שנאמר {דברים י-טז} ומלתם את ערלת לבבכם דוד קראו טמא שנאמר {תהילים נא-יב} לב טהור ברא לי אלהים מכלל דאיכא טמא שלמה קראו שונא שנאמר {משלי כה-כא} אם רעב שנאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים כי גחלים אתה חותה על ראשו וה' ישלם לך אל תקרי ישלם לך אלא ישלימנו לך ישעיה קראו מכשול שנאמר {ישעיה נז-יד} סולו סולו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי יחזקאל קראו אבן שנאמר {יחזקאל לו-כו} והסרתי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר. יואל קראו צפוני שנאמר {יואל ב-כ} ואת הצפוני ארחיק מעליכם.

אומר רש"י – הצפוני. כדמפרש צפון בלבו של אדם.

לכן אומרת לך התורה – תקריב את הקרבן בצפון, כי שם מחשבת האדם נמצאת, והקרבן בא לכפר על הדברים המוצפנים שבלבו של אדם שאין כל בריה יודעת!

מכאן הייתי רוצה לחבר את היסוד הנפלא הזה, לפרשת שבוע הבא:

לאחר הקידוש בליל הסדר ולאחר אכילת הכרפס, לוקח בעל הבית חצי המצה האמצעית ושם ל'אפיקומן'; ל'אפיקומן' הזה קוראים גם בשם 'צָפוּן'; ה'צָפוּן' הזה קשור לענין שאנו עוסקים בו כעת – "בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת" – וזו עבודת ליל הסדר! – לדעת כיצד לעבוד על המחשבה שלנו, ואת זה מלמד אותנו א' מגדולי האדמו"רים – רבי ישראל מצ'ורטקוב זיע"א;

מסופר על רבי ישראל מצ'ורטקוב זיע"א, שבשעה שהלך לשרוף את החמץ אמר לחסידיו: כתוב בחז"ל שאין ביעור חמץ אלא בשריפה והחמץ רומז ליצר הרע והאש רומזת לתורה, כמ"ש הלא כל דברי כאש וגו', ואין ביעור היצר אלא בה, שנאמר 'בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין'. וככל שתהיה באדם יותר תורה ותמלא יותר את חדרי לבו, כך היא תשרוף את כל הרע. אמנם מדין תורה די בביטול בלב ודעת חכמים די אם יפורר ויזרה לרוח. אבל לדעת ר' יהודה אין ביעורו אלא בשריפה – והמנהג לשורפו. אפשר להילחם במחשבות – להתעלם מהן ולפזרם על פני הרוח. אבל עדיף שאש התורה תוקד בך! וכמ"ש הרמב"ם, אין מחשבת עריות באה לאדם אלא בלב הפנוי מן החכמה!

מעשה נוסף מסופר על האדמו"ר ר' יחזקאל מקוזמיר זצ"ל, שהיה לו מנהג שמי שהיה מגיע להתארח אצלו בשבת, היה מוכרח להישאר גם למוצ"ש – אין דבר כזה לנסוע במוצ"ש; פעם הגיע א' החסידים להתארח אצלו בשבת, ותכנן שבמוצ"ש לאחר התפילה הוא יברח מיד כי ביום ראשון מתחיל יריד; ביום שישי בבוקר, מגיעים לפני האדמו"ר כל אלה שהגיעו להתארח בשבת. כשהגיע תורו של החסיד, אמר לו האדמו"ר – "בואכם לשלום – צאתכם לשלום"

אמר לו החסיד: "רב'ה – אני לא הולך לשום מקום, אני פה בשבת!" 😐

"אתה ממש לא כאן בשבת…", אמר לו האדמו"ר.

הבין החסיד שהרב'ה כבר ראה שהוא עתיד לברוח במוצאי שבת, ואמר לו: "אומר לך את האמת, חשבתי ללכת במוצ"ש כי יש לי יריד ביום ראשון. אבל אם הרב'ה כ"כ מקפיד – אני אשאר!"

אמר לו האדמו"ר: "תשמע, אתה הגעת לעשות אצלי 'חניית ביניים' ולכן אתה לא פה בשבת – הראש שלך נמצא כבר ביריד! – וכמו שאמר הבעלש"ט הקדוש – במקום שראשו של אדם נמצא – שם הוא נמצא[13] – תשמע סיפור:

היה אדמו"ר בעיר אחת שהגיע אליו יהודי בא' הימים – "כבוד הרב! אני רוצה להזמין בדחיפות דין תורה!"

"מה הפאניקה???", שאל האדמו"ר.

"תשמע, יש א' בעיר הזאת שהולך אחרי לכל מקום שאני הולך! – אני רוצה להביא אותו אל הרב, שהרב ידבר איתו!"

"זה באמת נשמע דבר נורא … מי זה הבנאדם הזה?"

"כבוד הרב, זה לא ממש בנאדם …"

"אז במי מדובר?"

"מדובר בירח – לכל מקום שאני הולך הוא בא אחרי! – תדבר איתו שיפסיק עם זה!"

אמר לו האדמו"ר: "אין בעיה, אבל צריך לזמן גם אותו לדין תורה – צריך לשמוע גם את הצד שלו"

"מתי אתה מזמן אותו?"

"בע"ה הלילה – תבוא מחר ואגיד לך מה נסגר בענין"

למחרת בבוקר הגיע היהודי אל האדמו"ר – "נו כבוד הרב, הוא היה אצלך???"

"כן"

"ומה הוא אמר???"

"הוא אמר שאתה התחלת איתו!" 😊

"אני?!"

"כן – הוא אמר שאתה מסתכל עליו כל הזמן!"

"אז מה עושים בנדון?"

"תשמע, הוא אמר לי שהוא מוכן להפסיק להסתכל עליך בתנאי שתפסיק להסתכל עליו!"

"בסדר. אני מסכים!"

אמר לו האדמו"ר: "אבל תזכור – הסכם זה הסכם! אמר לי הירח, שברגע שאתה מסתכל עליו אפילו פעם אחת – הוא חוזר בחזרה להסתכל עליך!" 😊

פירוש הדבר, במקום שנמצאות המחשבות – שם נמצא האדם!

פעם פגש יהודי א' את חבר שלו – יהודי בעל זקן ארוך, ושאל אותו: "תגיד, כשאתה ישן – הזקן נשאר מעל הפוך או מתחת?"; אותו יהודי ניסה לחשוב אבל לא הצליח לזכור – "תשמע, אני אשן הלילה ומחר בע"ה אני אחזור אליך עם תשובה!"

בבוקר מגיע אותו יהודי לחבר שלו ואומר לו: "תשמע, לא ישנתי כל הלילה – כל הלילה חלמתי מחשבות על 'איפה נמצא הזקן' – אם מתחת לפוך או מעליו" 😊

ללמדנו באה התורה, עד כמה מחשבתו של אדם יכולה להשפיע על מעשיו.

עם שודד מאיים: איך הנערה הסכימה לשידוך?

עוד כתבות שיעניינו אותך