זה מה שיביא לגאולה השלמה: לחוש את כאב וצער החטופים

בליל שביעי של פסח, אנו חוגגים את נס קריעת ים סוף, רגע השיא של יציאת מצרים, שבו עם ישראל חצה את הים והגיע לחירות אמיתית. דברי הרב ברוך רוזנבלום, שנאמרו בשיעור מיוחד שנערך בארצות הברית, חושפים את הסוד הגדול של הגאולה – מידת "נושא בעול עם חברו", אותה מידה שהתחילה ביוסף הצדיק, המשיכה במשה רבינו, והובילה את עם ישראל אל החירות.

הרב פותח בסיפור אישי על נדר שנדר ולא קיים מיד, כדברי החזון איש: "אם אינך מתכוון לקיים, אל תאמר 'בלי נדר'". לפני שנים, בעת שניחם את רבי אברהם חמרה בחולון לאחר אובדן בתו ונכדיו, התבקש הרב להגיע לארצות הברית למספד גדול. אך בשל מחלת אשתו, שהייתה מונשמת וזקוקה לטיפול צמוד, הוא לא יכול היה לעזוב את הארץ. הוא אמר "בלי נדר" מבלי להתכוון לקיים, והנדר הזה "ישב לו על הלב". כשהגיעו חתניו של הרב לביתו והציעו שוב, הוא הבטיח לשקול זאת. כעת, בהגיעו לארצות הברית, הוא משלם את נדרו, ומלמד אותנו ש"נדר שלא משתחרר תוקע את התשובה". כדברי הספר "שם משמואל", נדר יושב בשער החמישים – השמיים – ומונע את קבלת התשובה עד שמקיימים אותו.

עוד באתר:

הדרמה בעיצומה

תיעוד אווירי מכביש 1: השריפות שנקלטו במצלמות התנועה

גדי פוקס

השריפה בעיר החרדית

האש מתפשטת במהירות: פונו בניינים בבית שמש

שמעון כץ

לצמצם סיכונים

תיעוד חריג: הטרקטור הורס את גדר ההפרדה בכביש 1

אבי יעקב

"יש פה מישהו?"

תיעוד דרמטי: מוודאים שאיש לא נשכח ברכבים

אלי יעקובוביץ

המהר"ל מלמד שירושלים נקראת "כה" (בגימטריה 25), שכן אברהם אבינו כינה את הר המוריה "כה" – המקום שבו הקורבנות מועלים משער 25 לשער 50, השמיים. הכהן, שמעביר את הקורבנות משער זה לשער זה, נקרא על שם המידה הזו. נדר שלא נפרע תוקע את הקשר בין האדם לשמיים, ולכן עטרת נדרים, אותה נוהגים הספרדים לעשות ביום שישי ובחודשי תשובה, היא הכרחית לטהר את הנפש.

השיעור עובר לפרשת שמות, שפותחת במילים "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה". ה"ו" החיבור מלמדת, כדברי רש"י בפרשת משפטים, שהפרשה ממשיכה את הקודמת. מה היא ממשיכה? את סיפור שנאת האחים שהחל במכירת יוסף. יעקב אבינו מת, ויוסף מפסיק להזמין את אחיו לסעודות, לא מתוך שנאה, אלא כדי למנוע מבוכה – שלא ייראו כפחותים ממנו. אך האחים, ששנאו אותו, חשבו שהוא שונא אותם. כדברי חז"ל, "מי ששונא, חושב שהשני שונא אותו". שנאה זו, שהתחילה בקנאה על כתונת הפסים – "כרפסים" – הובילה לירידה למצרים.

בפיוט "חד גדיא", המושר בליל הסדר, מסתתר הסיפור כולו. הגדי הוא יוסף, שכן "גדי" בגימטריה 17, גילו של יוסף כשנמכר. "בתרי זוזי" רומז לשתי שלעי מילת – בד המשי שממנו נעשתה כתונת הפסים, כדברי הגמרא במסכת שבת. החתול, שמייצג קנאה כדברי הגאון מבינה, הוא האחים שקינאו ביוסף. הכלב – פרעה, ששחט את ילדי ישראל, כפי שכלב מלקק דם, כדברי המדרש על נבות. כך מתגלגל הסיפור עד שהגאולה מגיעה בזכות אחדות וחסד.

הגאולה ממצרים לא הייתה אפשרית ללא מידת "נושא בעול עם חברו", שהתגלמה ביוסף ומשה רבינו. יוסף, שפרש מביתו כשהעולם היה ברעב, אמר: "אם העולם בצער, גם אני בצער". משה רבינו, שנבחר להיות מנהיג, הוכיח מידה זו בשלושה סיפורים בתורה: ביום הראשון, הוא הרג מצרי שהכה עברי, כי חש כאילו הוא עצמו חוטף מכות. ביום השני, הוא התערב במריבה בין דתן ואבירם, כי כאשר יהודי מכה יהודי, הוא חש כאילו הוא נפגע. ובמדין, הוא הציל את בנות יתרו מרועים שתקפו אותן, למרות שהיה זר עם בגדי אסיר מצרי. כדברי הסבא מקלם, משה לא יכול היה לעמוד מנגד כשגוי מכה גוי, כי צרת הזולת היא צרתו.

הסיפור הרביעי, המופיע במדרש, הוא שיא המידה: משה רבינו רץ אחרי גדי שברח, גילה שהוא צמא, ונשא אותו על כתפיו בחזרה לעדר. הוא אמר לגדי: "לו ידעתי שאתה צמא, הייתי נותן לך לשתות". הקדוש ברוך הוא ראה זאת ואמר: "מי שחס על בעל חיים, שאינו יכול להחזיר לו טובה, הוא ינהיג את צאני – עם ישראל". כדברי רב חיים ויטל, משה נבחר לא כנביא, אלא כנושא בעול עם חברו.

בשביעי של פסח, אנו זוכרים את קריעת ים סוף, שהייתה אפשרית בזכות אחדות עם ישראל. כדברי חז"ל, עם ישראל עשה ברית במצרים: אם אחד לא השלים את מכסת הלבנים – 400 לבנים ליום – השני השלים עבורו, כדי שלא יילקחו ילדיו. קנאה ושנאה ("קש", בגימטריה 400) הובילו לגלות של 400 שנה, כפי שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים. אך החסד ההדדי, שבו כל אחד נשא בעול חברו, הביא לגאולה. כותב האר"י הקדוש שמצרים, "כור הברזל", תיקנה את נשמות דור המבול ודור הפלגה, והוציאה את עם ישראל נקי וטהור.

בליל הסדר, אנו מזכירים את הכרפס – כתונת הפסים של יוסף, שממנה החלה הירידה למצרים. בשביעי של פסח, אנו חוגגים את השיא: עם ישראל עומד "כאיש אחד בלב אחד" מול הר סיני, והגלות מסתיימת. כדברי הרמב"ן, יוסף אהב את אחיו גם כשזרקו אותו לבור, ואף ביקש לעבור ליד הבור לאחר שנים כדי לברך על הנס שנעשה לו שם.

חז"ל מספרים על לבנת הספיר שתחת כסא הכבוד, שהיא לבנה שבה נרמס עובר של אישה בשם רחל, בת שותלח, שקפצה על תבן והפילה את עוברה תחת גזרות פרעה. הקדוש ברוך הוא ציווה למלאך להביא את הלבנה הזו, ושם אותה תחת רגליו, לקיים את הפסוק "בכל צרתם לא צר". ה' נמצא עם ישראל בצרתם, כפי שהתגלה למשה בסנה – שיח קוצים שמי שנכנס אליו לא יוצא. כך גם יוסף ומשה היו עם העם בצרתו, והביאו את הגאולה.

ההכנה לשביעי של פסח היא לקחת על עצמנו את מידת "נושא בעול עם חברו". עלינו לזכור ששנאת אחים הובילה לגלות, ואחדות וחסד הביאו לגאולה. כשם שיוסף פרש מביתו, משה ישב על אבן במלחמת עמלק, והקדוש ברוך הוא שם לבנת הספיר תחת רגליו, כך עלינו להרגיש את צער הזולת. במיוחד בימים אלה, כשאנו מתפללים להחזרת החטופים ולשלום עם ישראל, עלינו להתאחד ולעשות חסד זה עם זה.

בליל שביעי של פסח, כשאנו שרים על נס קריעת ים סוף, נבקש מהקדוש ברוך הוא שיקיים את הבטחתו: "ושבו בנים לגבולם". בזכות יוסף, משה ורחל אמנו, נזכה לגאולה שלמה, לבניין בית המקדש, ולאכילת זבחים ופסחים בירושלים, במהרה בימינו, אמן.